הגמרא מלמדת כי אבל חייב בקריעה:

אבל חייב בקריעה, דקאמר להו רחמנא לבני אהרן 'לא תפרמו', מכלל דכולי עלמא מיחייבי.

[מו"ק טו.]

והגמרא דנה האם חובה זו קיימת גם במנודה ובמצורע (הדומים בדיניהם לאבל):

מנודה מהו בקריעה? תיקו. מצורע מהו בקריעה? תא שמע, 'בגדיו יהיו פרמים' – שיהו מקורעין, שמע מינה. [שם]

מדברי הגמרא משתמע כי קריעה היא חלק מדיני האבלות.

וכן נראה מדברי הגמרא הקושרת בין הקריעה לבין השבעה:

תני רבי אדא דמן קסרי קמיה דרבי יוחנן: שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה, אינו נוהג אלא יום אחד. קורע או אינו קורע? רבי מני אמר: אינו קורע. רבי חנינא אמר: קורע. אמר ליה רבי מני לרבי חנינא: בשלמא לדידי דאמינא אינו קורע, היינו דלא איכא אבילות שבעה. אלא לדידך דאמרת קורע, קריעה בלא שבעה מי איכא?! [מו"ק כ:]

וכן נראה מהברייתא המובאת בהמשך הסוגיה:

והתניא איסי אבוה דרבי זירא, ואמרי לה אחוה דרבי זירא קמיה דרבי זירא: מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו בתוך שבעה קורע, לאחר שבעה אינו קורע. [שם]

נראה מכך כי קריעה היא דין באבלות, ולכן היא שייכת בכל שבעת ימי האבלות.

לעומת מקורות אלו, הגמרא אומרת:

מת אביו מת אמו מת אחיו מתה אחותו, קורע קרע אחד לכולן. רבי יהודה בן בתירה אומר: על כולן קרע אחד, על אביו ואמו קרע אחד... אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בן בתירה. ומי אמר שמואל הכי, והאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל. אבילות לחוד קריעה לחוד. [מו"ק כו:]

הגמרא מלמדת כי הכלל "הלכה כדברי המקל באבל", אינו אמור לגבי קריעה, שכן "אבלות לחוד קריעה לחוד". נראה מכך כי קריעה אינה חלק מדיני האבלות, אלא זהו דין בפני עצמו.

ההבחנה בין קריעה לאבלות עולה גם מדברי הגמרא:

דאמר שמואל: כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע. [מו"ק כד.]

הגמרא אומרת כי הקריעה צריכה להיעשות דווקא "בשעת חימום" – "בשעת התחלת הצער בשעת מיתה"[1]. ונראה מכך כי הקריעה אינה חלק מדיני האבלות, אלא היא דין בשעת מיתה – חובה על הקרוב להביע את צערו על ידי קריעת בגדו.

בנוסף לכך, בגמרא מבואר כי מצות הקריעה אינה מוטלת על הקרובים לבדם:

חכם שמת הכל קרוביו... הכל קורעין עליו והכל חולצין עליו והכל מברין עליו ברחבה... ואי אדם כשר הוא חיובי מיחייב למיקרע... רבי שמעון בן אלעזר: אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, למה זה דומה? לספר תורה שנשרף שחייב לקרוע. [מו"ק כה.]

וכן קיימים חיובי קריעה שלא על מת:

ואלו קרעין שאין מתאחין: הקורע על אביו, ועל אמו, ועל רבו שלימדו תורה, ועל נשיא, ועל אב בית דין, ועל שמועות הרעות, ועל ברכת השם, ועל ספר תורה שנשרף, ועל ערי יהודה, ועל המקדש, ועל ירושלים. [מו"ק כו.]

משתמע מכך כי קריעה אינה קשורה בהכרח לאבלות.

נמצא, כי מהסוגיות עולה תמונה מורכבת לגבי היחס בין הקריעה לבין האבלות, ואכן נראה שנחלקו בכך הראשונים.

