בשיעורים הקודמים עסקנו בדין יבום וחליצה בחייבי כריתות ובחייבי לאוין. בשיעור זה נתחיל לעסוק בענייני זיקה.

הגמרא אומרת בתחילת הפרק השני:

אמר רב הונא אמר רב: שומרת יבם שמתה מותר באמה, אלמא קסבר אין זיקה... ורב יהודה אמר: שומרת יבם שמתה אסור באמה, אלמא קסבר יש זיקה. [יבמות יז:]

הגמרא מביאה מחלוקת בדין אם יבמתו: לפי רב, יש 'זיקה', ולכן יבם אסור באם יבמתו, כשם שהוא אסור באם אשתו. לעומת זאת, לפי רב יהודה (שמקור דבריו הוא בדברי שמואל[1]), אין 'זיקה', ולכן יבם מותר באם יבמתו.

באופן דומה תולה הגמרא את מחלוקת התנאים [במשנה נדרים עד.] בדין הפרת נדרי היבמה על ידי היבם, בשאלת קיומה של ה'זיקה':

תא שמע, שומרת יבם בין יבם אחד בין שני יבמין, רבי אליעזר אומר יפר, רבי יהושע אומר: לאחד ולא לשנים, רבי עקיבא אומר: לא לאחד ולא לשנים. והוינן בה, בשלמא רבי עקיבא סבר אין זיקה אפילו לחד, לרבי יהושע לחד יש זיקה לתרי אין זיקה, אלא לרבי אליעזר, נהי נמי דקסבר יש זיקה, בשלמא לחד מיפר אלא לתרי אמאי? [יבמות כט:]

הקישור בין הסוגיות מפורש בדברי רש"י:

יש זיקה – כלומר, חומרת זיקה לשוויי אחות זקוקתו כאחות אשתו. ובמסכת נדרים פליגי בה: איכא למאן דאמר זקוקתו כאשתו להפרת נדריה ולאסור קרובות, ואיכא למאן דאמר אין זיקה, ובפרקין דלעיל איפליגו בה רב הונא ורב יהודה. [רש"י כו. ד"ה יש זיקה][2]

אמנם, קישור זה רחוק מלהיות פשוט. מהשיטה המתירה ליבם להפר את נדרי יבמתו עולה כי ה'זיקה' היא דאורייתא. לעומת זאת, המשנה בתחילת פרק שלישי אומרת:

ארבעה אחין שנים מהם נשואים שתי אחיות ומתו הנשואים את האחיות, הרי אלו חולצות ולא מתייבמות. [משנה כו.]

המשנה מלמדת כי אחות זקוקתו 'חולצת ולא מתייבמת', ואין דינה כאחות אשתו הפטורה גם מחליצה. מכך הסיקו הראשונים [רמב"ן כז: ד"ה הא דאמר; רשב"א שם, ד"ה והא דאמרינן; ריטב"א שם, ד"ה והא דמפרש] כי איסור היבם בקרובות זקוקתו הוא מדרבנן בלבד.

בנוסף, המשנה ממשיכה:

היתה אחת מהן אסורה על האחד איסור ערוה, אסור בה ומותר באחותה, והשני אסור בשתיהן. איסור מצוה ואיסור קדושה, חולצת ולא מתייבמת. [שם]

והגמרא מבארת את החידוש הקיים בדברי המשנה:

הא נמי תנינא: 'איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת'. התם איסור מצוה לחודה, הכא איסור מצוה ואחותה. סלקא דעתך אמינא ליקום איסור מצוה במקום איסור ערוה ותתייבם, קא משמע לן. ותתייבם? כיון דמדאורייתא רמיא קמיה קא פגע באחות זקוקתו. סלקא דעתך משום מצוה עבוד רבנן, קא משמע לן. [יבמות כח:]

הגמרא אומרת שהיתה סברה להתיר לייבם את אחות זקוקתו, ובביאור הדברים כותב רש"י:

משום מצוה עבוד רבנן – שתתקיים מצות יבום, ולא העמידו איסור זיקה שהוא מדבריהם לאסור את אחותה היכא דהיא עליו איסור מצוה, קא משמע לן. [רש"י שם, ד"ה משום מצוה]

מפורש בדבריו כי איסור קרובות זקוקתו הוא מדרבנן בלבד[3].

