בשיעורים הקודמים עסקנו בפטור ערווה וצרתה מיבום ומחליצה. בשיעור זה נעיין בדין חייבי לאוין.

המשנה בפרק שני אומרת:

כלל אמרו ביבמה: כל שהיא איסור ערווה, לא חולצת ולא מתייבמת. איסור מצוה ואיסור קדושה, חולצת ולא מתייבמת. [משנה כ.]

המשנה מבחינה בין חייבי כריתות לחייבי לאוין: בחייבי כריתות – "לא חולצת ולא מתייבמת", ובחייבי לאוין – "חולצת ולא מתייבמת".

הגמרא שואלת מדוע אין יבום בחייבי לאוין, והרי 'עשה דוחה לא תעשה':

אלמנה לכהן גדול – קפסיק ותני לא שנא מן הנשואין ולא שנא מן האירוסין. בשלמא מן הנשואין עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אלא מן האירוסין לא תעשה גרידא הוא, יבוא עשה וידחה לא תעשה. [יבמות כ.]

הגמרא מסיקה כי זו גזירת חכמים:

אלא אמר רבא: גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. [יבמות כ:]

מדברי הגמרא עולה, כי אלמנה לכהן גדול מן הנישואין, הואיל והיא אסורה באיסור עשה ולא תעשה, אינה מתייבמת מדאורייתא. לעומת זאת, בשאר חייבי הלאוין איסור היבום הוא מדרבנן בלבד.

לעומת דברים אלו, הירושלמי מביא דרשה המפקיעה את חייבי הלאוין מיבום:

רבי אייבו בר נגרי קריספי בשם רבי שמעון בן לקיש: 'לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר' – זו אשה שהיא זרה לו, אמרה התורה לא תהיה לו לאשה אפילו מצוה. מעתה לא תהא צריכה חליצה? אמר רבי ירמיה: 'יבמתו' 'יבמתו' – התורה ריבתה בחליצה. אי 'יבמתו' 'יבמתו' התורה ריבתה בייבום? תני רבי ישמעאל: 'מאן יבמי' – זו שמיאן יבמי, לא שמיאינו שמים. מעתה לא תהא צריכה חליצה? הווי צורכה להון דאמר רבי ירמיה: 'יבמתו' 'יבמתו' – התורה ריבתה בחליצה. [ירושלמי פ"א ה"א]

הירושלמי מביא דרשות המלמדות כי אישה האסורה על היבם חולצת ולא מתייבמת[1], ומכאן שלשיטתו דין המשנה לגבי חייבי לאוין הוא מדאורייתא[2].

על פי האמור, בין לפי הבבלי ובין לפי הירושלמי, חיוב החליצה בחייבי לאוין הוא מדאורייתא: לפי הבבלי, הואיל ומדאורייתא הן ראויות ליבום (מדין 'עשה דוחה לא תעשה'). ולפי הירושלמי, מהריבוי 'יבמתו' 'יבמתו' המרבה בהן חיוב חליצה על אף שהן פטורות מיבום. עם זאת, נחלקו הראשונים בהבנת מסקנת הבבלי לגבי אלמנה מן הנישואין לכהן גדול האסורה ביבום מדאורייתא (שכן 'אין עשה דוחה לא תעשה ועשה'), האם חיובה בחליצה הוא מדאורייתא או מדרבנן.

