בשיעורים הקודמים עיינו בשלוש מצוות העלייה לרגל: ראיה, חגיגה ושמחה. בשיעור זה נעסוק ביחס בין העלייה לרגל שבחג המצות לעליה לרגל שבחג הסוכות.

בפרשת משפטים לא נזכר כל חילוק בין הרגלים ביחס לעליה לרגל:

שלש רגלים תחג לי בשנה. את חג המצות תשמר, שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים, ולא יראו פני ריקם. וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה, וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה. שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדן ה'. [שמות כג, יד-יז]

אולם, בפרשת ראה מופיע הבדל בולט בין פסח לבין סוכות. לגבי פסח אומרת התורה:

שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך, כי בחדש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה. וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר, במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם. לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך. כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם תזבח את הפסח בערב, כבוא השמש מועד צאתך ממצרים. ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלהיך בו, ופנית בבקר והלכת לאהליך. ששת ימים תאכל מצות, וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה. [דברים טז, א-ח]

התורה מצווה על הקרבת הפסח "במקום אשר יבחר ה'" בליל הפסח, ולאחר מכן – "ופנית בבקר והלכת לאהליך".

לעומת דברים אלו, לגבי סוכות אומרת התורה:

חג הסכת תעשה לך שבעת ימים, באספך מגרנך ומיקבך. ושמחת בחגך, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך. שבעת ימים תחג לה' אלהיך במקום אשר יבחר ה', כי יברכך ה' אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח.

[שם, יג-טו]

התורה מגדירה את סוכות כחג של שבעת ימים, בהם יש לחגוג "במקום אשר יבחר ה'". ואם כן, לפי פשטות הכתובים, בפסח העלייה לרגל היא ליום אחד, ואילו בסוכות העלייה לרגל היא לשבעה ימים[1].

כדברים אלו כותב החזקוני, המבאר את טעם החילוק בין פסח לסוכות בדרכים שונות:

שבעת ימים תחג – לפי שהיית טרוד בפסח בקציר שעורים ובשבועות בקציר חטים לא הטרחתיך אלא יום אחד, אבל בחג הסוכות שהכל בפנים ואין לך טירוד של כלום צריך אתה לחוג שבעת ימים. דבר אחר, על ידי שיש לך בו הרבה להוציא, אספת הכל בבית וגם הפרשת מעשר שני, ז' ימים תחוג; מה שאין כן בפסח ועצרת. דבר אחר, לפי שכל יום ויום רגל בפני עצמו, על ידי שהוא חלוק בקרבנותיו, שבעת ימים תחג; מה שאין כן בפסח.

[חזקוני דברים טז, טו]

לאור דברים אלו, מסתבר היה למצוא הבדל בדיני העלייה לרגל בין פסח לסוכות. אמנם, עיון בשלוש מצוות העלייה לרגל: ראיה, חגיגה ושמחה, אינו מעלה הבחנה זו באופן ברור.

מפשטות לשון התורה [שמות כג, יז; שמות לד, כג; דברים טז, טז]: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך", משתמע כי מצות הראיה נוהגת בכל רגל פעם אחת בלבד. וכן נוקטת הגמרא [ז.; ובמקומות נוספים] כדבר פשוט, וכן כותב הרמב"ם בהלכות חגיגה:

הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה. [הל' חגיגה פ"א ה"א]

מדברי המשנה עולה כי גם מצות החגיגה נוהגת בכל רגל פעם אחד בלבד:

מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג, חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון של חג. עבר הרגל ולא חג, אינו חייב באחריותו. על זה נאמר 'מעוות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות'. [משנה ט.]

לדברי המשנה, מצות החגיגה ביסודה אמורה להתקיים ביום טוב הראשון, ומי שהקריב חגיגה ביום טוב הראשון יצא ידי חובתו; שאר ימי הרגל הם ימי תשלומין למי שלא קיים מצוה זו ביום הראשון[2].

הגמרא מביאה ברייתא המלמדת דין זה:

'וחגתם אתו חג לה' שבעת ימים' – יכול יהא חוגג והולך כל שבעה? תלמוד לומר 'אתו' – אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג כל שבעה. אם כן למה נאמר שבעה? לתשלומין. ומנין שאם לא חג יום טוב הראשון של חג שחוגג והולך את כל הרגל ויום טוב האחרון? תלמוד לומר 'בחדש השביעי תחגו אתו'. אי בחדש השביעי, יכול יהא חוגג והולך החדש כולו? תלמוד לומר 'אתו' – אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג חוצה לו. [חגיגה ט.]