הראשונים דנים ביחס בין דברי הגמרא [כ:]: "מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו בתוך שבעה קורע", לבין דברי שמואל [כד.]: "כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע". המהר"ם מרוטנבורג מביא את שיטת ריב"ם שדברי הגמרא דלעיל חולקים על שמואל:

ופסק ריב"ם דאין הלכה כשמואל, דהא פליגא עליה ההיא מתניתא דתניא מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו חלוק בתוך ז' קורע לאחר ז' אינו קורע, אלמא דבתוך ז' קורע אף על גב דלאו שעת חימום. [הל' שמחות סי' קטז]

המהר"ם מביא בשם הראב"ד שיטה שונה:

ומיהו רבי אברהם ב"ר דוד כתב דלא פליגא, שאני התם דלא היה יכול לקרוע קודם לפי שלא היה לו חלוק. [שם]

לכאורה, כוונת הראב"ד היא ששעת החימום היא המחייבת בקריעה, אך כאשר האדם התחייב לקרוע בשעת חימום והיה מנוע מלעשות זאת, יש לו לקיים את חובתו לאחר מכן. אמנם, מדברי הרמב"ם עולה הבנה שונה. הרמב"ם מביא כדין פשוט את החובה לקרוע במשך השבעה אם לא היה לו חלוק קודם לכן:

מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו חלוק בתוך שבעה קורע, לאחר שבעה אינו קורע.

[הל' אבל פ"ח ה"ו]

ואילו את דברי שמואל, "כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע", מביא הרמב"ם כנימוק לפטור מלקרוע בגד שהחליפו בימי השבעה:

כל שבעת ימי אבלות הקרע לפנים, ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע קרע אחר, שכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע. [שם, ה"ג]

נראה מכך כי לשיטת הרמב"ם קריעה היא מדיני האבלות, ולכן כעיקרון ראוי היה שאבל יתחייב בקריעה נוספת כאשר מחליף את בגדיו. עם זאת, להלכה אין חיוב בכך, משום "שכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע", כלומר אין משמעות לקריעה פעם נוספת שלא בשעת חימום[2].

הבנה זו מדויקת גם מלשון הרמב"ם בתחילת דיני הקריעה:

אבל חייב לקרוע על מתו, שנאמר 'ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו' – הא אחר חייב לפרום.

[הל' אבל פ"ח ה"א]

מפשטות דברי הרמב"ם, המעתיק את לשון הגמרא דלעיל [טו.]: "אבל חייב בקריעה", נראה שקריעה היא מדיני האבלות.

וכן נראה מדברי הרמב"ם לגבי כהן גדול:

כהן גדול חייב בכל דברי אבילות, אלא שאסור לו לקרוע בגדיולמעלה ולגדל פרע ולצאת אחר המטה. [הל' אבל פ"ז ה"ו]

הרמב"ם מדגיש כי על אף שכהן גדול "חייב בכל דברי אבלות"[3], הוא אסור בקריעת בגדיו כשאר האבלים. מלשון הרמב"ם נראה כי הקריעה היא חלק מדברי האבלות[4].

וכן כותב הרמב"ם בפירושו למשנה:

וקריעת הבגד מכלל חובות האבלות. [פירוש המשנה לרמב"ם מו"ק ג, ז]

על פי דרכו של הרמב"ם, נראה כי גם חיובי הקריעה המוטלים על אנשים שאינם קרובי המת (על חכם, על אדם כשר ובשעת יציאת נשמה), וכן חיוב קריעה על שמועות רעות ועל החורבן, הם מדין אבלות – אמנם אבלות שבעה ושלושים מוטלת על קרובי המת בלבד, אך גם אנשים שאינם מקרובי המת מצווים לבכות ולהתאבל על הנפטר, ומשום כך גם הם מחויבים בקריעה[5].

לכאורה קשה על שיטת הרמב"ם, הקושרת בין הקריעה לבין האבלות, מדברי הגמרא שהובאו לעיל [כו:]: "אבלות לחוד קריעה לחוד". אמנם, לשיטתו נראה לבאר את דברי הגמרא על פי דברי הש"ך:

דאמרינן בש"ס דאבילות לחוד וקריעה לחוד, היינו לומר דלית ביה האי כללא דהלכה כדברי המיקל באבל, אבל לענין כל שאר מילי אין חילוק. [ש"ך יו"ד שמ, כה]

לדברי הש"ך, דברי הגמרא אמורים רק ביחס לכלל "הלכה כדברי המקל באבל", שכלל זה אינו אמור לגבי קריעה[6], אך לגבי שאר העניינים יש להשוות בין קריעה לאבלות[7].

לעומת דברים אלו, הרמב"ן כותב לגבי אבלות תשעה באב:

ואין צריך לומר שאינו חייב בקריעה, דקריעה נמי ליתא מכלל מצוות האמורות באבל, כדאמרינן התם: 'אבלות לחוד וקריעה לחוד'. [תורת האדם, ענין אבלות ישנה והיא תשעה באב]

הרמב"ן מביא את הבחנתה של הגמרא בין קריעה לאבלות, כהסבר מדוע אין חובת קריעה בתשעה באב. הרמב"ן מוסיף ומבאר: "דקריעה נמי ליתא מכלל מצוות האמורות באבל", ואם כן מפורש בדבריו כי דברי הגמרא מלמדים על הבחנה עקרונית: קריעה אינה ממצוות האבלות אלא היא דין נפרד[8].

