בשיעור הקודם עסקנו בעליה לרגל בחג המצות ובחג הסוכות. בשיעור זה, החותם את סדרת שיעורי 'יסודות חגיגה', נעסוק בעליה ברגל בחג השבועות.

בשונה מחג המצות וחג הסוכות, שהם בני שבעה ימים[1], חג השבועות הוא בן יום אחד בלבד – יום החמישים להבאת העומר. כך אומרת התורה בפרשיית המועדים:

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה, שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה'... וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו, חקת עולם בכל מושבתיכם לדרתיכם. [ויקרא כג, טו-כא][2]

וכן נראה גם מן הכתובים בפרשת ראה, העוסקת בעליה לרגל בשלושת הרגלים:

שבעה שבעת תספר לך, מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות. ועשית חג שבעות לה' אלהיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה' אלהיך. ושמחת לפני ה' אלהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך, במקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם. וזכרת כי עבד היית במצרים, ושמרת ועשית את החקים האלה. [דברים טז, ט-יב]

התורה מצווה על עליה לרגל ב"חג השבועות", החל לאחר ספירת שבעה שבועות "מהחל חרמש בקמה", ולכאורה חג זה הוא בעל יום אחד בלבד.

אמנם, המשנה מלמדת על קיומו של 'יום טבוח' לאחר שבועות, בו קרבים קרבנות עולי הרגל:

עצרת שחל להיות בערב שבת, בית שמאי אומרים: יום טבוח אחר השבת. ובית הלל אומרים: אין יום טבוח אחר השבת. ומודים שאם חלה להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת, אין כהן גדול מתלבש בכליו ומותרין בהספד ובתענית, שלא לקיים דברי האומרין עצרת אחר השבת. [משנה יז.]

לשיטת בית שמאי, אסור להקריב את עולת הראיה ביום טוב[3], ולכן הקרבנות קרבים ביום שלאחריו, והוא נקרא 'יום טבוח'. לעומת זאת, לשיטת בית הלל, מותר להקריב עולת ראיה ביום טוב, ולכן "אין יום טבוח אחר השבת"[4]. עם זאת, כאשר הרגל חל בשבת, גם לבית הלל "יום טבוח אחר השבת".

הגמרא מחדשת חידוש נוסף:

אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה? שנאמר 'בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות' – מקיש חג השבועות לחג המצות. מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה, אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה. [חגיגה יז.]

הגמרא מלמדת כי, בדומה לחג המצות, שעולי הרגל יכולים להביא את קרבנותיהם "כל שבעה", כך גם בחג השבועות – עולי הרגל שלא הביאו את קרבנותיהם ביום טוב, יכולים להביא את קרבנותיהם "כל שבעה".

דין זה מעלה תמיהה: לכאורה, דין התשלומין בסוכות ובפסח נובע מכך שימים אלו הם ימי חג, אך בשבועות, בו החג הוא יום אחד בלבד, מה מקום יש להביא את הקרבנות בימים שלאחריו?

תשובה מסוימת לתמיהה זו עולה מתוך דברי תוספות ביחס לסוגיה הדנה בגדר ימי התשלומין:

ומאי תשלומין? רבי יוחנן אמר: תשלומין לראשון. ורבי אושעיא אמר: תשלומין זה לזה. מאי בינייהו? אמר רבי זירא: חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני איכא בינייהו. רבי יוחנן אמר תשלומין לראשון, כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני. ורבי אושעיא אמר תשלומין זה לזה, אף על גב דלא חזי בראשון חזי בשני. [חגיגה ט.]

האמוראים נחלקים האם הימים שלאחר יום טוב הראשון הם "תשלומין לראשון" או "תשלומין זה לזה".

תוספות כותבים על השיטה שהם "תשלומין זה לזה":

וההיא דלקמן דילפינן תשלומין לחג השבועות מחג המצות כל ז', לא מסתבר למימר תשלומין זה לזה כיון דחול גמור הוא. [תוס' ט. ד"ה תשלומין]

לטענתם, רק בפסח ובסוכות ניתן להבין כי החיוב אינו נובע מהיום הראשון, אלא כל יום מהווה סיבת חיוב מצד עצמו, הואיל ואלו ימי מועד. בשבועות, לעומת זאת, הואיל וימים אלו הם ימי חול גמורים, בהכרח הימים שלאחר החג הם "תשלומין לראשון"[5]. מדבריהם עולה, כי הימים שלאחר חג השבועות הם ימי חול גמורים, ואף על פי כן אפשרה התורה למי שלא הספיק להביא את קרבנותיו ברגל, להביאם בימים אלו.

