בשיעורים הקודמים עסקנו ביסודות מצות היבום (גדר המצוה, זכיית היבם בנכסי אחיו ודין יבום במשומד). בשיעור זה נעסוק בגדר מאמר יבמין.

המשנה בתחילת מסכת קידושין מחלקת בין אישה רגילה לבין יבמה:

האשה נקנית בשלש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף בשטר ובביאה... וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל. היבמה נקנית בביאה, וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם. [משנה קידושין ב.]

מבואר במשנה, כי לעומת אישה רגילה הנקנית בכסף, בשטר ובביאה, יבמה אינה נקנית אלא בביאה. וכן, לעומת אישה רגילה הקונה את עצמה וניתרת לשוק בגט, היבמה אינה ניתרת בגט אלא בחליצה.

דין זה, שיבמה אינה נקנית בכסף ובשטר אלא בביאה, מקורו בדרשה:

'ויבם' – ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה. [יבמות נד.; קידושין יד.]

עם זאת, בדברי המשנה מבואר שיש משמעות ל'מאמר' (=קידושי כסף) ביבמה:

עשה מאמר ביבמתו ונתן לה גט, צריכה הימנו חליצה. עשה מאמר וחליצה, צריכה הימנו גט. עשה מאמר ובעל, הרי זו כמצותה. נתן גט ועשה מאמר, צריכה גט וחליצה... אחת יבמה אחת ליבם אחד, ואחת שתי יבמות ליבם אחד. כיצד? עשה מאמר בזו ומאמר בזו, צריכות שני גיטין וחליצה. מאמר בזו וגט לזו, צריכה גט וחליצה. מאמר בזו ובעל את זו, צריכות שני גיטין וחליצה. מאמר בזו וחלץ לזו, הראשונה צריכה גט. [משנה נ.]

מדברי המשנה עולה כי מאמר מחייב בגט, והוא אוסר את היבם בשאר היבמות, וכן הוא אוסר את היבמה שנעשה בה מאמר על שאר היבמין.

הגמרא דנה בטעם תוקפו של המאמר, על אף שיבמה נקנית בביאה בלבד:

ומאי טעמא אמור רבנן מאמר ביבמה מהני? משום דמהני בעלמא. דאי אמרת לא מהני, אמרי מאמר לקנות וביאה לקנות, ומדמאמר לא מהני ביאה נמי לא מהניא, ואתי למיבעל אחר ביאה. [יבמות נ:]

מדברי הגמרא עולה כי מדאורייתא אין כל משמעות למאמר, ותוקפו של המאמר הוא מדרבנן בלבד מחמת גזירה: הואיל ובאישה רגילה דין מאמר כדין ביאה, חכמים חששו שמא אנשים יחשבו שכשם שמאמר אינו מחיל איסור ביבמה כך ביאה אינה מחילה איסור ביבמה, ולכן הם גזרו איסור על שאר היבמות לאחר שנעשה מאמר באחת מהן.

מדברי הירושלמי עולה שיטה שונה:

'יבמה יבא עליה' – זה הביאה, 'ולקחה לו לאשה' – זה המאמר. יכול כשם שהביאה גומרת בה כך יהא המאמר, תלמור לומר: 'יבמה יבא עליה' – עירה את כל הפרשה כולה ליבום; הביאה גומרת בה ואין המאמר גומר בה. ואם כן מה הועיל בה מאמר? לאוסרה לאחין.

[ירושלמי פ"ב ה"א; פ"ה ה"א]

מדברי הירושלמי עולה כי תוקפו של המאמר הוא מדאורייתא, ומן התורה ישנם שני שלבים במעשה הייבום:

א."ולקחה לו לאשה" – לקיחת היבמה לאישה על ידי המאמר, המחיל קניין ראשוני האוסר את היבמה על האחים.

ב."ויבמה" – הביאה, הגומרת את קניין היבמה ומקנה את היבמה ליבם באופן מלא^[1].

