המשנה בתחילת הפרק השישי אומרת:

הבא על יבמתו, בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון, אפילו הוא שוגג והיא מזידה, הוא מזיד והיא שוגגת, הוא אנוס והיא לא אנוסה, היא אנוסה והוא לא אנוס, אחד המערה ואחד הגומר – קנה, ולא חילק בין ביאה לביאה. [משנה נג:]

המשנה מלמדת כי היבמה נקנית במעשה הביאה, גם כאשר הביאה נעשית ללא כוונת קניין.

הגמרא מבארת את מקור הדין:

מנא הני מילי? דתנו רבנן, 'יבמה יבא עליה' – מצוה. דבר אחר, 'יבמה יבא עליה' – בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון. [יבמות נד.][1]

בפשטות, דין זה מלמד כי היבום אינו מעשה קניין, ולכן הוא אינו זוקק דעת. אולם, המהרי"ק חולק על הבנה זו בתוקף:

ועוד שאתה אומר דביאת יבמה לא מהניא מטעם קידושין, והנה דבר פשוט הוא דמהניא מטעם קידושין, ואסר לה היבם בביאתו לכולי עלמא כמקדש, והבא עליה אחר ביאתו של יבם בחנק, ואין כח לקידושין אלא לעניין זה. [שו"ת מהרי"ק שורש קלט]

לפי דבריו, היבום הוא מעשה קניין, אלא שקניין זה מתקיים אף ללא כוונת קניין.

המהרי"ק מוכיח את שיטתו מדברי הגמרא במסכת קידושין המבארת מדוע יש צורך למקור מיוחד לקידושי ביאה ולא ניתן ללמוד את קידושי ביאה מביאת יבום:

אמר רב אשי: משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא, מהיכא קא מייתית לה מיבמה, מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת, תאמר בזו שאין זקוקה ועומדת. [קידושין ד:]

על פי דברי הגמרא טוען המהרי"ק:

וכן מוכיח נמי בריש פרק קמא דקידושין, דבעי למילף שתהא אשה מתקדשת בביאה מיבמה שנקנית בביאה אי לאו משום דאיכא למיפרך שכן זקוקה ועומדת, ואי אין קידושין תופסים ביבמה אפילו קידושי ביאה, פשיטא דלא הוה מצי למילף אשה מינה. [שו"ת מהרי"ק, שם]

לדבריו, דיון הגמרא מלמד כי ביאת יבום מהווה מעשה קניין (כמעשה קידושין רגיל), ולכן יש לדון מדוע לא ניתן ללמוד את קידושי ביאה מביאת היבום.

אמנם, דברי המהרי"ק תלויים בשתי דרכים המובאות בתוספות בביאור דברי רב אשי:

ונראה לר"י דהכי פריך: 'שכן זקוקה ועומדת' לביאה, כלומר שעיקר מצותה להקים לאחיו שם, הילכך נקל לה להקנות בביאה יותר מאישה. וה"ר אלעזר משזנ"א פירש: 'שכן זקוקה ועומדת', שביאה זו אינה עושה אלא גומרת קדושי ראשון, ומשום דאשכחן ביאה גומרת לא נאמר שתקנה תחילת קנין. [תוס' שם, ד"ה מה]

לדברי ר"י, לא ניתן ללמוד מביאת יבום לקידושין משום שקיימת סברה שביאה תקנה דווקא ביבום: "שעיקר מצוותה להקים לאחיו שם, הילכך נקל לה להקנות בביאה יותר מאישה". לעומת זאת, לדברי רבי אלעזר משנזא, לא ניתן ללמוד מביאת יבום לקידושין משום שביאת יבום אינה מעשה קניין רגיל: "שביאה זו אינה עושה אלא גומרת קידושי ראשון, ומשום דאשכחן ביאה גומרת לא נאמר שתקנה תחילת קניין"^[2].

מדברי ר"י עולה כטענתו של המהרי"ק: אמנם לא ניתן ללמוד מביאת יבום לקידושין, אך מעשה היבום דומה במהותו למעשה קידושין רגיל[3]. לעומת זאת, בדברי רבי אלעזר משנז"א מפורש שביאת היבום אינה מעשה קידושין רגיל: היא אינה מחילה קידושין חדשים אלא גומרת את קידושי האח המת.