שיטה זו עולה גם מדברי הטורי אבן, הנוקט כדבר פשוט שמצות השמחה אינה נוהגת בימים אלו:

דהא ודאי אף על גב דיש לו תשלומין כל ז', הני מילי לענין ראיה וחגיגה, אבל שמחה הא ודאי אינו נוהג אלא ביום ראשון שהיא יום טוב, אבל שאר ימי תשלומין חול גמור הן ולא שייכא בהו שמחה, וזה ברור. [טורי אבן ו: ד"ה ושמחה]

לדבריו, ימי תשלומי עצרת הם ימי חול גמורים, ולכן ניתן בהם רק להביא את הקרבנות שלא הביאו ביום טוב, אך שמחה – הנובעת מעיצומו של יום[6] – אינה שייכת בהם[7].

לעומת דברים אלו, הראבי"ה כותב:

ומותרים בהספד ותענית שלא לקיים את דברי האומרים עצרת לאחר השבת – מפרש מורי אבי הטעם מה שמשמע שאסור בהספד ותענית לאחר עצרת לולי שלא לקיים וכו', משום דגרסינן בפרק בתרא דמועד קטן... אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: מנין לאחר עצרת שאסור בהספד ובתענית עד שבעה ימים? שנאמר 'בחג המצות ובחג השבועות' – מקיש חג שבועות לחג המצות. מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה, אף חג שבועות יש לו תשלומין כל שבעה, אפילו לאחר חורבן, כדמוכח התם. ומה שמותר בהספד ותענית הני מילי יום טבוח כשחל להיות אחר השבת התירו מפני הצדוקין הא לאו הכי אסור, ואפילו כשחל לאחר השבת לא התירו אלא אותו היום ותו לא. [ראבי"ה סי' תתו]

הראבי"ה מביא גמרא – שאינה נמצאת בידינו – האוסרת, גם בזמן הזה, את ימי תשלומי עצרת בהספד ובתענית.

על פי דברים אלו, מביא הראבי"ה את מנהגו של אביו שלא ליפול על פניו בימים אלו:

ושמעתי דלא נהוג אבא מרי ליפול על פניו בתחינה עד שבעה ימים אחר עצרת, ומהאי טעמא, הואיל שאסורין בהספד ותענית. [שם]

הראבי"ה מביא לכך ראיה מהסוגיה דלעיל:

דבי רבי אליעזר בן יעקב תנא: אמר קרא 'וקראתם ובקצרכם' – איזהו חג שאתה קורא וקוצר בו, הוי אומר זה חג עצרת. אימת, אילימא ביום טוב, קצירה ביום טוב מי שרי? אלא לאו לתשלומין. ואף על גב דאיתמר דרבי אלעזר אמר רבי אושעיא, אצטריך דרבי אליעזר בן יעקב. דאי מדרבי אלעזר אמר רבי אושעיא הוה אמינא מה תשלומין של חג המצות אסור בעשיית מלאכה אף תשלומי עצרת נמי אסור בעשיית מלאכה, קמשמע לן דרבי אליעזר בן יעקב. [חגיגה יז.]

הגמרא מביאה מקור נוסף לתשלומי עצרת, מהכתוב "וקראתם ובקצרכם" – "איזהו חג שאתה קורא וקוצר בו, הוי אומר זה חג עצרת". והגמרא אומרת שיש צורך בדרשה זו כדי ללמוד שימי תשלומי עצרת מותרים בעשיית מלאכה.

מכך לומד הראבי"ה כי ימים אלו אסורים בהספד ובתענית:

ונראין הדברים, דהא אפילו במלאכה אסורי להו, אילולי דרשא דרבי אליעזר בן יעקב.

[ראבי"ה, שם]

מדברי הראבי"ה עולה כי ימים אלו אינם רק ימי תשלומין להבאת הקרבן, אלא כל שבעת ימים אלו הם בכלל 'חג השבועות' – ימי העליה לרגל בחג הקציר. בשל כך, על אף שימים אלו מותרים במלאכה, ניתן להביא בהם את קרבנות העליה לרגל.