תוספות כותבים כי היא חייבת בחליצה מדאורייתא:

אלמנה מן הנשואין וחייבי עשה נפקא לן מ'יבמתו' דאף על גב דאין עולין ליבום עולין לחליצה. [תוס' כ: ד"ה גזירה]

לעומתם, תוספות הרא"ש מביא את שיטת ריב"ם, על פיה חיובה בחליצה הוא מדרבנן בלבד:

ופירש הרב יצחק בהר"מ, הלכך חייבי לאוין חולצת, דהא זקוקתו מדאורייתא לביאה ראשונה, ולא מתייבמת משום ביאה שנייה. ואלמנה מן הנישואין נמי, אף על גב דאינה זקוקה לכהן גדול כלל, דהא אין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אפילו הכי צריכה חליצה, גזירה מן הנישואין אטו מן האירוסין. [תוס' הרא"ש שם, ד"ה גזירה][3]

שיטת ריב"ם מבוססת על הכלל "כל העולה ליבום עולה לחליצה, וכל שאין עולה ליבום אינו עולה לחליצה"; ולשיטתו כלל זה מהווה עיקרון מוחלט: אין חיוב חליצה במקום בו אין אפשרות לייבם. בשל כך, בהכרח חיוב החליצה באלמנה מן הנישואין הוא מדרבנן בלבד.

המאירי מוסיף טעם בשיטה זו:

ובדין הוא גם כן שלא תהא צריכה חליצה, שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, וכן הדין, דכל דלא רמיא קמיה ליבום חליצה למה, והרי אין חליצה אלא סילוק הזיקה... ואם אין זיקה אין חליצה, אלא שחכמים הצריכוה חליצה גזירה משום אלמנה מן האירוסין.

[מאירי שם, ד"ה כל זה]

לדבריו, החליצה היא דרך להפקיע את חיוב היבום, ולכן מן הדין אין חליצה כאשר חובת היבום אינה קיימת.

מדברי הראשונים עולות שלוש דרכים בהתמודדות עם טענתו של המאירי – כיצד קיימת חובת חליצה ללא חובת יבום?

רש"י כותב:

צריכה חליצה, שהרי תופסים לו בה קידושין, דקידושין תופסים בחייבי לאוין, אבל יבומי לא שהרי אסורה לו לזה שהוא כהן. [רש"י כ. ד"ה גרושה]

לדבריו, מצות היבום אמורה גם לגבי חייבי לאוין, אלא שקיים איסור לבצע זאת מחמת האיסור הכרוך בכך. מטעם זה, יש לחלוץ לשם הפקעת חובת היבום[4].

הבנה זו עולה גם מדברי הרמב"ם:

היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה או שהיתה שנייה, הרי זו חולצת ולא מתיבמת. ומפני מה צריכה חליצה? מפני שיש בה לקוחין, הואיל וקידושין תופסין בהן הרי הן זקוקות ליבם. [הל' יבום וחליצה פ"ו ה"י]

לעומת זאת, תוספות כותבים:

ועוד תימה, דהשתא ליכא בצרת ערוה כרת, ואם כן תיבעי חליצה כמו חייבי עשה דמרבינן להו מ'יבמתו' בפרק שני. ויש לומר, דחייבי עשה דאיתרבו לחליצה ואית בהו זיקה קצת הוו בכלל 'ולקחה', ואם כן צרת ערווה על כרחך לא בעיא חליצה, דאי בעיא הוי בכלל 'ולקחה'. ועוד, 'ולקחה' משמע לשון תפיסת קידושין, הלכך חייבי עשה דתפסי בהו קדושין הוו בכלל 'ולקחה'. [תוס' ח: ד"ה כל היכא]

תוספות מבארים את החילוק בין צרת ערווה (הפטורה גם מחליצה) לבין חייבי עשין כנובע מדרשת הכתובים: הכתוב "ולקחה" אמור רק לגבי חייבי עשה, ולכן רק הם התרבו לחליצה. מבואר מכך, כי לשיטתם גם חייבי לאוין מופקעים מיבום, אלא שהתורה חידשה בהם 'זיקת חליצה' ללא 'זיקת יבום'[5].

