בשיעור הקודם התחלנו לעסוק במצות השמחה ברגלים, ודנו האם השמחה היא באכילת בשר השלמים בלבד או שיש מצוה בהקרבת שלמי שמחה. בשיעור זה נעמיק במצוה זו וביסודותיה.

השמחה מופיעה בהקשר של העלייה לרגל בפרשת ראה, ביחס לחג השבועות:

שבעה שבעת תספר לך, מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות. ועשית חג שבעות לה' אלהיך מסת נדבת ידך אשר תתן, כאשר יברכך ה' אלהיך. ושמחת לפני ה' אלהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך, במקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם. [דברים טז, ט-יא]

וביחס לחג הסוכות:

חג הסכת תעשה לך שבעת ימים, באספך מגרנך ומיקבך. ושמחת בחגך, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך. שבעת ימים תחג לה' אלהיך במקום אשר יבחר ה', כי יברכך ה' אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח.

[דברים טז, יג-טו]

לפי פשטות הכתובים, השמחה נובעת מחמת המציאות החקלאית – הקציר שבשבועות והאסיף שבסוכות. ואם כן, התורה מצווה את האדם לעלות בזמנים אלו ולחגוג לפני ה', וכך שמחתו תהיה שמחה של הודיה לה' על שפע חסדו וברכתו. בשל כך, השמחה מוזכרת רק בשבועות וסוכות, זמני השמחה[1], ולא בחג המצות, בו התבואה עדיין לא נקצרה והפירות עדיין לא הבשילו, ולכן האדם אינו נתון בשמחה[2].

אמנם, חז"ל ראו את שמחה כמצוה הנוהגת בכל אחד משלושת הרגלים:

רבי יוסי הגלילי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל: ראיה וחגיגה ושמחה.

[חגיגה ו:][3]

נראה כי דרכם של חז"ל אינה מרחיבה את השמחה גם לחג המצות בלבד, אלא היא משנה את הבנת מהותה: השמחה אינה רק תוצאה טבעית של הברכה החקלאית, אלא היא מצוה הנובעת מחמת העלייה לרגל וההימצאות לפני ה'.

נראה שתפיסה זו עולה מהמדרש המלמד שהשמחה מתקיימת באכילת בשר שלמים:

'ושמחת' – נאמרה כאן שמחה ונאמרה להלן שמחה, מה שמחה האמורה להלן שלמים אף שמחה האמורה כאן שלמים. [ספרי פרשת ראה פסקה קלח]

המדרש משווה בין שמחת הרגל לבין השמחה האמורה במזבח בהר עיבל לאחר כניסת ישראל לארץ:

והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל ושדת אותם בשיד. ובנית שם מזבח לה' אלהיך... והעלית עליו עולת לה' אלהיך. וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך. [דברים כז, ד-ז]

השמחה האמורה בכתוב זה נובעת מחמת ההימצאות "לפני ה' א-להיך", ומכאן כי גם שמחת הרגלים נובעת מחמת ההימצאות לפני ה'[4].

הבנה זו במהותה של שמחת הרגלים עולה גם מקיומה של שמחה זו גם בשעת הבאת הביכורים, כעולה מדברי המשנה:

ויש בבכורים מה שאין כן בתרומה ובמעשר: שהבכורים נקנין במחובר לקרקע, ועושה אדם כל שדהו בכורים, וחייב באחריותם, וטעונים קרבן ושיר ותנופה ולינה. [ביכורים פ"ב מ"ד]

המשנה מלמדת כי ביכורים טעונים קרבן, והירושלמי מבאר כי הקרבן האמור הוא שלמי שמחה:

וטעונין קרבן – נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה, מה שמחה שנאמר להלן שלמים אף כאן שלמים. [ירושלמי ביכורים ב, ג]

הירושלמי מביא כמקור לדין קרבן בביכורים את הדרשה דלעיל, המלמדת על מצות שלמי שמחה ברגלים, ונראה מכך כי מצות השמחה בהר עיבל, ברגלים ובביכורים נובעת מעיקרון משותף: שמחה הנובעת מהימצאות לפני ה', המתקיימת באכילת בשר שלמים לפני ה'.

