בסוף השיעור הקודם הצגנו את טענת האחרונים [לבוש מרדכי יבמות סי' א; קהילות יעקב סי' כא אות ב] כי הזיקה אינה יוצרת קשר אישות חדש בין היבם ליבמתו, אלא היא מגדירה שאישות האח המת לא בטלה והיבמה עדיין נחשבת אשתו. בשיעור זה נבחן הבנה זו לעומקה, ונעיין במקורה ובמהותה של הזיקה.

אחד המקורות המרכזיים להבנה זו נמצא בגמרא במסכת קידושין. הגמרא דנה במקור דין המשנה [קידושין ב.] כי היבמה ניתרת לשוק במיתת היבם:

ובמיתת היבם – מנלן? קל וחומר, ומה אשת איש שהיא בחנק מיתת הבעל מתירתה, יבמה שהיא בלאו לא כל שכן... מה לאשת איש שכן אוסרה מתירה. אמר רב אשי: הא נמי אוסרה מתירה, יבם אוסרה יבם שרי לה. [קידושין יד.]

הגמרא מקשה על האפשרות ללמוד את היתר היבמה לשוק במיתת היבם מהיתר אשת איש לשוק במיתת בעלה: איסור אשת איש נובע מחמת הבעל, ולכן מיתתו מפקיעה את האיסור ומתירה את האישה. לעומת זאת, איסור יבמה לשוק אינו נובע מחמת היבם אלא מחמת הבעל המת, ולכן ייתכן שמיתת היבם אינה מפקיעה את האיסור ואינה מתירה את היבמה לשוק.

האתוון דאורייתא טוען כי ביסוד דברי הגמרא עומדת תפיסה הרואה את ה'זיקה' כהמשכת אישות הבעל המת:

דהמקשן היה סבור דאיסור יבמה לשוק עדיין הוא גם עתה מכח הבעל, ועל כן חשיב ליה למיתת היבם 'שאין אוסרה מתירה', כיון שהאוסר הוא הבעל והמתיר הוא היבם במיתתו, ועל כרחך סברת המקשן הנ"ל דאיסור יבמה לשוק הוא מפאת שלא נסתלק עדיין אישות הבעל לגמרי. [אתוון דאורייתא כלל ח]

האתוון דאורייתא מוסיף, כי רב אשי הטוען "הא נמי אוסרה מתירה, יבם אוסרה יבם שרי לה", חולק על תפיסה זו מיסודה:

ורב אשי סבירא ליה דאישות הבעל נסתלק לגמרי, ואיסורה הוא מכח אישות חדש שחידשה תורה בינה ליבם, ועל כן שפיר היבם הוא עצמו האוסר והמתיר. [שם, הערה 24]

לדברי האתוון דאורייתא, השקלא וטריא בסוגיה נעוץ בגדר 'זיקה' – המשכת אישות המת או קשר אישות חדש בין היבם ליבמתו[1].

בהבנה זו נוקט המהרי"ט:

ועוד נראה דקידושי ראשון הופקעה לגמרי במיתתו של ראשון, והשתא ליתא אלא ב'לא תהיה אשת המת החוצה' למאי דחשיב ליה לאו. תדע שאינה נאסרת בזנות, כדאמרינן בסוף פרק ב' דסוטה דלית הלכתא כרב המנונא. ועוד, דקדושין תופסין בה, כדשמואל בהאשה רבה דאמר 'בעניותנו צריכה גט, מספקא ליה אי האי לא תהיה ללאו אתא והויא כשאר חייבי לאוין', משמע דאי ללאו אתא פשיטא לן דתפסי בה קידושין וודאין ולא אמרי איסור אשת איש יש בה אלא דאקלישא אסורא במיתת הבעל ותהוי נמי נאסרת בזנות... אלא ודאי זיקה דאיתא עלה היינו דרחמנא רמיא קמייהו. [שו"ת מהרי"ט ח"ב אהע"ז סי' יח]

לדבריו, למסקנת ההלכה, קידושי האח המת פוקעים במלואם בשעת מותו, וה'זיקה' היא תולדה של קשר אישות חדש שנוצר בין היבם ליבמתו – "דרחמנא רמיא קמייהו".