לדברי הברייתא, הכתוב "וחגותם אתו חג לה' שבעת ימים", הנאמר לגבי חג הסוכות, אינו מתפרש כפשוטו: מצות החגיגה אינה נוהגת אלא יום אחד – כפי שכותבת התורה לגבי פסח – אלא שיש לה תשלומין כל שבעה.

לעומת המשנה והברייתא, מפשטות דברי המכילתא נראה כי חגיגה נוהגת כל שבעת ימי החג:

וחגותם אותו חג לה' – אין לי אלא יום טוב ראשון שהוא טעון חגיגה, יום טוב האחרון מנין? ת"ל 'שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה''. אין לי אלא יום טוב ראשון ואחרון שהם טעוני' חגיגה, חולו של מועד מנין? הרי אתה דן: הואיל ויום טוב הראשון ואחרון קרויין מקרא קדש וחולו של מועד קרוי מקרא קדש, אם למדת על יום טוב הראשון ואחרון שהן קרואי' מקרא קדש הרי הן טעונין חגיגה, חולו של מועד שהוא קרוי מקרא קדש דין הוא שיטען חגיגה... רבי יוסי הגלילי אומר: הרי הוא אומר 'שבעת ימים תחוג לה' אלהיך – להביא ז' ימי הפסח שיטענו חגיגה. או אינו מדבר אלא בחג? כשהוא אומר 'וחגותם אותו חג לה'' הרי חג אמור, ומה אני מקיים 'שבעת ימים תחוג לה''? להביא שבעת ימי הפסח שיטענו חגיגה. [מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה ז]

עם זאת, בדומה למשנה ולברייתא, גם המכילתא אינה מבחינה בין פסח לסוכות: לפי המשנה והברייתא בשניהם החגיגה נוהגת יום אחד, ואילו לפי המכילתא בשניהם החגיגה נוהגת כל שבעה[3].

לגבי מצות השמחה נאמר בתוספתא:

שלש מצות נוהגות ברגל, אילו הן: ראיה חגיגה ושמחה... שמחה נוהגת באנשים ובנשים ונוהגת כל שבעה, מה שאין כן בשתיהן. [תוספתא חגיגה א, ה]

התוספתא מבחינה בין מצות השמחה למצוות הראיה והחגיגה: שמחה נוהגת בכל שבעת ימי החג, ואילו ראיה וחגיגה נוהגות ביום הראשון בלבד[4].

התוספתא אינה מחלקת בין הרגלים השונים, ועולה ממנה כי שמחה נוהגת כל שבעה גם בפסח וגם בסוכות. אמנם, הגמרא [ו:] מביאה את דברי התוספתא בהשמטת המילים "ונוהגת כל שבעה", וייתכן שלגמרא שיטה שונה בעניין זה. ואכן, המשנה [סוכה מב:; סוכה מח.] אומרת: "ההלל והשמחה שמונה", ואם כן גם ממנה עולה ששמחה נוהגת בכל ימי החג[5], אך דברי המשנה אמורים ביחס לחג הסוכות בלבד, וייתכן שבפסח הדין שונה, ובו השמחה אינה נוהגת אלא ביום טוב ראשון בלבד.

הבנה זו עולה מדברי המאירי, המביא שיטה שבכל הרגלים החיוב בשלמי שמחה הוא ביום טוב ראשון בלבד. המאירי עצמו חולק, ולשיטתו יש לחלק בעניין זה בין פסח לסוכות:

ומכל מקום שלמי שמחה, יש אומרים שאין חובתן בשום רגל אלא ביום ראשון, אפילו בסוכות, ומשעבר יום ראשון אינו חייב בתשלומיהן, אלא שאם בא לעשותם בכל יום שירצה עושה... ומכל מקום לשיטתנו בחג הסוכות מיהא חיובה כל שמונה, וכמו שאמרו במסכת סוכה פרק לולב והערבה: ההלל והשמחה שמונה, ור"ל ההלל לגמרו ושלמי שמחה.

[מאירי פסחים עא. ד"ה כבר ביארנו]

לדבריו, דווקא בפסח שלמי שמחה נוהגים ביום טוב ראשון בלבד, אך בסוכות שלמי שמחה נוהגים כל שבעת ימי החג[6].

שיטה מעין זו מביא המאירי גם לגבי חיוב לינה:

עולי רגלים לא היה להם רשות לילך במוצאי יום טוב הראשון מיד, אלא טעונים הם ללון בירושלם לילה של מוצאי יום טוב ראשון. ויש אומרים טעונים לינה כל החג, אפילו לילה של מוצאי יום טוב האחרון, שאף הוא זמן שמחה... אבל בפסח אף לדבריהם אין טעונין לינה אלא יום ראשון שנאמר 'ופנית בבקר והלכת לאהליך'. [מאירי ר"ה ה. ד"ה עולי רגלים]

לפי שיטה זו, בסוכות קיימת חובת לינה בכל ימות החג, וכך האדם יכול להיפטר לביתו רק לאחר הלילה של מוצאי יום טוב האחרון. בפסח, לעומת זאת, חובת הלינה היא בלילה שלאחר היום הראשון בלבד, ולאחר מכן האדם יכול להיפטר לביתו ולהמשיך בו את המועד.