ראיה להבנה זו, שכל שבעת הימים הללו קרויים 'חג השבועות', מדברי הגמרא:

תא שמע, דתני רבה בר שמואל: אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש, מנה ימים וקדש עצרת. מה חדש למנוייו אף עצרת למנוייה. מאי לאו גמר מחדש? מה חדש יום אחד אף עצרת יום אחד. אמר רבא: ותסברא, אטו עצרת יומי מנינן שבועי לא מנינן, והאמר אביי: מצוה למימני יומי, דכתיב 'תספרו חמשים יום', ומצוה למימני שבועי, דכתיב 'שבעה שבעת תספר לך'. ועוד 'חג שבעות' כתיב. [חגיגה יז.]

הגמרא מביאה את דברי רבא, כי בספירת העומר מונים גם ימים וגם שבועות, וכן החג נקרא 'חג שבועות', ונראה מכך כי זהו חג של שבוע.

ניתן להטעים את הדברים על פי ביאורו של האור שמח לטעם שיטת הרמ"ה [אגרות הרמ"ה סי' עח-עט] ורבנו ירוחם [אדם וחוה נתיב ה חלק ד] כי בזמן המקדש בספירת העומר יש מצוה גם בספירת הימים וגם בספירת השבועות ואילו בזמן החורבן יש מצוה מן התורה בספירת הימים בלבד:

ולדעתי באמת הוא סוד ד' ליראיו שגילו לנו רבותינו בעלי התלמוד בפרק קמא דראש השנה, דילפי תשלומין לקרבנות ראיה וחגיגה בעצרת כל שבעה, דמה חודש למנויו אף עצרת למנויו, ופריך ואימא חד יומא, אמר רבא אטו יומי מנינן שבועי לא מנינן כו', ועוד חג שבועות כתיב. נמצא דדרשי דחג שבועות שתהא כל השבוע תשלומין לקרבנות החג שלו. ואם כן איתפריש לן הסוד, דאמרה תורה מנה ימים וקדש עצרת יום טוב חד יומא, מנה שבועות וקדש חג שבועות לקרבנות הרגל, ובחל בשבת אינם רשאים להקריב רק בימי תשלומין, אם כן היום טוב של עצרת הוא לדורותיכם חוקת עולם, לכן המנין שלו הוא גם כן לדורות, לזאת כתיב 'וספרתם לכם ממחרת השבת חמשים יום', ולא נזכר שם חג שבועות. אבל אמרה תורה קדש חג שבועות, דהוא תשלומין לקרבנות החג, כן המנין שלו הוא מנין השבועות גם כן אינו רק בזמן שהקרבנות קרבים, לכן כתיב 'שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור', פירוש מזמן העומר, 'ועשית חג שבועות', ולא כתיב מנין הימים כלל. והוא ענין מחודש בזמן שהבית המקדש קיים והקרבנות קרבים בו, וזה עומק הדבר למעיין. [אור שמח הל' תמידין ומוספין פ"ז הכ"ב]

לדברי האור שמח, בזמן הבית היו שבעה ימים של 'חג השבועות', ולכן היתה מצוה לספור שבעה שבועות, וכך השבוע השמיני היה מוקדש לחג. לעומת זאת, בזמן החורבן, החג הוא יום אחד בלבד, ולכן רק ספירת הימים נשארה כחובה מן התורה[8].

ראיה נוספת לתפיסה זו, כי גם ימי התשלומין נכללים בחג השבועות, מהמשך דברי הגמרא:

וריש לקיש אמר: 'וחג הקציר' – איזהו חג שאתה חוגג וקוצר בו? הוי אומר זה עצרת. אימת, אילימא ביום טוב, קצירה ביום טוב מי שרי? אלא לאו לתשלומין. [שם]

ריש לקיש לומד את תשלומי עצרת מהכתוב "וחג הקציר", המלמד שהקצירה מותרת בימי החג, והדברים אמורים לגבי ימי התשלומין. נראה מכך כי ימי התשלומין הם חלק מחג השבועות, אלא שאיסור המלאכה אינו נוהג בהם.

כך נראה גם מדברי הגמרא במועד קטן:

דרש רבי יצחק נפחא אקילעא דריש גלותא: יום אחד לפני עצרת ועצרת, הרי כאן ארבעה עשר. שמע רב ששת איקפד, אמר: אטו דידיה היא, דרבי אלעזר אמר רבי אושעיא היא, דאמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה? שנאמר 'בחג המצות ובחג השבעות' – מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה, אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה. [מו"ק כד:]

הגמרא אומרת כי שבועות עולה כשבעת ימי אבלות מחמת דין תשלומי עצרת, ונראה מכך כי כעיקרון כל שבעת הימים הם בכלל חג השבועות.