האור שמח חולק על המהרי"ק[4], ומציע דרך נוספת בביאור דברי רב אשי:

אך ראייתו אינו מוכיח, דזה נכלל בדחוי הגמרא (קידושין שם) 'מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת', ואף בעל כורחה מהני, ואין זה מדין קדושין, רק מצוה וחוק דתי שעל ידי זה נעשית כאשתו לכל דבר. [אור שמח הל' יבום וחליצה פ"א ה"א]

בכך הולך האור שמח בשיטת הראשונים הסוברים כי ביאת היבום אינה מעשה קידושין, אך טעמו שונה: לפי דבריהם, אין צורך במעשה קידושין הואיל והיבמה קנויה ועומדת. לעומת זאת, לפי דבריו, אין צורך במעשה קידושין הואיל וקיום המצוה הוא המחיל את הקניין, ללא צורך בעשיית מעשה קניין על ידי האדם.

בדרכו העקרונית של רבי אלעזר משנז"א נוקטים ראשונים נוספים, אמנם קיימים ביניהם הבדלי הגדרות.

הרמב"ן כותב:

ואיכא למימר הכי קאמר: מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת וביאה זו עושה נישואין, ולפיכך אין כסף קונה בה, שאינו עושה נישואין אלא אירוסין בכל מקום. תאמר בזו שאינה זקוקה ועומדת, והאיך יקנה בה ביאה מפני שהיא עושה נישואין ביבמה, הרי לאירוסין היא צריכה.

[רמב"ן שם, ד"ה מה ליבמה]

הרמב"ן מבאר כי לא ניתן ללמוד קידושי ביאה מביאת יבום הואיל ויבום אינו עושה קידושין אלא נישואין. לשיטתו, הקשר הבסיסי בין היבם ליבמתו קיים מעצם הנפילה ליבום, והביאה מממשת קשר זה, ובדומה לנישואין מתחילה את חיי האישות בפועל^[5].

ההשוואה בין ביאת היבם לנישואין עולה גם מדברי הרי"ף ביישוב סתירת הסוגיות לגבי העראה: בגמרא ביבמות [נה:] נאמר שהעראה נחשבת כביאה ביחס לביאת "אישה לבעלה", ואילו בגמרא בקידושין [י.] נאמר לגבי קידושי ביאה ש"כל הבועל דעתו על גמר ביאה". ביישוב הסוגיות כותב הרי"ף:

ואי קשיא לך הך דגרסינן בפרק האישה נקנית לענין קידושי ביאה... 'כל הבועל דעתו על גמר ביאה, דאלמא לא קני לה בהעראה אלא בגמר ביאה הוא דקני לה. התם בביאה דאירוסין עסקינן, דלא הוי ליה קידושין בגופה מעיקרא, אבל הכא בביאה דבתר קידושין עסקינן, כגון דבא עליה בתר דקדיש לה ועדיין לא נכנסה עמו לחופה, ומשום הכין קני לה בהעראה ליורשה וליטמא לה וכל מילי דאישות, דהא אית ליה בגוה קנין מעיקרא דומיא דיבמה. מה יבמה אית ליה ליבם זיקה בגווה, אף אשה לבעלה דאית ליה קנין בגווה מעיקרא. אבל הך דלית ליה קנין בגוה מעיקרא אלא השתא הוא דבעי מיקנא לה, לא סגיא אלא בגמר ביאה, דכל הבועל דעתו על גמר ביאה. [רי"ף יבמות יח:]

לדברי הרי"ף, הגמרא בקידושין עוסקת ב'ביאה דאירוסין', ואילו הגמ' ביבמות עוסקת ב'ביאה דבתר קידושין'^[6]. בהתאם לכך, העראה מועילה רק בנישואין וביבום, הואיל ו"אית ליה בגווה קנין מעיקרא", אך לא בקידושין הבאים ליצור קניין חדש. רבנו חיים הלוי מבריסק מבאר[7], כי חילוק זה נובע ממהותם השונה של הקידושין והנישואין: קידושין הם מעשה קניין אותו מחיל האיש, ואילו נישואין מהווים מצב מציאותי, שחלותו נעשית מאליה בשעת החופה או הביאה. בהתאם לכך, קידושין חלים רק בגמר הביאה, הואיל ודעת האדם לקנות רק בשעה זו; נישואין, לעומת זאת, חלים כבר בתחילת הביאה, הואיל וגם תחילת ביאה נחשבת לביאה.