שיטה זו משתמעת גם מדברי הספרי:

העושה מאמר ביבמתו קנאה לעצמו ופסלה על ידי אחים. יכול יהא גומר בה? תלמוד לומר 'יבמה יבא עליה' – ביאה גומרת בה ואין מאמר גומר בה. [ספרי פרשת כי תצא פסקה רפח]

הירושלמי מביא שתי שיטות נוספות בגדר מאמר:

רבי שמעון אומר: המאמר או קונה או לא קונה. מאי טעמא דרבי שמעון? 'יבמה יבא עליה' – זה הביאה, 'ולקחה לו' – זה המאמר, וכשם שהביאה גומרת בה כך המאמר גומר בה. או 'יבמה יבא עליה' והרי היא לקוחה לו, והמאמר לא הועיל בה כלום. רבי לעזר בן ערך אומר: המאמר קונה קניין גמור ביבמה. מה טעמא דרבי לעזר בן ערך? 'ולקחה לו לאשה' – הרי היא כקידושי אשה, מה קידושי אשה קונין קניין גמור אף המאמר קונה קניין גמור.

[ירושלמי, שם]

הירושלמי מביא שתי דעות:

א.רבי שמעון אינו מקבל את ההבנה שהמאמר קונה קניין שאינו גמור, והוא מסתפק האם התורה נותנת שתי דרכים אפשריות לייבם: או על ידי ביאה או על ידי מאמר, או שהייבום נעשה על ידי ביאה בלבד, ודברי התורה "ולקחה לו לאישה" אינם דרך נוספת לייבם, אלא תיאור תוצאת מעשה היבום[2].

ב.רבי אלעזר בן ערך לומד מהכתוב "ולקחה לו לאשה", שמאמר קונה ביבמה ככל אישה: כשם שקידושין קונים קניין גמור, כך מאמר קונה קניין גמור.

שיטה נוספת בעניין זה עולה מדברי בית שמאי:

שלשה אחין, שנים נשואים שתי אחיות ואחד מופנה, מת אחד מבעלי אחיות ועשה בה מופנה מאמר ואחר כך מת אחיו השני, בית שמאי אומרים: אשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה, ובית הלל אומרים: מוציא את אשתו בגט ובחליצה ואשת אחיו בחליצה, זו היא שאמרו: אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו.[משנה כט.]

המשנה מביאה מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי לגבי עושה מאמר ביבמתו ולאחר מכן אחותה נופלת לפניו ליבום: לפי בית שמאי היבמה השנייה יוצאת משום אחות אישה, ואילו לפי בית הלל שתיהן אסורות עליו. לשיטת בית שמאי, על פיה אחות בעלת מאמר פטורה מיבום ומחליצה משום ערווה, בהכרח המאמר מחיל קניין ממשי שתוקפו מדאורייתא^[3].

הירושלמי מציע כי בית שמאי סוברים כרבי אלעזר בן ערך:

בית שמאי אומרים – כרבי לעזר בן ערך, דרבי לעזר בן ערך אמר המאמר קונה קניין גמור ביבמה. [ירושלמי פ"ג ה"ד]

הירושלמי דוחה:

אין כרבי לעזר בן ערך, גירש לבעלת מאמר לא תהיה צריכה חליצה. ואמר רבי הילא בשם רבי לעזר: מודיי בית שמאי שאם גירש לבעלת מאמר שהיא צריכה ממנו חליצה... שמא מאמר דבית שמאי כזיקת רבי שמעון... רבי שמעון אומר אין זיקה נופלת למקום זיקה. כן בית שמאי אומרים הכא אין זיקה נופלת למקום מאמר. [שם]

הירושלמי מחלק בין שיטת בית שמאי לשיטת רבי אלעזר בן ערך: לפי רבי אלעזר בן ערך המאמר קונה קניין גמור, ולכן היא מותרת לשוק ללא חליצה. לעומת זאת, לפי בית שמאי, מאמר אינו קונה קניין גמור, ולכן בעלת מאמר אסורה לשוק, אלא שלשיטתם המאמר מעצים את הזיקה: כשם שלשיטת רבי שמעון – לפי רב אושעיא [יח:] – 'זיקה ככנוסה', כך לשיטת בית שמאי המאמר מגדיר את הזיקה כ'כנוסה', ולכן אחותה אינה נופלת ליבום והיא פטורה מיבום ומחליצה[4].