נראה להעמיק תפיסה זו במהותם של ימי תשלומי עצרת. כאמור, בפרשת המועדים שבפרשת אמור ושבפרשת פינחס חג השבועות מוזכר כחג בעל יום אחד בלבד. עם זאת, מההיקש בין פסח לשבועות העולה מפרשת ראה, למדו חז"ל כי כשם שלפסח יש ימי תשלומין, כך גם לשבועות יש ימי תשלומין. נראה שעומקם של דברים הוא, שהשוואה בין הרגלים מלמדת כי העליה לרגל מתפרסת על פני שבוע שלם. באופן זה, אמנם לגבי חג המצות וחג הסוכות קיימת חפיפה בין ימי המועד לימי הרגל, בשבועות קיימת הבחנה ביניהם: המועד, יום השביתה המוגדר כ"מקרא קודש", הוא יום אחד בלבד; הרגל, לעומתו, הוא שבעה ימים. באופן זה, ששת הימים שלאחר עצרת מותרים במלאכה, הואיל ואינם "מקרא קודש", אך הם ימי חג – ימי עליה לרגל וימי תשלומין להבאת קרבנות הרגל. וכך, ימים אלו מוגדרים כ"חג שאתה חוגג וקוצר בו" – ימי חג שאין בהם איסור מלאכה.

להלכה, השולחן ערוך פוסק:

אסור להתענות במוצאי חג השבועות. [שולחן ערוך תצג, ג]

המגן אברהם כותב בטעם האיסור:

מפני כשחל עצרת בשבת היה יום טבוח הקרבנות אחר השבת. [מגן אברהם שם, ג]

איסור הספד ותענית ביום טבוח עולה מדברי הגמרא:

מעשה ומת אלכסא בלוד ונכנסו כל ישראל לסופדו, ולא הניחם רבי טרפון... מפני שיום טבוח היה. [חגיגה יח.]

אמנם, המשנה למלך תמה על איסור זה:

ולא ידעתי טעמו של רבי טרפון שאסר יום טבוח בהספד מאיזה טעם הוא, אי משום שמי שלא הקריב בחג יהיה מקריב ביום שאחריו, אם כן כל ששה ימים שאחר החג יאסר בהספד, וזו לא שמענו. וממקומו מוכרח דהוצרך לאוקומי עובדא דרבי טרפון ביום טוב שחל אחר שבת משמע דאם חל בשבת לא משכחת יום שיאסר בהספד... ואליבא דבית הלל לא מצאתי טעם לחלק בין יום שאחר שבועות לשאר ימי התשלומין, וכל ימי התשלומין נקראים ימי טבוח, וכדאיתא בפרק ב' דחגיגה. [משנה למלך הל' כלי המקדש פ"ו ה"ט]

לטענת המשנה למלך, המעמד הייחודי של מוצאי עצרת, והגדרתו כ'יום טבוח', קיים רק לבית שמאי, הואיל ולשיטתם קרבנות הרגל אינם קרבים ביום טוב אלא ביום שאחריו. אולם לפי בית הלל, שקרבנות הרגל קרבים ביום טוב, אין ייחודיות למוצאי העצרת ואין הבדל בינו לשאר ימי התשלומין. בשל כך, אין מקום לאסור דווקא אותו בהספד ובתענית[9].

המשנה למלך מוסיף ותמה לפי זה על פסקו של השולחן ערוך:

ועוד אני תמיה שראיתי למרן בשולחנו הטהור... שפסק דאסור להתענות במוצאי חג השבועות ובשאר ימים טובים לא אסר להתענות ביום שאחר יום טוב, משמע דסבירא ליה דנשתנה יום שאחר שבועות משום דהוי יום טבוח, ומטי בה מהך דרבי טרפון... ולא ידעתי לדידן דקיימא לן כבית הלל מה הפרש יש בין יום שאחר החג לשאר ימי התשלומין. [שם]

המשנה למלך מציע כי איסור ההספד והתענית אינו מיוחד למוצאי עצרת (משום שזה 'יום טבוח') אלא קיים איסור כללי על הספד ותענית בכל מוצאי יום טוב:

וסבור הייתי לומר פירוש אחר, דבהך מילתא דרבי טרפון, דמה שמנע ההספד ביום שאחר עצרת לא היה מפני הקרבן, שהרי אינו זמן חיוב להקרבת קרבן לכל ישראל, אלא מטעם שכל יום שאחר יום טוב אסור בהספד ובתענית, ובירושלמי קורא אותו 'בנה דמועדא'.