עם זאת, ישנם מקורות רבים המלמדים על שמחה שאינה קשורה לעלייה לרגל ולהימצאות לפני ה', אלא נובעת מהמועד עצמו:

תנו רבנן, חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר 'ושמחת בחגך'. במה משמחם? ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם, ביין. ונשים במאי? תני רב יוסף, בבבל בבגדי צבעונין, בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין. תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר 'וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך', ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין, שנאמר 'ויין ישמח לבב אנוש'. [פסחים קט.]

והא שמחת יום טוב מצוה היא? רבי אליעזר לטעמיה, דאמר שמחת יום טוב רשות. דתניא, רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו חציו לה' וחציו לכם. [ביצה טו:]

אבל אינו נוהג אבילותו ברגל, שנאמר 'ושמחתבחגך'. אי אבילות דמעיקרא הוא, אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. ואי אבילות דהשתא הוא, לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים.

[מו"ק יד:]

מסוגיות אלו עולה כי מצות השמחה קיימת גם בזמן הזה, והיא אינה מותנית לא באכילת בשר שלמים ולא בהימצאות לפני ה'; השמחה נובעת מחמת המועד[5], והיא מתקיימת בכל דבר הגורם לאדם שמחה.

ראיה נוספת שהשמחה אינה תלויה בשלמי השמחה, מדברי הגמרא במסכת פסחים הדנה לגבי שלמי השמחה האם "בעינן זביחה בשעת שמחה":

מתיב רבא, ההלל והשמחה שמנה, ואי אמרת בעינן זביחה בשעת שמחה, הא זמנין סגיאין דלא משכחת לה אלא שבעה, כגון שחל יום טוב הראשון להיות בשבת. אמר רב הונא בריה דרב יהודה: משמחו בשעירי הרגלים. אמר רבא: שתי תשובות בדבר, חדא, דשעירי הרגלים חי נאכלין צלי אין נאכלין ושמחה בחי ליכא. ועוד, כהנים אוכלין וישראל במה שמחים. אלא אמר רב פפא: משמחו בכסות נקיה ויין ישן. [פסחים עא.]

דברי רב פפא, כי כאשר יום טוב הראשון חל בשבת שמחת היום הראשון מתקיימת "בכסות נקייה ויין ישן", מלמדים כי השמחה אינה תלויה באכילת בשר השלמים.

וכן כותב היראים:

יתברך שם יוצרנו נצח, ציווה שישמחו ישראל בג' רגלים... ומה היא מצות שמחה? כדתניא בערבי פסחים: 'חייב אדם לשמח את בניו ואת בני ביתו ברגל, שנאמר ושמחת אתה ובנך ובתך ועבדך. ובמה משמחן? ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן. מאי? בבבל בבגדי צבעונים, בארץ ישראל בבגדי פשתן המגוהצין. ותניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם, ועכשיו אין שמחה אלא ביין, שנאמר ויין ישמח לבב אנוש'. למדנו מכאן שכל שמחה הראויה לאדם לכל דבר המשמחו חייב לעשות ברגל, וכל דבר שבלבו מוצא בו שמחה וקורת רוח באכילה ובשתייה ובכל דבר ששמחה היא לו חייב לעשות ברגל. [יראים סי' תכו]

היראים מגדיר את מצות השמחה כחובה על עשיית "כל דבר שבליבו מוצא בו שמחה וקורת דבר". ואם כן, שלמי השמחה הם דרך קיום המצוה בזמן שבית המקדש קיים, אך המצוה אינה תלויה בהם, והיא מתקיימת בזמן הזה בדברים אחרים.

תפיסה עקרונית זו עולה גם מדברי הר"ן:

ואף על גב דכי מקלע בשבת ביום ראשון אי אפשר בשלמים, דלמישחטינהו בשבת אי אפשר ולא למשחטיה נמי בערב שבת ויום טוב משום דבעינן זביחה בשעת שמחה...אפילו הכי איתא לשמחה בבשר של חולין או בשאר מיני שמחות, שלא אמרו אין שמחה אלא בבשר אלא למצוה מן המובחר אבל לא לעכב. [ר"ן סוכה כא. ד"ה והשמחה]

בדבריו מתחדש כי מצות השמחה יכולה להתקיים גם בזמן המקדש בבשר חולין[6] או "בשאר מיני שמחות", ודברי רבי יהודה בן בתירא [פסחים קט.]: "בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר" הם למצוה מן המובחר ולא לעכב.