ואכן, הרמב"ן בספרו 'תורת האדם' פותח את 'עניין הקריעה' לא בחובת האבל לקרוע על מתו, אלא בחובת הקריעה המוטלת על העומד על המת בשעת יציאת נשמה. הרמב"ן מרחיב לדון בחיובי הקריעה השונים:

נמצינו למדין דבשעת יציאת נשמה על המת, כולן חייבין לקרוע... שלא בשעת יציאת נשמה, על אדם כשר ומוחזק חייב לקרוע בפניו... על חכם ועל תלמיד חכם, הכל קורעין ואפילו בעיר אחרת. [תורת האדם ענין הקריעה]

רק לאחר מכן עוסק הרמב"ן בחובת הקריעה המוטלת על הקרובים:

ולענין קרובים, כל שהוא חייב להתאבל עליו חייב בקריעה. [שם]

נראה מכך כי לשיטתו חובת הקריעה ביסודה אינה חלק מדיני האבלות[9].

וכן עולה מדברי הרמב"ן לגבי השומע שמועה קרובה במועד שלאחר המועד תיעשה רחוקה. הרמב"ן מביא בשם תשובת הגאונים שאינו קורע:

באת לו שמועה במועד, שמועה קרובה שנוהג בה לאחר המועד שבעה ושלשים ודאי קורע, שמועה קרובה במועד ולאחר המועד תעשה רחוקה, מצינו בתשובת הגאונים כיון דאינו נוהג שבעה ושלשים אינו קורע. ותלו לה מדאמרינן בגמרא קריעה בלא שבעה מי איכא, וכך מצאו עוד לרבינו האי ז"ל. [שם]

לפי תשובת הגאונים, הואיל ואבלות אינה נוהגת על שמועה זו, לא קורעים עליה.

הרמב"ן חולק על שיטה זו:

ואין עניות דעתנו מסכמת לדבריהם, לפי שהשמועה הזו קרובה היא וראוי לנהוג עליה שבעה ושלשים אלא שהרגל מבטל לפי שאינו ראוי לאבילות, אבל ראוי הוא לקריעה, הלכך קורע בשעת שמועה דשעת חימום הוא. ולא אמרו בגמרא דליכא קריעה בלא שבעה אלא בשמועה רחוקה, לומר דכשם שהקלו עליו שאינו נוהג שבעה מפני שהוא אבילות ישנה, כך נקל עליו שלא יהא קורע, אבל הכא קרובה היא והרגל מפסיק מה שראוי להפסיק ונוהג מה שראוי לנהוג כשאר אבלים. [שם]

לדברי הרמב"ן, דברי הגמרא [כ:] "קריעה בלא שבעה מי איכא", אינם מלמדים שקריעה תלויה בקיומה של אבלות שבעה, אלא שקריעה קיימת רק בשמועה שראוי לנהוג בה אבלות שבעה. נמצא כי גם בכך הולך הרמב"ן לשיטתו העקרונית כי קריעה היא דין עצמאי שאינו מדיני האבלות.

מחלוקת זו בין הרמב"ם והרמב"ן בגדר מצות הקריעה, מולידה מחלוקת נוספת ביניהם בגדר הקריעה על אב ואם.

הגמרא מחלק בין קריעה על אב ואם לקריעה על שאר הקרובים:

והתניא איסי אבוה דרבי זירא, ואמרי לה אחוה דרבי זירא קמיה דרבי זירא: מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו בתוך שבעה קורע, לאחר שבעה אינו קורע. עני רבי זירא בתריה: במה דברים אמורים בחמשה מתי מצוה, אבל על אביו ועל אמו קורע והולך. [מו"ק כ:]

מבואר בגמרא כי קריעה על שאר קרובים נעשית רק בימי השבעה, ואילו קריעה על אביו ואמו נעשית גם לאחר מכן[10].

הרמב"ם פוסק הלכה זו:

מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו חלוק בתוך שבעה קורע, לאחר שבעה אינו קורע. ועל אביו ועל אמו אפילו לאחר שבעה קורע כל שלשים יום. [הל' אבל פ"ח ה"ו]

לדבריו, קריעה על אב ואם נעשית רק בשלושים ימי האבלות.