שיטה שלישית עולה מדברי הרמב"ן:

ויש לומר, דלא סבירא ליה כלל הני דרשות, אלא זיל בתר טעמא, התם תפסי קידושין ולא פקעה זיקה, הכא לא תפסי בה קידושין ופקעה זיקה. [רמב"ן כ: ד"ה ומסקנא]

לדברי הרמב"ן, ב'חייבי לאוין ועשה' יש חיוב חליצה מדאורייתא, אך חיוב זה אינו מתבסס על דרשת "יבמתו", אלא הוא נלמד מסברה: פטור מחליצה קיים רק כאשר הזיקה פוקעת, אך פטור מיבום שאינו מפקיע את הזיקה אינו פוטר מחליצה^[6]. לפי שיטה זו, חיוב החליצה תלוי בקיומה של הזיקה. בהתאם לכך, בחייבי כריתות, הואיל ואין תפיסת קידושין, הזיקה פוקעת והיבמה מותרת לשוק ללא חליצה. לעומת זאת, בחייבי לאוין, הואיל ויש תפיסת קידושין, הזיקה קיימת והיבמה זקוקה לחליצה לשם הפקעת הזיקה[7].

נמצאו, אם כן, שלוש שיטות עקרוניות בהבנת מעמד יבמה שמדאורייתא חולצת ולא מתייבמת:

א.שיטת רש"י והרמב"ם: היבמה חייבת ביבום אלא שהיא מנועה מלקיים חובה זו, ולכן היא חולצת.

ב.שיטת תוספות: היבמה אינה חייבת ביבום אלא בחליצה.

ג.שיטת הרמב"ן: היבמה אינה חייבת ביבום אך מוטלת עליה זיקה, ולכן עליה לחלוץ כדי להפקיע ממנה את הזיקה ולהתיר עצמה לשוק.

שיטות אלו נובעות משלוש תפיסות בהבנת היחס בין היבום לבין החליצה:

·לפי רש"י והרמב"ם, המצוה ביסודה היא היבום, והחליצה נובעת מחובת היבום (כדי להתיר את היבמה לשוק)[8].

·לפי תוספות, כאשר אדם מת בלי בנים, אחיו מצווים בשתי מצוות: יבום וחליצה, ועליהם לקיים אחת מהן. בדרך כלל חיובים אלו תלויים זה בזה, ו"כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה"[9], אך ב'חייבי לאוין ועשה' חידשה התורה שקיים חיוב חליצה ללא חיוב יבום.

·לפי הרמב"ן, ביסוד הכול עומדת ה'זיקה' – קשר אישות ראשוני בין היבם ליבמה, האוסרת את היבמה לשוק ללא חליצה. בשל כך, גם כאשר אין חובת יבום, אם ה'זיקה' קיימת – היבמה אסורה לשוק ללא חליצה.

הבנות אלו משליכות על שאלת בעל ה'משנה למלך', האם הבא על יבמה האסורה לו באיסור לאו ועשה חייב כרת משום 'אשת אח':

מאי דמספקא לי הוא בכהן גדול שנפלה לו אלמנה מן הנישואין, דמדין תורה אינו מייבם, דלא אתי עשה ודוחה לא תעשה ועשה, ואם עבר ובא עליה אם חייב כרת, כיון דמדין תורה אינה עולה לייבום הוי ליה אשת אח שלא במקום מצוה, דהא מן הדין אפילו חליצה לא הוה צריך אלא דריבה אותה הכתוב מדכתיב 'יבמתו השערה', ונהי דלחליצה ריבה אותה לייבום אפשר דבאיסורה קיימא. והדבר צריך אצלי תלמוד, דאפשר דכיון דריבה אותה לחליצה פקע ממנה איסור אשת אח, וצריך עיון. [דרך מצותיך חלק ג]

נראה כי ספקו תלוי בהבנות דלעיל. לפי שיטת רש"י והרמב"ם, בעיקרון היבמה חייבת ביבום אלא שלא ניתן לקיים חובה זו מחמת האיסור, ולכן דינה כ'אשת אח במקום מצוה' שאינה אסורה באיסור 'אשת אח'. בדומה לכך, לפי שיטת הרמב"ן, אמנם היבמה אינה חייבת ביבום, אך מוטלת עליה זיקה, והזיקה מגדירה שהיא אינה ערווה[10], ולכן דינה כ'אשת אח במקום מצוה' שאינה אסורה באיסור אשת אח'[11]. לעומת זאת, לפי שיטת תוספות, הואיל ועל היבמה כלל לא מוטלת 'זיקת יבום' אלא 'זיקת חליצה' בלבד, דינה כ'אשת אח שלא במקום מצוה', והבא עליה חייב כרת משום 'אשת אח'[12].

