הגמרא מלמדת כי אבלות אינה נוהגת ברגל:

אבל אינו נוהג אבילותו ברגל, שנאמר 'ושמחת בחגך'. אי אבילות דמעיקרא הוא, אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. ואי אבילות דהשתא הוא, לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים.

[מו"ק יד:]

הגמרא מבארת כי מצות שמחת הרגל דוחה את מצות האבלות – "אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד". בפשטות, כוונת הגמרא היא ששמחה ואבלות אינן יכולות להתקיים יחדיו, ולכן מצות השמחה דוחה את מצות האבלות.

בנוסף, המשנה מלמדת כי הרגל מפסיק את מניין ימי האבלות ואינו עולה להם מן המניין:

הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל, בטלה הימנו גזרת שבעה. שמונה, בטלו הימנו גזרת שלשים. מפני שאמרו: שבת עולה ואינה מפסקת, רגלים מפסיקין ואינן עולין.

[משנה יט.]

המשנה מלמדת כי אם הקבורה הייתה לפני הרגל – הרגל מפסיק את האבלות[1], ואם הקבורה הייתה לאחר הרגל – הרגל דוחה את האבלות עד לאחר הרגל.

בפשטות, דין זה נובע מהעיקרון שאבלות אינה נוהגת ברגל: הואיל ומצות אבלות אינה יכולה להתקיים ברגלים, הרגל מפסיק או דוחה את ימי האבלות. אמנם, הרי"ף כותב:

והלכתא למעשה, הקובר את מתו ברגל לא חיילא עליה אבילות אלא לאחר הרגל, ונקיט ז' ימי אבלות מיום טוב האחרון. ואף על גב דלא נהיג ביה אבילות עולה למנין שבעה, ולא נקיט לבתר הרגל אלא ששה ימים בלבד. [רי"ף מו"ק יא:]

הרי"ף כותב[2], כי אמנם אבלות אינה נוהגת ביום טוב שני של גלויות, אך יום זה עולה למניין שבעת ימי האבלות. מדבריו עולה כי שני הדינים, "אבל אינו נוהג אבלותו ברגל" ו"רגלים מפסיקין ואינן עולין", אינם תלויים זה בזה: דין "אבל אינו נוהג אבלותו ברגל" מופנה כלפיהאדם ומורה לו לדחות את קיום מצות האבלות מפני מצות שמחת הרגל. לעומתו, דין "רגלים מפסיקין ואינן עולין"מופנה כלפי היום, והוא מגדיר כי ימי הרגל אינם ימי אבלות אלא ימי שמחה, ובשל כך הם אינם נמנים במניין ימי האבלות[3]. על פי דברים אלו, ביום טוב שני של גלויות האדם מצווה לקיים את כל מצוות החג, ולכן עליו להיות בשמחה, ומצות השמחה דוחה את מצות האבלות[4]. עם זאת, יום טוב שני של גלויות אינו מוגדר כ'יום שמחה'[5], ולכן יום זה עולה למניין ימי האבלות[6].

נראה כי הגדרה זו עומדת ביסוד מחלוקת הראשונים בדין דברים שבצנעה במועד.

הגמרא [כג.-כד.] דנה האם אבלות נוהגת בשבת, והיא מסיקה כי דברים שבצנעה נוהגים בשבת:

אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס ליה סודרא ארישיה ואזיל ואתי בביתיה. אמר ליה: לאו סבר לה מר אין אבילות בשבת?! אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן, דברים שבצינעא נוהג. [מו"ק כד.]

הראשונים נחלקו האם דברים שבצנעה נוהגים גם ברגל. שיטות הראשונות נעוצות במחלוקת גרסאות בדברי הגמרא במסכת כתובות:

דאמר רבי יוחנן: אף על פי שאמרו אין אבילות במועד, אבל דברים של צינעא נוהג.

[כתובות ד.]

בגרסה זו אוחזים תוספות [שם, ד"ה אבל], הרמב"ן [תורת האדם שער האבל ענין שבתות] והרא"ש [כתובות פ"א סי' ז], ועל פיה דברים שבצנעה נוהגים גם במועד. לעומתם, הרמב"ם מביא את דין דברים שבצנעה רק לגבי שבת:

השבת עולה למנין אבילות... אבל דברים שבגלוי אינו נוהג בהן אבלות. [הל' אבל פ"י ה"א]

ואילו לגבי הרגלים כותב הרמב"ם:

הרגלים וכן ראש השנה ויום הכפורים, אין דבר מדברי אבלות נוהג בהן. [שם, ה"ג]

הקובר את מתו בתוך הרגל לא חלה עליו אבילות כלל, ואינו נוהג אבילות ברגל, אלא לאחר הרגל מתחיל למנות שבעה ונוהג בהן כל דברי אבלות. [שם, ה"ח]

מכך נראה כי הרמב"ם גורס בדברי הגמרא בכתובות: "אף על פי שאמרו אין אבילות בשבת, אבל דברים של צינעא נוהג"[7], ולשיטתו קיים חילוק בין שבתות לרגלים: רק בשבתות אבלות נוהגת בדברים שבצנעה, אך ברגלים אבלות כלל אינה נוהגת.