על פי דברים אלו, ביאת היבם על יבמתו אינה מעשה קניין אלא מימוש הקשר שכבר קיים ביניהם. וכן עולה מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה:

היבמה אינה צריכה קידושין מן התורה כי אישה הקנו לו מן השמים וקידושי יבמה מדרבנן, ולפיכך הבא על יבמתו באיזה אופן שיהיה קנה קניין גמור. [פירוש המשנה לרמב"ם פ"ו מ"א]^[8]

לדבריו, ביאה הנעשית ללא כוונה מועילה הואיל והיבום אינו זוקק קניין: היבמה קנויה ועומדת ליבם "מן השמים", ולא נותר לו אלא לממש קשר זה במעשה הביאה.

על אף הדמיון שבין דברי הרמב"ם לדברי הרמב"ן דלעיל, נראה שקיים חילוק מהותי ביניהם: לדעת הרמב"ן, יבום אינו טעון קידושין הואיל והיבום הוא המשך אישות האח המת. לעומת זאת, בדברי הרמב"ם אין זכר להגדרה זו, ונראה שלשיטתו יבום אינו טעון קידושין הואיל ועצם הנפילה ליבום מהווה ייחוד היבמה ליבם, דבר המייתר את הצורך בייחוד הנעשה על ידי הקידושין.

בשולי הדברים נעיר, כי המחלוקת העקרונית בגדר ביאת היבום משליכה על הצורך בעדים ביבום[9], דבר השנוי במחלוקת הראשונים.

תוספות במסכת קידושין מקשים על רבנו תם הטוען כי המקדש בביאה לוקים מחמת הפריצות שבצורך בהעמדת עדים על כך:

מפרש רבנו תם, דהיינו פריצותא לפי שצריך או עדי ביאה או עדי יחוד, ודבר מכוער שמעמיד עדים על כך. וקשה, דביבמות פרק רבן גמליאל מייתי לה: 'מצות יבמה מקדש והדר בעיל, לא קדיש לוקה מכת מרדות מדרבנן, כרב', והתם לאו משום עדים תליא טעמא, דהא יבמה מדאורייתא אינה נקנית אלא בביאה. [תוס' קידושין יב: ד"ה משום פריצותא]

תוספות טוענים, כי האיסור לקדש בביאה ללא הקדמת מעשה קידושין קיים גם ביבום, על אף שבו חובה לקנות את היבמה דווקא בביאה, ובהכרח יש להעמיד עדים על כך. מדבריהם עולה כי היבום צריך להיעשות בפני עדים (כמעשה קידושין רגיל)[10].

לעומתם, הרשב"א כותב:

ומיהו לא כן אני מדמה שתהא יבמה צריכה עדים, אלא אפילו בא עליה בינו לבינה קנאה, דזו אישה היא שהקנו לו מן השמים. [שו"ת הרשב"א ח"ד סי' שכח]

לדבריו, היבום אינו צריך להיעשות בפני עדים.

רבנו חיים הלוי מבריסק [הל' יבום וחליצה פ"ד הט"ז] מדייק שבשיטה זו סובר גם הרמב"ם, שאינו מזכיר את הצורך בעדים ביבום, והוא מבאר כי עדות נצרכת רק כאשר האדם הוא המחיל את החלות; ביבום, לעומת זאת, החלות נעשית מאליה מחמת עצם מעשה היבום, ולכן חלות זו אינה טעונה עדים.

לסיום נציין לשיטתו המורכבת של הריא"ז בעניין זה:

וכן נראה בעיני, שאם לא כנס היבם יבמתו ולא נתייחד עמה בעדים, ושניהם מודים שבעל בלא עדי ייחוד, לא נקנית לו באותה ביאה קניין גמור, ואינו יכול לפוטרה בגט בלא חליצה, שכשם שקידושין וגירושין צריכין עדים כך יבום וחליצה צריכין עדים.

[פסקי ריא"ז יבמות פי"ג הל' ב אות יא][11]

לשיטתו, ביבום הנעשה ללא עדים, היבמה אינה נקנית ליבם קניין גמור. נראה כי שיטתו מבוססת על הבחנה בין מצות היבום לבין קניין היבום[12]: מצות היבום מתקיימת במעשה הביאה, גם כאשר היא נעשית ללא עדים; קניין היבום, לעומת זאת, מותנה בכך שהביאה תיעשה בפני עדים. בשל כך, רק ביאה הנעשית בפני עדים מפקיעה את הזיקה ומתירה את היבמה לשוק[13].

בעזרת ה' בשיעור הבא נוסיף ונעמיק בגדר קניין היבמה ונעסוק בדין יבום הנעשה על ידי יבם שאינו בר דעת.