המשנה מלמדת כי היבם זוכה בנכסי אחיו:

הכונס את יבמתו זכה בנכסים של אחיו. [משנה מ.]

הגמרא לומדת דין זה מפרשיית יבום:

'יקום על שם אחיו' – לנחלה. אתה אומר לנחלה, או אינו אלא לשם, יוסף קורין אותו יוסף, יוחנן קורין אותו יוחנן? נאמר כאן 'יקום על שם אחיו ונאמר להלן 'על שם אחיהם יקראו בנחלתם', מה שם האמור להלן נחלה, אף שם האמור כאן לנחלה. [יבמות כד.]

התנאים נחלקים בגדרי דין זה. לפי שיטת חכמים, היבם זוכה בנכסי אחיו בכל מקרה. לעומתם, רבי יהודה סבור שהיבם זוכה בנכסי אחיו רק כאשר אביהם אינו קיים:

רבי יהודה אומר: בין כך ובין כך, אם יש שם אב נכסים של אב. [משנה מ.]

נראה כי לשיטת רבי יהודה, זכיית היבם בנכסי אחיו מבוססת על קדימות בירושה – הואיל והוא ייבם את אחיו, הוא קודם לכל אחיו גם לעניין ירושה. בהתאם לכך, הוא קודם לשאר אחיו, אך לא לאביו – שכן "אב קודם לכל יוצאי ירכו" – ולכן "אם יש אב נכסים של אב".

על פי האמור, יש לעיין בשיטת חכמים, על פיה יבם זוכה בנכסי אחיו בכל מקרה – בין כאשר יש אב ובין כאשר אין אב.

בשיטתם ניתן להציע שתי הבנות:

א.חכמים מודים לתפיסתו העקרונית של רבי יהודה ביסוד דין זכיית היבם בנכסי אחיו: גם לשיטתם זהו דין של קדימות בירושה, אלא שהם חולקים על רבי יהודה בהיקף הדין – לשיטתם יבם אינו קודם בירושה רק לשאר האחים אלא גם לאב.

ב.חכמים חולקים על רבי יהודה ביסוד דין זכיית היבם בנכסי אחיו: לשיטתם, יבם אינו זוכה בנכסי אחיו מדיני ירושה אלא מדיני היבום: הואיל והוא 'קם תחת אחיו' לעניין יבום – הוא 'קם תחתיו' גם לעניין הזכייה בנחלתו.

הבנות אלו עומדות ביסוד מחלוקת הראשונים באלו נכסים זוכה היבם. שורש מחלוקת הראשונים בדברי הגמרא בפרק שני:

אלא בכור דקרייה רחמנא, למאי הלכתא? לגריעותא, מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק, אף האי אינו נוטל בראוי כבמוחזק. [יבמות כד.-:]

הגמרא אומרת שיבם נוטל ב'מוחזק' אבל לא ב'ראוי'.

רש"י מבאר:

בכור אינו נוטל – חלק בכורה בנחלה הראויה לבא להם אחר מיתת אביהן, אלא במה שמוחזק ביד אביהן ביום מותו, דכתיב 'בכל אשר ימצא לו'. אף יבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו, חלקו וחלק אחיו שמת, אינו נוטל בראוי כבמוחזק. [רש"י שם, ד"ה בכור]

מדברי רש"י עולה כי יבם שייבם את אשת אחיו ולאחר מכן מת אביו, זוכה בשני חלקים בירושת אביו: בחלקו ובחלק אחיו המת. וביחס לזכייתו בחלקו של אחיו המת בירושת אביו אומרת הגמרא: "מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק, אף האי אינו נוטל בראוי כבמוחזק" – כשם שבכור זוכה בחלק הנוסף רק במה שהוחזק ביד האב ביום מותו, כך יבם זוכה בחלק הנוסף (=חלקו של אחיו המת) רק ממה שהוחזק ביד האב ביום מותו.