נראה כי לשיטת הרמב"ם קיימת הבחנה יסודית בין שבתות לרגלים. בשבתות ניהוגי האבלות אינם יכולים להתקיים במלואם, מחמת קדושת השבת ומצות הכבוד והעונג הקיימים בה, אך השבת מהווה חלק מימי האבלות, ואין מניעה מלהגדיר את היום גם כיום שבת וגם כיום אבלות. בשל כך, אבלות שבצנעה, שאינה פוגעת בקדושת היום ובמצוותיו, נוהגת בשבת. לעומת זאת, בין הרגל לאבלות קיימת סתירה עקרונית במהותו של יום: ימי הרגל הם ימי שמחה, ולכן לא ניתן להגדירם כימי אבלות. בשל כך, הרגל מפקיע מהם את הגדרתם כימי אבלות, ולכן גם דברים שבצנעה אינם נוהגים בו.

הבחנה זו בין שבתות לרגלים ביחס לאבלות, שופכת אור על חילוקה של המשנה דלעיל:

שבת עולה ואינה מפסקת, רגלים מפסיקין ואינן עולין. [משנה יט.]

על פי שיטת הרמב"ם, דברי המשנה מבוארים בטעמם. השבת יכולה להיחשב כיום אבלות, ולכן היא "עולה ואינה מפסקת". רגלים, לעומתם, הואיל והם ימי שמחה, אינם יכולים להיקרא ימי אבלות, ולכן הם "מפסיקין ואינן עולין"[8].

וכן נראה מדברי השאילתות:

שבת עולה ואינה מפסקת – מאי טעמא? עונג הוא דכתיב ביה. הרגלים מפסיקין ואינן עולין – מאי טעמא? שמחה הוא דכתיב בהו. [שאילתות דרב אחאי שאילתא טו]

לפי דבריו, הואיל ובשבת אין מצות שמחה אלא כבוד ועונג בלבד, אין סתירה עקרונית בין השבת לבין האבלות, ולכן דברים שבצנעה נוהגים בה. לעומת זאת, רגלים, הואיל והם ימי שמחה, אבלות כלל אינה שייכת בהם, ולכן גם דברים שבצנעה אינם נוהגים בהם.

לעומת זאת, לפי הרמב"ן וסיעתו, כי גם ברגלים נוהגים דברים שבצנעה, אין חילוק עקרוני בין שבתות לרגלים, ואם כן טעמה של המשנה טעון ביאור: מדוע קיים חילוק בין שבתות לרגלים? מדוע "שבת עולה ואינה מפסקת", ואילו "רגלים מפסיקין ואינן עולין"?

על תמיהה זו עומד כבר הירושלמי (המביא את השיטה שדברים שבצנעה נוהגים במועד), והוא מבאר על פיה את טעם החילוק בין שבתות לרגלים:

דאמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: והלא אמרו אין אבל ברגל אלא שהרבים נוהגין בו בצינעה. מהו בצנעה? שהוא אסור בתשמיש המיטה. התיבון, הרי הרגל הרי הוא אסור בתשמיש המיטה ואינו עולה, אף השבת הואיל והיא אסורה בתשמיש המיטה לא תעלה? אמר רבי בא: איפשר לשבעה בלא רגל, אבל אי אפשר לשבעה בלא שבת.

[ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה]

לדברי הירושלמי, שבת עולה למניין ימי האבלות הואיל ואין אפשרות לשבעת ימי אבלות רצופים ללא שתהיה שבת ביניהם. רגלים, לעומת זאת, הואיל ו"אפשר לשבעה בלא רגל", הם מפסיקים את האבלות ואינם עולים למניין ימי האבלות[9].

על פי האמור, אליבא דהרמב"ם יש להבחין בין דחיית ניהוגי האבלות (בה דברים שבצנעה נוהגים) לבין הפקעת הגדרת היום כיום אבלות (בה האבלות אינה נוהגת כלל ועיקר). ונראה כי דברים אלו מיישבים תמיהה הקיימת על שיטתו מדין אבלות בחתן.

הגמרא במסכת כתובות אומרת:

הרי שהיה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג ונתן מים על גבי בשר ומת אביו של חתן או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות. וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. [כתובות ד.]

ברייתא זו מלמדת כי האבלות נדחית מפני הנישואין ושבעת ימי המשתה, ועם זאת בימים אלו החתן והכלה אסורים בתשמיש.

הגמרא מבארת את טעם האיסור:

אמר מר, הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים – מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: אף על פי שאמרו אין אבילות במועד אבל דברים של צינעא נוהג. [שם]

נמצא, כי אמנם שבעת ימי המשתה דוחים את האבלות, אך "דברים של צינעא נוהג".