בעקבות דברים אלו, טוענים תוספות הרא"ש ורבי אברהם מן ההר שאין להשוות בין הסוגיות:

ונראה לי, אפילו לפי מאי דבעי למימר מעיקרא דבזיקה פליגי, לא מצי למימר דמאן דאמר אין זיקה דהיינו רבי עקיבא, דעל כרחך רבי אליעזר ורבי יהושע דאמרי יש זיקה ומשום הכי מיפר, על כרחך היינו מדאוריתא, דסברי זיקה ככנוסה מן התורה, דמשום דיש זיקה דרבנן לא היו אומרים שיפר נדריה, ואהא קאמר רבי עקיבא אין זיקה מן התורה, אבל אפשר דקא סבר יש זיקה מדרבנן. [תוס' הרא"ש כט: ד"ה כגון]

והאי יש זיקה ואין זיקה דהכא מן התורה הוא דפליגי, אבל כולהו מודו דיש זיקה מדרבנן, ואפילו הכי אינו מיפר, דנדרים דאוריתא נינהו, ומשום זיקה דרבנן לא מצי מיפר נדרים דאוריתא. [רבי אברהם מן ההר כט: ד"ה אין זיקה]

לדבריהם, התנאים המתירים ליבם להפר נדרי יבמתו סבורים שיש 'זיקה' מדאורייתא, ושיטתם לא נפסקה להלכה. לעומתם, רב האוסר שקרובות יבמתו אסורות סובר שיש 'זיקה' מדרבנן בלבד, ושיטה זו קיימת להלכה.

אמנם, כאמור, רש"י קושר בין הסוגיות, ושיטתו טעונה ביאור[4].

רבי שמואל רוזובסקי מבאר את שיטת רש"י:

וע"כ צריך לומר בזה, דיסוד המחלוקת אי יש זיקה או אין זיקה הוי פלוגתא בדאורייתא, דנחלקו אי זיקה חשיב קנין או לא, וזה הוי פלוגתא בדאורייתא, ומיהו אף למאן דאמר יש זיקה, יש לו בה רק קנין אבל אישות אין לו בה... ומשום הכי לענין הפרת נדרים שהדין תלונ בקנין, דכשהיא קנויה לו יכול להפר נדריה, פלוגתייהו הוי בדין דאורייתא, דלמאן דאמר יש זיקה היא קנויה לו ויכול להפר נדריה, ולמאן דאמר אין זיקה אינה קנויה לו ואינו יכול להפר נדריה, אבל איסור קרובות תלוי בשם אישות, ולכן בזה מודו כולי עלמא דמדאורייתא אין בה איסור קרובות, ופלוגתייהו הוי רק אי גזרו בה רבנן או לא. ומה דתלו זה בפלוגתא דיש זיקה מדאורייתא, צריך לומר בהכרח דסבירא ליה מסברא דאי יש זיקה והיא קנויה לו מדאורייתא, מסתברא דמדרבנן יחשיבו קניין זה כאישות לעניין איסור קרובות ודין צרת ערווה ועוד, אבל אי אין זיקה. לא מסתבר שיתנו לזה דין אישות מדרבנן, כיון דמדאורייתא אין לו בה אפילו קניין. ונמצא דיסוד פלוגתייהו הוי בדאורייתא, ומזה איכא נפקא מינה לעניין דרבנן. [חדושי רבי שמואל סי' יד אות ג]

לדבריו, המחלוקת היסודית האם יש 'זיקה' היא בדאורייתא, אך לכל הדעות[5] ה'זיקה' רק מגדירה שיש ליבם קניין ביבמתו, אך היא אינה יוצרת אישות ביניהם[6]. בשל כך, 'זיקה' מתירה לבעל להפר את נדרי יבמתו, אך מדאורייתא היא אינה אוסרת אותו בקרובותיה (שכן איסור עריות תלוי בקשר האישות). ועם זאת, אם מדאורייתא ה'זיקה' יוצרת קניין, חכמים משווים אותה לאישות רגילה, וכך קרובות זקוקתו אסורים מדרבנן.

על אף דברים אלו, נראה שקיימות שיטות הסוברות כי קיים קשר אישות ממשי בין היבם ליבמתו. מוצא הדברים במחלוקת האמוראים האם קידושין תופסים ביבמה:

אמר רב יהודה אמר רב: מנין שאין קידושין תופסין ביבמה, שנאמר: 'לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר' – לא תהיה בה הויה לזר. ושמואל אמר: בעניותינו צריכה גט. מספקא ליה לשמואל, האי 'לא תהיה אשת המת' אי ללאו הוא דאתא, אי דלא תפסי קידושין הוא דאתא.