נראה כי ההגדרה העולה מדברי הירושלמי בשיטת בית שמאי, על פיה מאמר אינו מחיל קידושין רגילים אלא מעצים את הזיקה הקיימת, שנויה במחלוקת בין הראשונים.

תוספות כותבים:

וטעמא דבית שמאי, דסברי דאהני קרא דדרשינן 'ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה' לענין דאי בעי לאפוקי דלא סגי לה בגט. [תוס' כט. ד"ה אלא][5]

מדבריהם עולה כי מאמר מהווה מעשה קידושין רגיל, אולם דרשת "ויבמה – ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה", מלמדת כי קניין זה אינו גמור, ומטעם זה היבמה אינה ניתרת לשוק בגט ללא חליצה.

לעומתם, הרשב"א כותב:

הא דאמרינן 'לא תימא מאמר לבית שמאי קונה קנין גמור', נראה לי קנין גמור בביאה דיבמה קאמר... ואיצטריך לאשמועינן הכין משום דמאמר לבית שמאי קונה דבר תורה... ונפקא ליה מ'ולקחה לו לאשה', וכדמשמע בירושלמי, והלכך הוה אמינא כשם שהביאה גומרת בה כך המאמר גומר בה, משום הכי אצטריך לאשמועינן שאף על פי שהמאמר קונה דבר תורה מכל מקום אינו גומר בה כביאה, מדכתיב 'ויבמה'. [רשב"א כט. ד"ה הא דאמרינן]

לפי הרשב"א, מקורו של המאמר לבית שמאי הוא מפרשיית יבום: "ולקחה לו לאשה"^[6]. ומדבריו עולה כי מאמר אינו יוצר קידושין רגילים אלא הוא מחיל את קניין היבום.

מחלוקת זו מולידה מחלוקת נוספת. תוספות הרא"ש כותב:

ורבי יהושע לית ליה מאמר קונה קנין גמיר, מדאמר ליה התם רבי עקיבא לרבי יהושע: 'אי אתה מודה שאין חייבים עליה סקילה כנערה המאורסה'. [תוס' הרא"ש כט: ד"ה כגון]

מבואר מדבריו כי לשיטה שמאמר קונה קניין גמור, בעלת מאמר היא אשת איש לכל דבר, והבא עליה חייב סקילה כדין הבא על נערה מאורסה[7]. בכך הולך תוספות הרא"ש בשיטת תוספות דלעיל, על פיה מאמר יוצר קידושין רגילים, ולכן הוא מגדיר את היבמה כאשת איש גמורה[8].

לעומתו, הרשב"א כותב:

דאפילו לר' אליעזר דאמר מאמר קונה, מודה הוא שאינו גומר בה ואין חייבין עליה סקילה כנערה המאורסה. וכדאמרינן עלה נמי בפרק קמא דמסכת קדושין: 'יכול יהיו כסף ושטר גומרין בה כדרך שהביאה גומרת בה' וכו', וההיא אפילו לבית שמאי, כדתנן התם, והיבמה נקנית בביאה אבל לא בכסף ולא בשטר כשאר הנשים, ולא פליגי בה בית שמאי כדפליגי ברישא דההיא מתניתין. [רשב"א כט: ד"ה השתא]

לפי דבריו, גם לשיטה הסוברת שמאמר קונה קניין גמור, אין דין בעלת מאמר כאשת איש והבא עליה אינו חייב סקילה. בכך הולך הרשב"א לשיטתו, שמאמר אינו יוצר קידושין רגילים אלא הוא מחיל את קניין היבום, ולכן הוא אינו מגדיר את היבמה כאשת איש גמורה[9].