אמנם, מביאורו של רש"י לדברי רב אשי עולה הבנה שונה:

הא נמי – כשמת יבם נמצא אוסרה מתירה, דאי לאו יבם מכי מיית הבעל אישתריא לה.

[רש"י שם, ד"ה הא נמי]

מדויק בדברי רש"י כי רב אשי אינו חולק על ההגדרה היסודית שאיסור היבמה הוא מחמת הבעל, אבל לטענתו הואיל וללא היבם היבמה אינה נאסרת, היבם מוגדר כ'אוסרה'.

ואכן, תפיסה זו מפורשת בביאורו של רש"י לדברי הגמרא [קידושין ד:] "מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת":

שכן זקוקה ועומדת לזה מחמת קידושי המת, ואין ביאה באה אלא לגמור, אבל קנין דמעיקרא לא. [רש"י קידושין ד: ד"ה שכן]

מדבריו עולה כי קידושי האח המת לא פקעו בשעת מותו – קידושיו מגדירים את היבמה כ'זקוקה ועומדת', ולכן היבם אינו צריך לקדשה קידושין חדשים, אלא רק 'לגמור' את קידושי אחיו[2].

בין הראשונים האוחזים כי ה'זיקה' נובעת מהמשכת אישות המת, קיימת מחלוקת בהבנת גדר זה.

הרמב"ן נוקט במספר מקומות כהבנה זו:

ויש לפרש לדבריו דהכי קאמר, סלקא דעתך אמינא הואיל ומדאורייתא קנויה לו מקנין אחיו שהיא זקוקה לו, בביאת כל דהוא ליכול, קא משמע לן. [רמב"ן יבמות צו. ד"ה מתני']

אין לו ליבם באשת אחיו אלא זכותו של אחיו, וכיון שזו אינה אוכלת מחמת אחיו, אי מדאורייתא אי מדרבנן, אינה מתחלת לאכול ברשות יבם. [רמב"ן כתובות נז. ד"ה מתני']

והרמב"ן כותב כי גדרה המדויק של ה'זיקה' תלוי במחלוקת האמוראים האם יש 'זיקה':

דרבן גמליאל סבר אין זיקה, וגט ומאמר על קדושי אחיו קיימי דאגידי בכולא ביתא... אבל רבנן סברי יש זיקה וגט לזיקה שלו תקינו חכמים, הילכך לכל חדא וחדא תקינו רבנן גט בזיקה שלו. והיינו דאמרינן בשילהי שמעתא והכא בגט אחר גט ומאמר אחר מאמר פליגי, כלומר בטעמא דנפשייהו אם ראוי לתקן גט לכל אחת ואחת וכן מאמר, אף על פי שאין זיקתן אלא בקדושי אח שמת. [רמב"ן יבמות נא. ד"ה והא דאמרינן]

לפי דבריו, לכל הדעות ה'זיקה' נובעת מחמת קידושי האח המת, ומחלוקת האמוראים היא בגדר ה'זיקה': לפי השיטה שאין 'זיקה', אישות האח המת אמנם קיימת לאחר מותו (והיא האוסרת את היבמה לשוק), אך היא אינה מחילה קשר אישות חדש בין היבם ליבמתו. לעומת זאת, לפי השיטה שיש 'זיקה', אישות האח המת 'עוברת' אל היבם[3] והיא מחילה קשר אישות חדש בין היבמה לבין כל אחד מהאחים[4].