בדברי הראשונים קיימת מחלוקת מפורשת בעניין זה. תוספות הרא"ש נוקט כי ב'חייבי עשה' קיים איסור 'אשת אח':

ואם תאמר, חייבי עשה נמי יפטרו צרתן כמו אילונית לרב אסי, דכיון דאינה מתייבמת הויא לה כאשת אח שלא במקום מצוה ואית בה כרת. [חוס' הרא"ש ג: ד"ה למעוטי]

לעומתו, המאירי כותב:

שאלמנה... מן הנשואין... ביאתה או חליצתה אינה פוטרת צרה, ואם בעל לא קנה כלל מתורת יבמה, שהרי אינה בת יבום כלל, אלא שמכל מקום אם בא עליה בתורת קדושין וברצונה צריכה גט, שהרי קדושין תופשין בה אי משום דבכלל חייבי לאוין היא.

[מאירי כ: ד"ה כל זה]

מפורש בדברי המאירי כי קידושין תופסים ב'חייבי לאוין ועשה', ומכאן שהיא אינה אסורה באיסור 'אשת אח'[13].

בשולי הדברים נציין, כי בשיעור השלישי ['פטור ערווה מיבום וחליצה'] עמדנו על שלוש שיטות בראשונים בהבנת פטור ערווה מיבום וחליצה:

א.שיטת רש"י והרמב"ם: פטור ערווה מיבום נובע מחמת חוסר האפשרות לקחת ערווה לאישה, הואיל וקידושין אינם תופסים בה.

ב.שיטת תוספות: הפטור נובע מחמת האיסור הקיים בביאה על ערווה (איסור שיש בו כרת).

ג.שיטת הרמב"ן: הפטור נובע מכך ש'שם הערווה' מפקיע את הזיקה.

שיטות ראשונים אלו תואמות במלואן לשיטתם בסוגייתנו:

·לפי רש"י והרמב"ם, המצוה ביסודה היא במעשה היבום. בשל כך, לשיטתם, החילוק בין חייבי כריתות לחייבי לאוין הוא באופי הפטור מיבום: בחייבי כריתות היבום אינו יכול להתקיים(הואיל והיבמה אינה ראויה לאישות), ולכן הם פטורים גם מחליצה; בחייבי לאוין, לעומת זאת, היבום יכול להתקיים אלא שהוא אסור, ולכן קיימת חובת חליצה.

·לפי תוספות, המצוה ביסודה היא על היבום ועל החליצה, והפטור ב'חייבי לאוין ועשה' דומה במהותו לפטור בחייבי כריתות: בשניהם הפטור הוא מחמת האיסור. עם זאת, בחייבי כריתות התורה פטרה גם מחליצה, ואילו בחייבי לאוין התורה פטרה רק מיבום אך חובת החליצה נותרה בעינה.

·לפי הרמב"ן, 'שם הערווה' מפקיע את הזיקה, ולכן ערווה מותרת לשוק ללא חליצה. לעומת זאת, בחייבי לאוין הזיקה קיימת אלא שהיבום אסור, ולכן היבמה אסורה לשוק ללא חליצה.

סיימנו את עיסוקנו בדיני יבמה האסורה על היבם באיסור ערווה ובאיסור לאו. בעזרת ה' בשיעור הבא נתחיל לעסוק בענייני 'זיקה'.