נמצא, כי לעומת ההבנה בה פתחנו, על פיה השמחה נובעת מחמת העלייה לרגל וההימצאות לפני ה', ממקורות אלו עולה כי השמחה נובעת מחמת המועד. על פי זה, ניתן להבחין בין מצות השמחה למצוות הראיה והחגיגה: מצות השמחה נובעת מחמת המועד, ואילו מצוות הראיה והחגיגה נובעות מחמת העלייה לרגל[7].

בהבחנה זו נוקט החזון יחזקאל, והוא מבאר על פיה את דברי הברייתא האומרת כי נשים חייבות בשמחה ולא בראיה וחגיגה:

יש בשמחה מה שאין בשתיהן, שהשמחה נוהגת באנשים ובנשים, מה שאין בשתיהן.

[חגיגה ו:]

החזון יחזקאל מבאר את טעם החילוק בין שמחה לראיה וחגיגה בחיוב נשים:

והטעם ששמחה נוהגת בנשים כמו באנשים, מה שאין כן בראייה וחגיגה, שהמצוה 'ושמחת בחגך' הוא דין בעצם החג, וכיון שנשים ישנן במצות החג האמורה בקרא 'מקרא קודש יהיה לכם', חייבות נמי בשמחה שהיא מדיני החג, כמו שחייבת בחג בעשה 'שבתון' – ואיש ואישה שוים בזה... אבל ראייה וחגיגה אינן דין בעצם יום טוב, אך נוהגת בזמן החג, נשים פטורות כמו שפטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא. [חזון יחזקאל חגיגה א, ה]

לדבריו, הואיל ושמחה היא חובת המועד, בה גם נשים חייבות בה; ראיה וחגיגה, לעומת זאת, הן חובות העלייה לרגל, והואיל ונשים פטורות מעלייה לרגל – הן פטורות גם מקרבנות אלו[8].

אמנם, תוספות במסכת מועד קטן חולקים על השיטות דלעיל, ולדעתם מצות השמחה מתקיימת רק בבשר שלמים:

משמע דאבילות איכא עשה דאורייתא, מדלא קאמר 'ודחי עשה דרבנן'... מיהו נראה לי דשמחת הרגל נמי דרבנן, 'ושמחת' היינו בשלמי שמחה, כדאיתא בחגיגה.

[תוס' מו"ק יד: ד"ה עשה]

לפי תוספות, דברי הגמרא דלעיל [מו"ק יד:]: "אבל אינו נוהג אבילותו ברגל, שנאמר 'ושמחת בחגך'", אמורים ברובד של דיני דרבנן: גם אבלות וגם שמחת הרגל, ללא שלמי השמחה, הם מדרבנן בלבד. לשיטתם ניתן לקיים את ההבנה דלעיל, על פיה מצות השמחה ביסודה אינה נובעת מחמת המועד אלא מחמת ההימצאות לפני ה'[9].

מדברי הרמב"ם בספר המצוות עולה שיטה שלישית:

והמצוה הנ"ד היא שציוונו לשמוח ברגלים, והוא אמרו יתעלה 'ושמחת בחגך'. והיא המצוה השלישית מן השלש מצות הנוהגות ברגל. והענין הראשון הרמוז אליו בצווי הזה הוא שיקריב קרבן שלמים על כל פנים. ואלו השלמים נוספים על שלמי חגיגה, והם נקראים בתלמוד שלמי שמחה... וכולל באמרו 'ושמחת בחגך' מה שאמרו גם כן: 'שמח בכל מיני שמחה'. ומזה לאכול בשר בימים טובים ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים ולחלק פירות ומיני מתיקה לקטנים ולנשים. ולשחוק בכלי ניגון ולרקוד במקדש לבד והיא שמחת בית השואבה, זה כולו נכנס תחת אמרו 'ושמחת בחגך'. ומה שיתחייב מהם יותר שתיית היין לבד כי הוא יותר מיוחד בשמחה. ולשון גמר פסחים: 'חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל. במה משמחן? ביין'. ושם אמרו: 'תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת. עכשיו אין שמחה אלא ביין, שנאמר ויין ישמח לבב אנוש'. וכבר אמרו גם כן: 'אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן'. [ספר המצוות לרמב"ם מ"ע נד]

לדברי הרמב"ם, מצות "ושמחת בחגך" כוללת בתוכה שני ציוויים: הקרבת שלמי חגיגה ועצם שמחת המועד.