מדברי רש"י בסוגיית 'אשת אחיו שלא היה בעולמו' עולה הבנה אחרת בגדר ה'זיקה'[5]. הגמרא מבארת את שיטת רבי שמעון [במשנה יח:], על פיה הדין אינו קיים כאשר יבם כנס את אשת אחיו, נולד אח נוסף ולאחר מכן מת היבם:

מאי טעמא דרבי שמעון... הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור... אלא מעתה אחותו מאמו שנשאה אחיו מאביו ואחר כך נולד אח ומת תתייבם, הואיל ובא ומצאה בהיתר. איסור אחותו להיכן אזל?! הכא נמי איסור אחיו שלא היה בעולם להיכן אזל? האי איסורא דלית ליה היתירא, האי איסורא דאית ליה היתירא. [יבמות יט:-כ.]

הגמרא מגדירה כי איסור 'אשת אח' הוא איסור "דאית ליה התירא", ולכן ביחס אליו אומר רבי שמעון: "הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור". לעומת זאת, איסור אחותו הוא איסור "דלית ליה התירא", ולכן כלל זה אינו אמור לגביו.

חילוק זה טעון ביאור: כיצד איסור 'אשת אח' מוגדר כ"איסורא דאית ליה התירא" ביחס לאח שנולד לאחר היבום, והרי איסור 'אשת אח' הותר לגבי היבם ולא לגביו[6]! בביאור העניין כותב רש"י:

איסור אשת אח אית ליה היתר כשאין לו בנים, הילכך כשמת ראשון בלא בנים פקע איסורו לגבי שני ונשאה, והשלישי מכח שני בא. [רש"י כ. ד"ה איסור]

מבואר בדברי רש"י, כי אמנם איסור 'אשת אח' הותר לגבי היבם בלבד (האח השני), אך הואיל והאח הנולד (השלישי) בא לייבם את אשתו של היבם – "השלישי מכח שני בא", ולכן היתר איסור 'אשת אח' מתייחס גם אליו.

הקובץ הערות מרחיב בביאור דברי רש"י:

וביאורו נראה... משום דיבם במקום בעל קאי, וקניינו של היבם ביבמתו הוא קניין הבעל וכחד אישות חשיבא, עיין שם... ומשום הכי כל האיסורים וההיתרים שישנן בקנין הבעל ישנן גם אצל יבם, וכיון דאיסור אשת אח הראשון הותר לשני, מותר גם לשלישי שהוא בא מכח השני. [קובץ הערות ד, יד]

לפי דברים אלו, היבם עומד במקומו של המת וממשיך אותו, ובשל כך הוא מקבל את מעמדו של אחיו המת[7].

נמצא, אם כן, כי רש"י והרמב"ן חלוקים בגדר ה'זיקה': לפי הרמב"ן (אליבא דשיטה שיש 'זיקה'), אישות המת עוברת אל היבם. לעומת זאת, לפי רש"י, אישות המת אינה עוברת אל היבם, אלא אישות המת עומדת במקומה והיבם נכנס תחת אחיו וממשיך את חיי האישות שלו.

מדברי הירושלמי עולה הבנה שונה במהותה של ה'זיקה'. הירושלמי נוקט כי ה'זיקה' פוקעת במיתת היבמה:

דמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי לעזר: שומרת יבם שמתה מותר באמה. זיקה היתה לו בה, כיון שמתה בטלה זיקתה. [ירושלמי פ"ב ה"א; פ"ד ה"ח]

האור שמח מבאר את סברת הירושלמי:

וסבר אפילו למאן דאמר יש זיקה, מכל מקום כי מת הוא או מתה היא, אז פקעה זיקתה למפרע, כיון שלא באה הזיקה אל תכליתה, היינו חליצה או יבום, רואין אנו שמעולם לא היה בהזיקה שום עניין, ומשום הכי מותר באמה. [אור שמח קונטרס זיקה אות א]

מדבריו עולה, כי קיומה של ה'זיקה' נובע מחמת היבום העתידי – נפילת היבמה ליבום 'קושרת' את היבמה אל היבם ומגדירה אותה משעת הנפילה כ'זקוקתו'. בשל כך, כאשר "לא באה הזיקה אל תכליתה" – מחמת מות היבמה – "רואין אנו שמעולם לא היה בהזיקה שום עניין", ולכן היבם מותר בקרובות היבמה.