הרמב"ן מוכיח מסוגיה זו את שיטתו, שדברים שבצנעה נוהגים ברגל:

ועוד ממקומו הוא מוכרע שהרי הביאו דברי ר' יוחנן לענין ימי חופה, והרי הקובר מתו בתוך ימי חופתו כקובר בתוך הרגל דמי, שאף הם אינן עולים כרגלים ואף על פי כן נוהג בצינעא, וזו ראיה גמורה. [תורת האדם שער האבל ענין שבתות וימים טובים][10]

הרמב"ן כותב, כי שבעת ימי המשתה נחשבים כימי הרגל, שהאבלות נדחית מפניהם. ואם כן, כשם שבשבעת ימי המשתה נוהגים דברים שבצנעה, כך גם ברגל נוהגים דברים שבצנעה[11].

אמנם, דיוק בדברי הרמב"ם מלמד כי לשיטתו קיים חילוק בין שני מצבים. לגבי חתן שמת לו מת בשבעת ימי המשתה כותב הרמב"ם:

שבעת ימי החתנות הרי הן כרגל, ומי שמת לו מת בתוך ימי המשתה, אפילו אביו ואמו, משלים שבעת ימי השמחה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות. [הל' אבל פי"א ה"ז]

בהלכה זו כותב הרמב"ם כי האבלות נדחית מפני שבעת ימי המשתה, והוא אינו מציין כי דברים שבצנעה נוהגים.

בהלכה הסמוכה עוסק הרמב"ם בדין חתן שמת לו מת לפני הכניסה לחופה, ורק בה מביא הרמב"ם את דין דברים שבצנעה:

הכין כל צרכי הסעודה ואפה פתו וטבח טבחו כדי שיכנסו לשמחה ומת לו מת קודם שיכנסו לשמחה... ואם נתן מים על גבי בשר שהרי אי אפשר למוכרו, מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות. וכל אותן הימים נוהג בדברים שבצנעה כשבת, לפיכך הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים כדי שלא ישמש מטתו. [שם, ה"ח]

נראה מכך כי לשיטת הרמב"ם, דברי הגמרא, כי דברים שבצנעה נוהגים בשבעת ימי המשתה, אמורים רק כאשר המיתה הייתה לפני החופה. לעומת זאת, כאשר מת לו מת בתוך ימי המשתה, האבלות נדחית מכל וכל, וגם דברים שבצנעה אינם נוהגים[12].

הרב חיים יעקב אריאלי, בספרו 'באר יעקב', מבאר את טעמה של הבחנה זו:

נראה שחלוק חתן שאירעה לו אבלות בתוך ימי המשתה להא דסוגיין שמת לו מת קודם שנכנס לחופה. דמה שחתן הוי ליה כרגל ושבעת ימי המשתה נעשו ימי שמחה, הוא דוקא כשנכנס לחופה קודם שאירעה האבלות, וחל עליו דין רגל לגמרי, שאין אבלות חלה עליו, שעל ימי שמחה אין אבלות. אבל במת לו מת קודם שנכנס לחופה, אף שמתירין לו ליכנס לחופה, שאין אבלות קודם הקבורה, שמכל מקום אבל מיהא הוי... ואם כן באירעה אבלות קודם שנכנס לחופה, כיון שהוא אבל לא נעשה אצלו כרגל וימי שמחה, ואדרבה ימי אבלות הן, אלא שקודם הקבורה הותר לעשות נשואין... ולא דמיא לרגל דלדעת הרמב"ם אף דברים שבצנעה אינו נוהג, שברגל שהן ימי שמחה לא הוי אבל כלל, אבל כשנכנס לחופה כשהוא אבל לא הוי ימי שמחה ורגל, נוהג דברים שבצנעה, שחיוב השמחה לבדה אינה דוחה את האבלות לגמרי שלא ינהוג דברים שבצנעה, ודמי לשבת שנוהג דברים שבצנעה... אבל חתן שנכנס לחופה קודם שאירעה האבלות, גם דברים שבצנעה אינו נוהג, שלגמרי הוי כרגל שהן ימי שמחה, ולא חלה בהם אבלות כלל. [באר יעקב סי' סה]

לפי דבריו, דברים שבצנעה נוהגים רק כאשר מת לו מת לפני החופה, שאז ימים אלו מוגדרים כימי אבלות. בשל כך, אף על פי שהתירו להקדים את שמחת הנישואין לניהוגי האבלות, הואיל וימים אלו הם ימי אבלות, דברים שבצנעה נוהגים בהם. לעומת זאת, כאשר מת לו מת באמצע ימי המשתה, ימים אלו – שכדברי הרמב"ם [שם, ה"ז]: "הרי הן כרגל" – כלל אינם מוגדרים כימי אבלות, ולכן דברים שבצנעה אינם נוהגים בהם.

על פי זה, שיטת הרמב"ם מיושבת היטב. דברים שבצנעה נוהגים רק בשבת וכאשר מת לו מת לפני הכניסה לחופה. ברגל (וכן בחתן שמת לו מת באמצע ימי המשתה), לעומת זאת, האבלות לא חלה כלל ועיקר, ולכן דברים שבצנעה אינם נוהגים.