הרמב"ן מביא פירוש שונה בשם בה"ג:

אבל בהלכות גדולות בהלכות נחלות כתוב כך: 'וכן היבם בנכסי אחיו, כגון ראובן ושמעון ראויין לירש את יעקב אביהן, מת ראובן בחיי יעקב, דהוה ליה נכסי יעקב אצל ראובן ראוי, ועמד שמעון ויבם את אשתו ואחר כך מת יעקב, אי נמי מת יעקב ואחר כך יבם שמעון – אין שמעון נוטל בראוי כבמוחזק, אלא מנכסי דמטו ליה לראובן מן יעקב אבוה מטי ליה לשמעון מנאתיה כחד מאחוה. [רמב"ן שם, ד"ה מה בכור]

לדבריו, כעיקרון היבם זוכה בנכסי האח המת בלבד. לכן, אם האח מת לפני האב, היבם אינו זוכה בחלקו של האח המת בנכסי אביו. רק אם האח מת לאחר האב, וכך האח כבר זכה בחלקו בנכסי אביו המת – היבם זוכה בחלק זה, וכך יש לו שני חלקים בנכסי אביו.

המהר"ם מבאר את יסוד מחלוקת הראשונים:

ראיתי בספר ראבי"ה זצ"ל שהביא דברי הלכות גדולות, דיבם חשיב כאילו הוא בן אחיו המת לירש כוחו... ומיהו שיטת רש"י ושיטת תוספות אינה כן, אלא כדפירשתי, שהוא יורש את אביו מכח המת דאף על גב דהשביח לאחר מותו לא הוה ראוי כל כמה דאביהן קיים, דיבם במקום אחיו קאי והרי הוא כאילו אחיו חי, וכל מה שלא היה מוחזק אביהן בחייו ההוא קרי ראוי. [תשובות מיימוניות ספר משפטים סי' נא]

לדבריו, מחלוקת הראשונים נעוצה בשתי ההבנות דלעיל בשיטת רבנן. בה"ג נוקט כהבנה הראשונה, על פיה יבם זוכה בנכסי אחיו מדין ירושה – "דיבם חשיב כאילו הוא בן אחיו המת לירש כוחו". בשל כך, יבם זוכה רק בנכסי אחיו ולא בחלק הראוי לאח בנכסי האב. לעומתו, רש"י נוקט כהבנה השנייה, על פיה יבם זוכה בנכסי אחיו מדיני היבום – "דיבם במקום אחיו קראי והרי הוא כאילו אחיו חי". בשל כך, היבם אינו זוכה רק בנכסי אחיו, אלא בנוסף לזכייתו בנכסי אחיו הוא מקבל את חלקו של אחיו בנכסי האב[1].

מדברי מהר"י וייל עולה הבנה שונה בשיטת בה"ג. מהר"י וייל כותב בשיטת בה"ג, כי הכלל "מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק, אף האי אינו נוטל בראוי כבמוחזק" אמור לגבי זכיית היבם בנכסי האב בלבד:

הא דקרייה רחמנא בכור ליבם, היינו דווקא בנכסי דאבא, שנוטל חלק אחיו המת יותר על חלקו, בההוא חלק קרייה רחמנא בכור, אבל לא במה דירית מאחיו המת גופיה. דבכור הוא נמי דאינו נוטל בראוי דווקא בחלק דאית ליה יתיר על אחוהי, הכא נמי בהאי חלק דנוטל בנכסי אביו יתיר על אחוהי הוא דאקיש רחמנא לבכור, ולא בההוא נכסים דירית מאחיו גופיה. [שו"ת מהר"י ווייל סי' מא]

לדבריו, יבם זוכה בנכסי האח "בראוי כבמוחזק", ודברי הגמרא שיבם "אינו נוטל בראוי כבמוחזק" אמורים לגבי זכיית היבם בחלקו של אחיו בנכסי האב[2].

דברי מהר"י וייל מבוססים על הבנה כי גם לשיטת בה"ג, זכיית היבם בחלקו של אחיו בנכסי האב אינה מחמת שנכסים אלו שייכים לאח – נכסים אלו, הואיל ועדיין לא התחלקו נחשבים ל'תפוסת הבית', והם עדיין ברשות האב – אלא משום שהיבם 'קם תחת אחיו' ובשל כך הוא זוכה בחלקו.

על בסיס הבנה זו מחדש מהר"י וייל, כי הכלל שיבם "אינו נוטל בראוי כבמוחזק" אמור רק לגבי זכיית היבם בנכסי האב, ולא לגבי זכייתו בנכסי האח המת.