לעומת הירושלמי, המתיר קרובות יבמתו שמתה גם לפי השיטה שיש 'זיקה', הבבלי לומד כי השיטה המתירה את קרובות יבמתו שמתה סבורה שאין 'זיקה':

אמר רב הונא אמר רב: שומרת יבם שמתה מותר באמה, אלמא קסבר אין זיקה. [יבמות יז:]

מדברי הבבלי עולה כי 'זיקה' אינה פוקעת גם כאשר "לא באה הזיקה אל תכליתה"[8].

על פי דברי רש"י והרמב"ן דלעיל, נראה כי מחלוקת הבבלי והירושלמי נעוצה בהבנת מקורה ומהותה של ה'זיקה': לפי הבבלי, ה'זיקה' נובעת מחמת אישות האח המת שלא פקעה, ולכן היא אינה תלויה ביבום העתידי. לעומת זאת, לפי הירושלמי, ה'זיקה' נובעת מחמת היבום העתידי, ולכן "כי מת הוא או מתה היא, אז פקעה זיקתה למפרע, כיון שלא באה הזיקה אל תכליתה"[9].

אמנם, ניתן להציע דרך אחרת בביאור שיטת הבבלי על פי הנאמר בהמשך הסוגיה:

ורב יהודה אמר: שומרת יבם שמתה אסור באמה, אלמא קסבר יש זיקה. ולימא הלכה כדברי האומר יש זיקה... אי אמר הכי הוה אמינא מחיים, אבל לאחר מיתה פקעה לה זיקה, קא משמע לן דזיקה בכדי לא פקעה. [יבמות יז:-יח.]

הגמרא מנמקת מדוע ה'זיקה' אינה פוקעת לאחר מיתת היבמה: "דזיקה בכדי לא פקעה". על פי דברים אלו ניתן לבאר כי הבבלי מודה לתפיסתו העקרונית של הירושלמי, על פיה הזיקה נובעת מחמת הייבום העתידי. עם זאת, הבבלי סבור כי "זיקה בכדי לא פקעה" – וכפי שמבאר הריטב"א [יח. ד"ה קמ"ל]: "בלא שיעשו ביבמה שום מעשה, או חליצה או ייבום" – ולכן מיתת היבמה אינה מפקיעה את הזיקה[10].

לסיכום: קיימות שלוש שיטות מרכזיות בהבנת מקורה ומהותה של ה'זיקה':

א.שיטת המהרי"ט: אישות האח המת פקעה לחלוטין, וה'זיקה' היא קשר אישות חדש בין היבם ליבמתו שנוצר בשעת הנפילה ליבום.

ב.שיטת רש"י והרמב"ן: אישות האח המת אינה פוקעת בשעת מותו והיא העומדת ביסוד ה'זיקה'.

ג.שיטת הירושלמי: היבום העתידי הוא שיוצר את ה'זיקה'.

בין רש"י והרמב"ן, הנוקטים כי מקור ה'זיקה' באישות האח המת, קיימת מחלוקת בהבנת גדר זה: לפי רש"י, היבם מצווה לעמוד תחת אחיו ולהמשיך את חיי האישות שלו. לעומת זאת, לפי הרמב"ן, אמנם מקורה של ה'זיקה' באישות האח המת, אך האישות 'עוברת' אל היבם, וכך קיים קשר אישות בין היבם ליבמתו.

הבנות אלו משליכות על היחס בין ה'זיקה' לבין מצות היבום. לפי הירושלמי, מצות היבום היא שעומדת ביסוד ה'זיקה'. לעומת זאת, על פי השיטות האחרות, ייתכן וה'זיקה' היא העומדת ביסוד מצות היבום ואיסור היבמה לשוק[11].