לעומתו, הרמב"ן כותב:

פירשו הגאונים ז"ל כל י"ב חודש. והרב ר"מ ז"ל כתב כל שלשים יום. ובעל הלכות אומר קורע לעולם. ומסתברא קורע לעולם, שכן מצינו שאסור באיחוי לעולם, ואינו בדין שימות אביו ולא יקרע בנו עליו. [תורת האדם, שם]

הרמב"ן מכריע כי הקריעה נעשית לעולם.

הרב ישראל יעקב פישר [אבן ישראל הל' אבל פ"ח ה"ג] מבאר כי מחלוקת זו נובעת מההבדל עקרוני בהבנת יסוד חובת הקריעה על אביו ואמו לאחר שבעה. לפי הרמב"ם, גם קריעה זו היא מדיני אבלות, אלא שבעוד בשאר הקרובים רק אבלות שבעה מחייבת קריעה, באביו ואמו גם אבלות שלושים מחייבת קריעה. לעומת זאת, בדברי הרמב"ן מפורשת הבנה שונה בטיבה של קריעה זו:

אמר ליה רבי מני: כי תניא ההיא לכבוד אביו ואמו, כלומר קריעה זו אינה קריעת חובה אלא קריעה של כבוד היא, ומקריעה של כבוד לא גמרינן לחיוב שאר מתים.

[תורת האדם ענין שמועה וליקוט עצמות]

לדבריו, קיים חילוק עקרוני בין חובת הקריעה הרגילה על המת לבין חובת הקריעה על אביו ואמו בשמועה רחוקה. "קריעת חובה" היא קריעה 'בשעת חימום', הנובעת מהצער והזעזוע הנגרם כתוצאה מהמוות. לעומתה, קריעה על אביו ואמו בשמועה רחוקה אינה קריעה 'בשעת חימום', המבטאת צער, בכי וזעזוע, אלא זו "קריעה של כבוד", כדברי הרמב"ן שהובאו לעיל: "ואינו בדין שימות אביו ולא יקרע בנו עליו".

הגדרות אלו בטיבה של הקריעה משמעותיות גם להבנת דין הקריעה במועד.

נאמר במשנה:

אין קורעין ולא חולצין ואין מברין אלא קרוביו של מת, ואין מברין אלא על מטה זקופה.

[משנה כד:]

הרמב"ם מפרש שהמשנה עוסקת במועד:

אמרו אין קורעין אלא קרוביו של מת, ר"ל בחולו של מועד, לפי שמשנה זו מדברת במה שמותר לעשות בחולו של מועד, אבל שלא בחול המועד כל הרוצה לקרוע בגדו ולחלוץ מנעלו אין מונעין אותו. [פירוש המשנה לרמב"ם ג, ז]

מפירושו עולה כי הקריעה נוהגת במועד, וכן מבואר בדבריו בהלכות שביתת יום טוב [פ"ו הכ"ג] ובהלכות אבל [פי"א ה"א-ב].

לעומתו, הריטב"א מסיק כי המשנה עוסקת בחול:

לפיכך הנכון בפירוש משנתינו שהיא כפשוטה בכל עת ובכל שעה, לפיכך הנכון בפירוש משנתינו שהיא כפשוטה בכל עת ובכל שעה, והא דקתני שאין מברין אלא על מטות זקופות משום חול נצרכה... דאילו במועד ליכא הבראה כלל... וכן פירש רבי שמשון ז"ל.

[ריטב"א כד: ד"ה מתני']

על פי פירושו של הריטב"א, ניתן להבין כי קריעה אינה נוהגת במועד. שיטה זו מובאת באור זרוע בשם רבנו שמחה:

אבל מורי ה"ר שמחה ראיתי אני המחבר שנקברה אשתו בחולו של מועד בפסח, וקרע במוצאי יום טוב האחרון ולא קרע בחולו של מועד. [אור זרוע הל' אבילות סי' תלב]

אמנם, הריטב"א עצמו נוקט לא כך:

ואפילו לשיטתא דרבינו שמשון ז"ל מודה הוא שיש קריעה במועד על כל אלו, והא פשיטא ולא צריך לאשמועינן, דאף על גב דאין אבלות במועד, אבלות לחוד וקריעה לחוד.

[ריטב"א כה. ד"ה גמרא]

לכאורה, מחלוקת זו תלויה בהבנת מהותה של הקריעה. אם הקריעה היא מדיני האבלות, מסתבר שהיא לא תנהג במועד, והואיל וכדברי הגמרא [יד:]: "אבל אינו נוהג אבלותו ברגל". לעומת זאת, אם הקריעה היא דין נפרד, מסתבר שהיא נוהגת במועד, וכדברי הריטב"א דלעיל: "דאף על גב דאין אבלות במועד, אבלות לחוד וקריעה לחוד".