[יבמות צב.-:]

הראשונים נחלקים בשיטת רב, הסובר שקידושין אינם תופסים ביבמה, האם הוולד הנולד ממנה הוא ממזר[7]. רש"י כותב כי לשיטתו הוולד ממזר:

אי כרב דאמר בפרק האשה רבה: מנין שאין קידושין תופסין ביבמה, דכתיב 'לא תהיה אשת המת לאיש זר' – לא תהיה בת הויה לזר, והולד ממזר. [רש"י מט: ד"ה אי כרב]

לעומתו, תוספות כותבים כי גם לשיטת רב הוולד אינו ממזר:

דאליבא דרב דאמר אין קידושין תופסין ביבמה, איצטריך לאשמועינן שפיר דלא הוי ממזר. וטעמא אומר רבנו תם, דהוי כעובד כוכבים ועבד שאין בה קידושין לשום אדם, וליבם נמי לאו בת קידושין היא אלא ביאה הוא דאית בה. ואפילו למאן דהוי ממזר מעובד כוכבים ועבד, מכל מקום אין ממזר מיבמה, דכיון דיבמה עומדת לחלוץ כמו ליבם חשיבא בת תפיסת קידושין. [תוס' מט. ד"ה הכל מודים][8]

נראה כי לפי רש"י, שיטת רב שאין קידושין תופסים ביבמה מבוססת על ראיית היבמה כ'אשת איש': ביאה עליה נחשבת כביאה על ערווה, שקידושין אינם תופסים בה[9], ולכן הוולד הנולד ממנה הוא ממזר[10]. לעומת זאת, לפי תוספות, קידושין אינם תופסים ביבמה מעיקרון ייחודי: יבמה "לאו בת קידושין היא אלא ביאה הוא דאית בה", ולכן דינה חלוק מדין ערווה, והוולד הנולד ממנה אינו ממזר.

מקור נוסף לשיטה הרואה את היבמה כ'אשת איש' בסוגיית 'יבמה שזינתה':

אמר רב המנונא: שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה... אמרי במערבא: לית הילכתא כרב המנונא. אלא הא דקתני שומרת יבם וכנוסה, הא מני רבי עקיבא היא, דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ומשוי לה כי ערוה. [סוטה יח:]

הגמרא מביאה את דעת רב המנונא המשווה בין שומרת יבם שזינתה לאשת איש שזינתה: כשם שאישה שזינתה נאסרת על בעלה, כך שומרת יבם שזינתה נאסרת על היבם. הגמרא מציינת כי שיטה זו אינה מוסכמת: "אמרי במערבא, לית הילכתא כרב המנונא", ושומרת יבם שזינתה אינה נאסרת על היבם.

בדברי השאילתות מבואר כי מחלוקת זו נעוצה בהבנת מעמדה של שומרת יבם:

ואמר רב המנונא שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה, אלמא כאשת איש דמיא לגבי עלמא... ואמרי במערבא לית הילכתא כרב המנונא אלא שריא ליבמה, אלמא כפנויה דמיא ותפשי בה קידושי ואי אזלא לעלמא אין הולד ממזר. [שאילתות דרב אחאי שאילתא צה]

לדבריו, רב המנונא סבור ששומרת יבם נחשבת כ'אשת איש', ואילו השיטה החולקת סוברת שהיא כ'פנויה'[11]. השאילתות מכריע כשיטה החולקת על רב המנונא, ואם כן לפי דבריו להלכה היבמה אינה נחשבת כ'אשת איש'[12].

על פי האמור, קיימת שיטה הסוברת כי שומרת יבם היא ערווה כ'אשת איש'. נראה כי לרוב הדעות שיטה זו אינה מקובלת להלכה, ולכן גם לפי השיטה האוסרת את קרובות זקוקתו, איסור זה הוא מדרבנן בלבד. עם זאת, לשיטת רש"י, קיימת שיטה הסוברת שיש 'זיקה' מדאורייתא, אלא שה'זיקה' מחילה עליה קניין ללא קשר אישות ממשי.

לכאורה, לפי זה, השיטה הסוברת שאין 'זיקה' סוברת שהנפילה ליבום אינה יוצרת כל קשר בין היבם ליבמתו; היבם מצווה ביבום, אך זו מצוה בעלמא שאינה מחילה כל הגדרה בתחומי הקניין או האישות. אמנם, משתי סוגיות משתמע לא כך.