שיטה זו עולה גם מדברי הרמב"ם ב'משנה תורה'. בהלכות חגיגה מביא הרמב"ם את מצות שלמי שמחה:

שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים, ואלו הן: הראייה, שנאמר 'יראה כל זכורך', והחגיגה, שנאמר 'תחוג לה' אלהיך', והשמחה שנאמר 'ושמחת בחגך'... והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה, שנאמר 'וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך'. [הל' חגיגה פ"א ה"א]

ואילו בהלכות שביתת יום טוב כותב הרמב"ם:

שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים עליו, שנאמר 'ושמחת בחגך' וגו'. אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים, כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.

[הל' שביתת יו"ט פ"ו הי"ז]

מפורש בדבריו, כי מלבד חובת הקרבת שלמי שמחה, חובה על האדם להיות בכל ימי החג "שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים עליו".

בהבנה עקרונית זו, כי מצות השמחה כוללת בתוכה את שני חיובים אלו, נוקט גם השאגת אריה, והוא מבאר את היחס ביניהם:

וטעמו של דבר דמצות עשה של שמחה נוהג מן התורה בכל מיני שמחות, אף על גב דאמרינן בפרק ערבי פסחים דבזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שלמים... נראה לי, משום דמצות שמחה שנצטווינו ברגל אינה שמחה פרטיות אלא שמחה כללית שמחויב לשמוח ביום טוב בכל מיני שמחה שיכולת בידו לשמוח, ולא דמי לשאר מצות ששוין בכל אדם, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, אבל שמחה זו כל אדם ואדם מחויב לשמוח כפי יכולתו ולפי רוב עושרו... וכיון דאשכחן דכתב רחמנא שמחה אצל הר גריזים והר עיבל גבי שלמים, אם יש יכולת בידו להביא שלמים ברגל, חייב בהן נוסף על כל שאר מיני שמחות, כיון שמצינו בהן שמחה. אבל אם הוא טמא או בזמן הזה שאי אפשר בשלמי שמחה, הרי הוא יוצא ידי חובתו בשאר מיני שמחות שיש יכולת בידו לקיימן וסגי ליה בהכי.

[שאגת אריה סי' סה]

לדבריו, המצוה ביסודה היא על שמחה במועד "בכל מיני שמחה שיכולת בידו לשמוח" – כעין דברי היראים [סי' תכו] שהובאו לעיל – ולכן, היכול להביא שלמים מחויב להביאם ולאכול את בשרם, וכך לקיים את השמחה המיוחדת הקיימת באכילת בשר שלמים לפני ה'. עם זאת, אדם שאינו יכול לשמוח באופן זה (מחמת חורבן המקדש או מחמת טומאתו וכדו'), אינו מופקע ממצות השמחה, אלא הוא מקיים מצוה זו בשאר דרכי השמחה[10].

לפי דבריו, מסתבר היה לכתוב כעניין הראשון והמרכזי את השמחה שבלב, ורק לאחר מכן את שלמי השמחה. כמו כן, מתאים היה למנות את המצוה בהלכות שביתת יום טוב, בה מובא עיקרה של המצוה – השמחה שבלב, ולא בהלכות חגיגה – בה מובאים שלמי השמחה, שהם רק אחת מהדרכים לקיום המצוה. ואם כן, מלשונו של הרמב"ם ומצורת הבאת ההלכות, נראה ללמוד על הבנה שונה ביחס בין חלקי המצוה.

נראה כי עיקרה של מצות השמחה הוא באכילת בשר שלמים ברגל – זמן ההימצאות לפני ה'. ועם זאת, קיים במצוה רובד נוסף הנלמד מהכתוב "ושמחת בחגך" – החג עצמו מהווה סיבה לשמחה, גם ללא הימצאות פיזית לפני ה'. החג עצמו הוא "מקרא קודש" – זמן של קדושה וקרבת אלוהים[11], ולכן עיצומו של המועד מחייב שהאדם יהיה בו, הוא ובני ביתו, בשמחה ובטוב לבב[12].