על פי דברים אלו שיטת הרמב"ם טעונה ביאור. כאמור, לשיטתו קריעה היא מדיני אבלות, ואם כן כיצד קריעה נוהגת במועד[11]?

יישוב לכך נמצא בספר המכתם:

ולמאן דמפרש לה במועד יש לתמוה קרוביו מיהת היכי קרעי, דאין אבלות חל במועד כלל, כדאמרינן דלא אתי דיחיד ודחי עשה דרבים. ויש לומר דשאני קריעה דחמירא, דאית בה מיתה, כדאמרינן, הא אחר שלא פרם חייב מיתה. ותו איכא למימר, דכולהו שאר מילי הן עניין אבלות ומצי למיעבדינהו אחר הרגל, והואיל והם עניין של צער וניוול לא חיילי עליה עד אחר הרגל. אבל הקריעה היא לשעת חוזק המרירות ובשעת החימום, ואי השתא לא קרע לא מצי קרע בתר רגל, דכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע. [מכתם כד: ד"ה מתניתין]

לפי דרכו הראשונה, קריעה אינה נדחית מחמת חומרתה – "דאית בה מיתה". ולפי דרכו השנייה, קריעה אינה נדחית לאחר הרגל הואיל והיא שייכת דווקא "לשעת חוזק המרירות ובשעת החימום", ולכן לא ניתן לדחותה[12].

תרומת הדשן מביא את מנהג אשכנז המבחין בין קריעה על אביו ואמו לקריעה על שאר הקרובים:

יראה דיש חילוק בדבר, וכן קבלתי מאחד מהגדולים שקיבל הוא מרבו מאחד מהגדולים שקיבל גם הוא מגדול אחד, שנוהגין באשכנז לקרוע בחול המועד על אביו ואמו כרש"י דסבר הכי, ועשה מעשה בחול המועד כדאיתא בסמ"ק, וכן כתב הרמב"ם. אבל בשאר מתים נהגינן כשאר הגאונים דסברי דאין קורעין בחול המועד. ואלו הגאונים לא מפלגי בין אביו ואמו לשאר מתים, אלא שהעולם נהגו לחלק ולמיעבד בהא כהני ובהא כהני.

[תרומת הדשן סי' רפח]

מדבריו עולה שמצד שורת הדין אין מקום להבחנה זו, אלא כך נהגו. ואכן, הרמ"א כותב שיש לנהוג כך רק במקום בו ידוע שזהו המנהג:

ויש אומרים דנוהגין שאין לקרוע בחול המועד, רק על אביו ואמו, ועל שאר מתים קורעין לאחר המועד. ובמקום שאין מנהג, יש לקרוע על כולם. [רמ"א או"ח תקמז, ו][13]

אמנם, רבי אלעזר משה הורוויץ בספרו 'אהל משה' מבאר את טעם המנהג:

ומ"ש בגמרא... 'אבלות לחוד וקריעה לחוד', היינו בחומרת אביו ואמו יותר על שאר קרובים, דלא שייכא כלל לאבלות, רק כקריעת שמועות רעות וכדומה. אבל הקריעה בשאר קרובים היא רק משום אבלות. ולכן ישר בעיני מאד מנהגנו... שלא לקרוע בחול המועד רק על אביו ואמו, דכיון דחייב בהחזרת קרע בשבת ומועד איך יקרע לכתחילה, אבל באביו ואמו הקריעה לכתחילה לא שייכא לאבלות. [אהל משה ח"ב סי' קמב]

דבריו מבוססים על הבחנתו של הרמב"ן בין קריעה על שאר קרובים ("קריעת חובה") לקריעה על אביו ואמו ("קריעה של כבוד"). אמנם, בניגוד לרמב"ן, לטענתו קריעה על שאר קרובים היא קריעה מדיני אבלות, ולכן היא אינה נוהגת במועד. רק קריעה על אביו ואמו, הנעשית לכבוד ולא מדיני האבלות, אינה פוגעת בשמחת המועד, ולכן רק היא נוהגת במועד[14].

בכך אנו חותמים את סדרת שיעורי 'יסודות מועד קטן'. בתפילה שישיאנו ה' אלוהינו את ברכת מועדיו לחיים ולשלום לשמחה ולששון, כפי שאמר ורצה לברכנו. יקדשנו במצוותיו, ייתן חלקנו בתורתו, ישביענו מטובו, ישמחנו בישועתו ויטהר לבנו לעובדו באמת.