[שם][10]

יישוב לתמיהת המשנה למלך נמצא בדברי הרי"ד:

קשיא לי, דאם כן רבי טרפון כבית שמאי, דאי בית הלל הא אמרו דאין לה יום טבוח דמקרבי ביום טוב. ויש לומר, הכי קאמרו בית הלל, אין צריך יום טבוח, דאי בעי כולהו מקרבי ביום טוב, אבל מיהו סתמא דמילתא אין כל ישראל יכולין להספיק ולהקריב שלמי חגיגה ועולת ראייה ביום ראשון והרבה מקריבין יום שני, והילכך יום שני של עצרת הוא אסור בהספד מפני שהוא יום טבוח. [תוס' רי"ד חגיגה יח. ד"ה לא]

לדבריו, מוצאי עצרת נחשב 'יום טבוח' גם לפי בית הלל, שכן אמנם מבחינה הלכתית מותר להקריב את כל הקרבנות ביום טוב, אך מבחינה מעשית אנשים רבים היו מקריבים את קרבנותיהם במוצאי עצרת, ולכן הוא נקרא 'יום טבוח', ובשל כך אסרו אותו בהספד ובתענית.

שיטה מעט שונה לשולחן ערוך הרב:

במוצאי חג השבועות אסור להתענות מעיקר הדין לפי שהיה יום טבוח בזמן שבית המקדש קיים... ואף על פי שזה הוא לדברי בית שמאי אבל לדברי בית הלל מותר להקריבן אף ביום טוב עצמו, מכל מקום כיון שבדבר זה עשו בית הלל כדבריהם, והרבה מישראל נהגו כמותם להקריבן אחר יום טוב, ונעשה להם יום זה שהוא מוצאי יום טוב כמו יום טוב עצמו להאסר בו בהספד ותענית. [שו"ע הרב תצד, יט]

בשונה מהרי"ד, הטוען כי לבית הלל מעמדו של 'יום טבוח' נובע מגורם מציאותי, "סתמא דמילתא אין כל ישראל יכולין להספיק ולהקריב שלמי חגיגה ועולת ראיה ביום ראשון והרבה מקריבין יום שני", שולחן ערוך הרב מבאר כי מעמדו נובע מהתקבלותה של שיטת בית שמאי על ידי בית הלל: אמנם מבחינה הלכתית צרופה מותר, לפי בית הלל, להקריב את כל קרבנות הרגל ביום טוב, רבים מהם נהגו להלכה כשיטת בית שמאי, שלא להקריב קרבנות אלו ביום טוב, ולכן גם לפי בית הלל נעשה מוצאי עצרת ל'יום טבוח', ובשל כך הוא נאסר בהספד ובתענית.

לפי כל שיטות אלו, להלכה אין איסור הספד ותענית בשאר ימי התשלומין. עם זאת, המשנה ברורה מביא מנהג להימנע מנפילת אפיים בכל ימי התשלומין:

ויש מקומות נוהגין שלא ליפול כל הששה ימים שאחר שבועות, מפני שהקרבנות של חג השבועות היה להם תשלומין כל ז'. [משנה ברורה קלא, לו]

מקור המנהג בשיטת הראבי"ה (בשם אביו) שהובאה לעיל, על פיה גם בזמן הזה אסורים שבעת ימי התשלומין מדינא בהספד ובתענית, הואיל וחג השבועות ביסודו הוא שבעה ימים.

בכך אנו חותמים את סדרת שיעורינו על מסכת חגיגה. "הדרן עלך מסכת חגיגה והדרך עלן. דעתן עלך מסכת חגיגה ודעתך עלן. לא נתנשי מינך מסכת חגיגה ולא תתנשי מינן, לא בעלמא דהדין ולא בעלמא דאתי". יזכנו ה' יתברך ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה באהבה, ולא תמוש התורה מפינו, מפי זרענו וזרע זרענו עד עולם. בתפילה שהלימוד יביא לידי מעשה, ונזכה לקדושת המועדים ולשמחת הרגלים – לעלות, להיראות ולהשתחוות לפני ה' בשלוש פעמי רגלינו.