לכאורה, מחלוקת זו בגדר מאמר, האם הוא חלק ממעשה היבום או שהוא מחיל קידושין רגילים, עומדת ביסוד מחלוקת רבי ורבנן בדין מאמר שנעשה שלא מדעת היבמה:

הגמ' מביאה מחלוקת תנאים בדין מאמר הנעשה ביבמתו שלא מדעתה:

העושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה, רבי אומר: קנה, וחכמים אומרים: לא קנה. מאי טעמא דרבי? גמר מביאה דיבמה, מה ביאה דיבמה בעל כרחה אף קדושין דיבמה בעל כרחה. ורבנן גמרי מקדושין דעלמא, מה קדושין דעלמא מדעתה אף קדושין דיבמה מדעתה. במאי קמיפלגי? מר סבר מילי דיבמה ממילי דיבמה הוה ליה למילף, ומר סבר מילי דקדושין ממילי דקדושין הוה ליה למילף. [יבמות יט:]^[10]

לכאורה, לשיטת רבי, מאמר הוא חלק ממעשה היבום, ולכן – בדומה לביאת היבום – הוא יכול להיעשות גם בעל כורחה של היבמה. לעומת זאת, לשיטת רבנן, מאמר הוא מעשה קידושין רגילים, ולכן – ככל מעשה קידושין – הוא צריך להיעשות מדעת האישה[11].

מסברה נראה לקשור בין מחלוקת זו לבין מחלוקת רבי ורבנן לגבי מאמר הנעשה לאחר החליצה:

החולץ ליבמתו וחזר וקדשה, רבי אומר: אם קידשה לשום אישות צריכה הימנו גט, לשום יבמות אין צריכה הימנו גט. וחכמים אומרים: בין שקידשה לשום אישות בין שקידשה לשום יבמות, צריכה הימנו גט. [יבמות נב:]

לכאורה, לפי רבי אם קידשה 'לשום יבמות' אינה צריכה גט, משום שלשיטתו מאמר הוא חלק ממעשה היבום, ולכן אין לו משמעות לאחר החליצה. לעומת זאת, לפי רבנן צריכה גט גם אם קידשה 'לשום יבמות', משום שלשיטתם מאמר מהווה מעשה קידושין רגילים, ולכן יש לקידושין 'לשום יבמות' משמעות גם לאחר החליצה.

הקישור בין שתי מחלוקות רבי ורבנן אינו מפורש בגמרא, אך ניתן לקיימו לפי דרכו של אביי בביאור מחלוקת התנאים:

אמר אביי: הכא במאי עסקינן, כגון דאמר לה התקדשי לי במאמר יבמין, רבי סבר מאמר עילוי זיקה קא רמי, ואתאי חליצה אפקעתה לזיקה. ורבנן סברי האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, מעיקרא אילו אמר לה התקדשי לי במאמר יבמין מי לא מהני, השתא נמי מהני. [שם][12]

אמנם, הגמרא מביאה את רבא המבאר את מחלוקת התנאים באופן שונה:

רבא אמר: אי דאמר לה במאמר יבמין, כולי עלמא לא פליגי דמהניא. והכא במאי עסקינן, כגון דאמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין: רבי סבר יש זיקה, ואתאי חליצה אפקעתיה זיקה. ורבנן סברי אין זיקה, מעיקרא אילו אמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין מי לא מהני, השתא נמי מהני. [שם]

לפי רבא, גם רבי מודה שניתן לקדש במאמר גם לאחר החליצה, ומחלוקת רבי ורבנן היא במקדש בזיקה[13]. מדבריו עולה שאין קשר בין מחלוקת רבי ורבנן זו לבין מחלוקתם בגדר המאמר.

בנוסף, מפשטות דברי רבא שמאמר מועיל גם לאחר החליצה, יש ללמוד שמאמר הוא מעשה קידושין רגיל. אמנם, הרמב"ן כותב בביאור הטעם שמאמר מועיל גם לאחר חליצה:

בין שקידשה לשום אישות בין שקידשה לשום יבמות צריכה ממנו גט... דמאמר תקינו רבנן ביבמה בין לבתר חליצה בין מקמי חליצה, גזרינן משום קידושין. [מלחמות יח.]

לפי דבריו, מאמר חל בחלוצה מחמת תקנת מאמר, שחכמים תיקנו גם לאחר החליצה.