שיטה זו משמרת את ההבחנה דלעיל, העולה מפשטות הכתובים, בין פסח לסוכות: בפסח העלייה לרגל היא ליום אחד, ואילו בסוכות העלייה לרגל היא לשבעה ימים. עם זאת, שיטה זו אינה השיטה הרווחת בדברי הראשונים[7]; בדברי חז"ל אין לה מקור מפורש, ומפשטות דבריהם עולה השוואה בין פסח לסוכות לגבי העלייה לרגל. והדברים אומרים דרשני: כיצד, לרוב השיטות, אין הבדל בין פסח לבין סוכות בדיני העלייה לרגל, על אף ההבדל הברור ביניהם בפשטות הכתובים?

הרב דוד הנשקה טוען כי ההשוואה בין פסח לסוכות קיימת רק ביחס לחובות המוטלות על כל יחיד, אך מבחינה ציבורית היה הבדל עמוק בין ימי חג הפסח לימי חג הסוכות:

מחד גיסא... שבוע הסוכות בירושלים שונה מעיקרו מזה שלפסח: בעוד שבפסח לא מתקיימים במקדש ובירושלם שום טקסים וחגיגות לאחר יומו הראשון, הרי בסוכות מתנהלת פעילות ססגונית ומגוונת בכל הימים: ההקרבה האינטנסיבית במקדש אינה פוסקת, שהרי עולי הרגל חייבים בשמחה של אכילת קדשים בכל ימי החג; יחד עם זאת נוהגת במקדש נטילת לולב, זקיפת ערבה וניסוך המים בכל הימים, וכל זאת – לצלילי החליל המכה וההלל המושר, אף הם בכל הימים. ולפעילות רבתי זאת בימים מצטרפת שמחת בית השואבה בלילות. אבל בפסח קול השאון הזה כולו אינו נשמע: לאחר הקרבת הפסח בי"ד והקרבת עולות ראייה ושלמי חגיגה בט"ו, שהן אכן חגיגות רבתי, המלוות בהלל ובחליל, הרי בשאר ששת הימים אין פעילות במקדש אלא לצורך תשלומים למי שלא קיים ראייה וחגיגה ביום הראשון. מאידך גיסא... שוני בסיסי זה באופייה של החגיגה בירושלם בשני הרגלים הגדולים לא התבטא בהלכה התנאית באשר לחובה שהוטלה על כל יחיד לשהות בירושלם: לא רק בפסח אלא אף בסוכות, אין היחיד חייב אלא בלינת לילה אחד.

['שמחת הרגל בתלמודם של תנאים', עמ' 125-126]

הרב דוד הנשקה מוסיף ומבאר:

המסקנה המתבקשת אפוא היא פשוטה: כדרך ששמחת בית השואבה ודאי אינה מצוה המוטלת על כל יחיד, ואינה אלא חגיגה הציבור, אף מצות השמחה ונטילת הלולב במקדש... אינן חובתו של כל יחיד, אלא מצוות הציבור הן. התורה מצווה על קיומה של חגיגה רבתי בכל שבעת ימי הסוכות – אך זו חובת הציבור היא. כל יחיד בוודאי מצווה לשתף עצמו עם הציבור, ליטול במקדש לולב ולאכול קדשים כל שבעה; אך הנוסע חזרה לביתו, אינו עובר בכך כל עבירה במובנה המחייב: מצוות החגיגה היא חובת הציבור, וממשיכה היא להתקיים כדינה; אלא שיחיד זה אינו מצוי בכלל החוגגים. [שם]

לפי דבריו, כל אדם מישראל מחויב להיראות לפני ה' שלוש פעמים בשנה. משנראה האדם לפני ה' והביא את קרבנותיו – יצא ידי חובתו, ואין עליו איסור לחזור לביתו להמשך ימי החג. ביחס לחובה זו שווים שלושת הרגלים זה לזה, אולם ביחס לחובת הציבור קיים חילוק עמוק בין סוכות לפסח: בסוכות עם ישראל חוגג לפני ה' שבעה ימים – בלולב, ערבה, ניסוך המים ושמחת בית השואבה, ואילו בפסח חוגג עם ישראל לפני ה' יום אחד בלבד, ושאר הימים הם זמני תשלומין בלבד.

דברים אלו אמורים ביחס לחג המצות וחג הסוכות. בעזרת ה' בשיעור הבא נעסוק בעלייה לרגל של חג השבועות, ובו נשלים את סדרת 'יסודות חגיגה'.