הרב יהודה עמיטל בספרו 'רסיסי טל' מבאר את טעמו של חידוש זה:

ונראה להוסיף עוד הסבר לדבר, דבכורה שייכת רק במקום שיש חלוקה, ומי שנקרא בכור נוטל פי שניים, אבל במקום שהוא יורש יחיד לא שייך לומר ש'בכור קרייא רחמנא'. לכן רק על נכסי האב שמת בחיי האח ולפני חלוקה, דשם היבם מקבל חלק אחד ככל האחים וכתוצאה מן היבום מקבל שני חלקים, על זה שייך לומר 'בכור קרייא רחמנא', ועל חלק זה נוטל רק במוחזק ולא בראוי. אבל על חלק המת שנוטל כיורש יחידי, אינו כבכור, וממילא אין חילוק בין ראוי לבין מוחזק. [רסיסי טל ח"א סי' יב אות ד]

לדבריו, הגבלת זכות היבם, "מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק, אף האי אינו נוטל בראוי כבמוחזק", אמורה דווקא כאשר יש חלוקה: כשם שהבכור מקבל פי שניים רק מ'מוחזק', כך יבם מקבל את חלקו של האח המת בנכסי האב רק מ'מוחזק'. בשל כך, בזכיית היבם בנכסי האח, הואיל ואין חלוקה והיבם זוכה בכל הנכסים, הוא זוכה "בראוי כבמוחזק".

ניתן היה להבין כי לפי תפיסה זו, הרואה את זכיית היבם בנכסי האח המת כדין ייחודי הנובע מכך שהיבם עומד תחת האח המת, הזכייה בנכסי המת היא תוצאת היבום: הואיל והיבם 'קם תחת אחיו', בכך שהוא ייבם את אשתו, הוא גם זוכה בנכסיו. אולם, מדברי רש"י עולה לא כך.

הגמרא בתחילת הפרק השני אומרת כי אין מקום לחשוב שמייבם רק אח מן האב ומן האם:

והא מהיכא תיתי, יבום בנחלה תלא רחמנא, ונחלה מן האב ולא מן האם. [יבמות יז:]

רש"י כותב בביאור דברי הגמרא:

והא יבום בנחלה תליא רחמנא, דכתיב 'יקום על שם אחיו המת', ואוקמינן לקמן 'על שם אחיו' – לנחלה, שיירש המייבם כל נכסי המת ואין אחיו חולקין עמו.

[רש"י שם, ד"ה והא מהיכא]

לדבריו, מכך שהיבם זוכה בנחלת אחיו יש ללמוד שיבום שייך באחווה שיש בה ירושה – אחים מן האב.

הרמב"ן חולק על פירוש רש"י:

מהתם ליכא למילף אלא שהיבם יורש נכסי אחיו ונחלה תלויה ביבום, וכשם שאין אחים מן האב חולקין עמו, שכיון שיבם זכה, אף באחיו מן האם שאינו ראוי לירש אפשר שאם קדם זכה. [רמב"ן שם, ד"ה הא מהיכא]

לטענת הרמב"ן, זכיית היבם בנחלת אחיו אינה מלמדת שיבום תלוי בנחלה, אלא להיפך: הנחלה תלויה ביבום, ולכן היבם זוכה בנחלת אחיו המת. ואם כן, לא ניתן ללמוד מדין זה שהאחווה האמורה לגבי יבום היא דווקא באחים מן האב[3].

בניגוד לשיטת הרמב"ן, מדברי רש"י עולה כי זכיית היבם בנחלת אחיו אינה תוצאתהיבום, אלא היא חלק ממעשה היבום: הקמת שם האח המת נעשית על ידי הזכייה בנחלתו.

הגדרה זו מפורשת בדברי רש"י בפירושו למגילת רות:

'להקים שם המת על נחלתו' – מתוך שאשתו יוצאה ובאה בנחלה ומכנסת ומוציאה, אומרים: 'זאת היתה אשת מחלון', שמו נזכר עליה. [רות ד, י]

רש"י רואה את 'הקמת שם המת' כנעשית על ידי לקיחת אשת המת לאישה וזכייה בנחלתו; על ידי שני מעשים אלו, אשת המת ממשיכה להתהלך בנחלת המת, וכך שמו של המת ממשיך להיזכר ולהתקיים[4].

נראה להעמיק דברים אלו. כאמור, לפי רש"י, היבם 'קם תחת אחיו' וממשיך אותו. באופן זה, לקיחת אשתו והזכייה בנחלתו הם חלק ממגמה אחת: יצירת המשכיות לאח המת על ידי היבם[5].