באופן שונה מבאר הריטב"א:

דבכל אישה שראויה להתקדש מן התורה חיילי בה קידושין מדרבנן כעין קידושי יבמין דרבנן, אם פירש שרוצה להתקדש בכך, ותהא מקודשת מדרבנן מיהת. [ריטב"א נב: ד"ה ורבנן]

לדבריו, מאמר חל בחלוצה משום שתקנת מאמר נתקנה בכל אישה.

מדבריהם עולה שמאמר אינו קידושין רגילים, אלא זו חלות מיוחדת של אישות מדרבנן[14].

בשולי הדברים נציין לשלוש סוגיות נוספות מהם יש ללמוד את גדר המאמר – מעשה קידושין רגיל או חלות מיוחדת מדיני היבום.

א.הגמרא [נב:] מביאה את ספקו של רב חנניה האם ניתן לכתוב גט לזיקה ללא המאמר או למאמר ללא הזיקה: "בעי רב חנניה: כתב גט לזיקתו ולא למאמרו, למאמרו ולא לזיקתו, מהו? מאמר עילוי זיקה קא רמי, והוה ליה כמגרש חצי אשה והמגרש חצי אשה לא עשה ולא כלום, או דלמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי". לכאורה, ספקו של רב חנניה, "מאמר עילוי זיקה קא רמי... או דלמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי", מקביל לשתי התפיסות העקרוניות בגדר המאמר: להבנה ש"מאמר עילוי זיקה קא רמי" המאמר מעצים את זיקת היבום, ואילו להבנה ש"האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי" המאמר מחיל חלות של קידושין רגילים. אמנם, הרידב"ז [תוס' הרי"ד על הירושלמי פ"ה ה"ב ד"ה חליצה פסולה] טוען כי לשני צדדי הספק המאמר אינו מחיל חלות של קידושין רגילים אלא זו חלות ייחודית ליבום, ואף על פי כן יש מקום להבין כי המאמר מחיל זיקת ייבום מחודשת הנפרדת מזיקת אחיו המת^[15]. לפי דבריו, הספק הוא האם המאמר מעצים את זיקת האח המת או מחיל זיקת ייבום חדשה^[16]. הגרי"ד סולוביצ'יק [רשימות שיעורים נב: ד"ה בעי רב חנניה] מציע לבאר לאידך גיסא, כי לשני צדדי הספק המאמר מחיל חלות של קידושין רגילים, ואף על פי כן יש מקום להבין כי "מאמר עילוי זיקה קא רמי", שכן הזיקה והקידושין מחילים חלות אישות אחת, ולכן לא ניתן להפקיע אחד ללא השני^[17].

ב.בתוספתא [פ"ב ה"ב] נאמר: "איזו הוא מאמר? הרי את מקודשת לי בכסף ובשווה כסף. ובשטר, איזהו שטר? אני פלוני בן פלוני מקבל אני עלי פלונית יבמתי לזון ולפרנס כראוי, ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון". מדברי התוספתא משתמע כי השטר מתפקד כשטר כתובת יבמין בלבד, אך המאמר צריך להיעשות דווקא בכסף^[18]. לפי זה, מאמר חלוק מקידושין דעלמא באופן עשייתו, ומשתמע מכך כי מאמר אינו מעשה קידושין רגילים אלא חלות ייחודית בקניין הייבום, וחלות זו אינה נעשית אלא בכסף^[19].

ג.הגמרא [כט:] מביאה את דברי רבה: "כל העושה מאמר ביבמתו פרחה ממנו זיקת יבמין וחלה עליה זיקת אירוסין". הרידב"ז [תוס' הרי"ד על הירושלמי פ"ה ה"ב ד"ה חליצה פסולה] מוכיחמדברי רבה כי מאמר אינו מעצים את הזיקה אלא מחיל קידושין רגילים^[20]. אמנם, ניתן לבאר את דברי רבה באופן אחר: היבמה נקנית בעל כורחה רק כאשר הליך כניסת היבמה נעשה על ידי מעשה הביאה לבדו, אך כאשר הליך כניסת היבמה נעשה באופן פורמאלי, על ידי המאמר, היבמה אינה נקנית בעל כורחה, וקניינה אינו מושלם ללא חופה^[21].

בעזרת ה' בשיעור הבא נעסוק בקניין היבמה.