הגמרא במסכת קידושין מביאה את דברי רב אשי, כי הכתוב "ויבמה יבוא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה", אינו יכול להוות מקור לקידושי ביאה:

אמר רב אשי: משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא. מהיכא קא מייתית לה? מיבמה, מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת, תאמר בזו שאין זקוקה ועומדת. [קידושין ד:]

הגמרא מגדירה שהיבמה היא "זקוקה ועומדת". בביאור הגדרה זו כותב רש"י:

שכן זקוקה ועומדת לזה מחמת קידושי המת, ואין ביאה באה אלא לגמור, אבל קניין דמעיקרא לא. [רש"י שם, ד"ה שכן זקוקה]

לפי דבריו, ביאת היבום אינה יוצרת קניין חדש, אלא היא ממשיכה את ה'זיקה' הקיימת מחמת קידושי האח המת[13]. מדבריו עולה כי מדאורייתא מוטלת על היבמה 'זיקה' הנמשכת מקידושי האח המת.

מקור נוסף להבנה זו משיטת רבנו תם לגבי אכילת שומרת יבם בתרומה. המשנה אומרת:

העובר והיבם והאירוסין והחרש ובן תשע שנים ויום אחד, פוסלין ולא מאכילין. [משנה סז:]

מבואר במשנה כי יבם אינו מאכיל את יבמתו בתרומה. הגמרא לומדת דין זה מדרשה:

אי בת ישראל לכהן היא לא מאכיל לה, 'קנין כספו' אמר רחמנא, והא קנין דאחיו הוא.

[יבמות סז:]

עם זאת, תוספות מביאים את שיטת רבנו תם:

דאסמכתא בעלמא הוא, דמדאורייתא מיכל אכלה... היכא דאכלה בחיי הבעל.

[תוס' שם, ד"ה קנין]

לשיטתו, כאשר האח שמת האכיל בתרומה, מדאורייתא היבמה ממשיכה לאכול בתרומה גם לאחר מותו[14]. מבואר מכך כי פרשיית היבום אינה מלמדת על מצוה בעלמא, אלא פרשייה זו מגדירה כי מדאורייתא מוטלת על היבמה 'זיקה', ומכוחה היבמה ממשיכה לאכול בתרומה[15].

מקורות אלו נאמרים ללא תלות בסוגיה הדנה האם יש 'זיקה', ומהם משתמע כי עצם קיומה של ה'זיקה' אינו שנוי במחלוקת, והמחלוקת היא רק בתוקפה ובהגדרתה המדויקת. דברים אלו עולים מלשון רש"י בביאור המחלוקת:

אין זיקה – זיקת יבמתו שמתה לא אלימא למיהוי כארוסה להיאסר אמו עליו משום חמותו... יש זיקה – זיקת ייבום הויא ככנוסה ואוסרת אמה על היבם משום חמותו.

[רש"י יז: ד"ה אין זיקה, וד"ה יש זיקה][16]

מבואר בדבריו כי קיומה של ה'זיקה' אינו שנוי במחלוקת; לכולי עלמא יש 'זיקה', וכל המחלוקת היא בעוצמתה של ה'זיקה': לפי השיטה שיש 'זיקה', זהו קשר קלוש הייחודי ליבם וליבמה, ואין לדמותו לקשר אישות רגיל. לעומת זאת, לפי השיטה שיש 'זיקה', הקשר בין היבם ליבמתו דומה במהותו לקשר אישות רגיל, ולכן היבם אסור בקרובות היבמה ויכול להפר את נדריה[17].

על פי דברים אלו, עדיין יש לדון בגדר הקשר הקיים בין היבם ליבמתו: האם זהו רק קשר בעל אופי קנייני, המלמד על תלות של היבמה ביבם, או שהקשר הוא בעל אופי אישותי, ומשעת הנפילה ליבום קיים קשר אישות מסוים ביניהם.

בשיעור השלישי ['פטור ערווה מיבום ומחליצה'] ובשיעור החמישי ['יבום וחליצה בחייבי לאוין'] עמדנו על שיטת הרמב"ן[18], על פיה פטור ערווה מיבום נובע מחמת 'שם הערווה' המפקיע את זיקת היבום. לפי שיטתו, בהכרח ה'זיקה' אינה רק הגדרה קניינית, אלא היא מלמדת על קשר אישות מסוים הקיים בין היבם ליבמתו. לעומת זאת, לשיטת תוספות – שכפי שראינו בשיעורים אלו חולקים באופן שיטתי על תפיסתו של הרמב"ן – ייתכן וה'זיקה' הקיימת מדאורייתא בשעת הנפילה ליבום היא בעלת אופי קנייני בלבד, ואין כל קשר אישות בין היבם ליבמתו לפני מעשה היבום.

תפיסות אלו משליכות על הבנת גדר איסור יבמה לשוק. בעזרת ה' נעסוק בכך בשיעור הבא.