הגמרא אומרת:

אבל אינו נוהג אבילותו ברגל, שנאמר 'ושמחת בחגך'. אי אבילות דמעיקרא הוא, אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. ואי אבילות דהשתא הוא, לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים.

[מו"ק יד:]

הגמרא מלמדת כי מצות שמחת החג – "ושמחת בחגך", דוחה את מצות האבלות. הגמרא מכנה את מצות שמחת החג – "עשה דרבים", ואילו את מצות האבלות – "עשה דיחיד".

תוספות מדייקים מלשון הגמרא, "עשה דיחיד", כי מצות האבלות היא דאורייתא:

משמע דאבילות איכא עשה דאורייתא, מדלא קאמר 'ודחי עשה דרבנן'. [תוס' שם, ד"ה עשה]

תוספות מציעים לדחות את דיוקם:

מיהו נראה לי דשמחת הרגל נמי דרבנן, 'ושמחת' היינו בשלמי שמחה, כדאיתא בחגיגה.

[שם]

לדבריהם, מדאורייתא מצות "ושמחת בחגך" מתקיימת בשלמי שמחה, ואילו מצות שמחת הרגל הדוחה את האבלות היא מדרבנן בלבד[1], ולפי זה גם מצות האבלות הנדחית מפניה היא מדרבנן.

הרא"ש מבאר באופן אחר את לשון הגמרא לשיטה שהחיוב הוא מדרבנן:

והא דאמרינן הכא 'אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד', אף על פי שאינו אלא מדרבנן קרי ליה עשה... משום דאסמכוה אקרא, והכא קאמר: אף על פי שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה והעמידו דבריהם במקום עשה, בכאן לא החמירו עליו, ואתי עשה דרבים ודחה עשה דיחיד דדבריהם. [רא"ש מו"ק פ"ג סי' ג]

לדבריו, אמנם מצות האבלות היא מדרבנן, אך חכמים הסמיכו מצוה זו על הכתוב ו"עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה". בשל כך, הגמרא מתייחסת אליה כדין תורה ומכנה אותה "עשה דיחיד".

שאלת תוקפה של מצות האבלות, שנויה במחלוקת גדולה בין הראשונים, הנעוצה בדברי הגמרא במסכת ברכות ביחס למעשה ברבן גמליאל שרחץ בלילה הראשון שמתה אשתו:

מאי טעמא דרבן גמליאל? קסבר אנינות לילה דרבנן, דכתיב 'ואחריתה כיום מר', ובמקום איסטניס לא גזרו ביה רבנן. [ברכות טז:]

הגמרא אומרת כי לשיטת רבן גמליאל – "אנינות לילה דרבנן", ומכאן שעיקרה של האבלות דאורייתא.

מכך לומד הרי"ף כי אבלות היום הראשון היא דאורייתא:

יום ראשון דהוא יום מיתה הוא ניהו דאיתיה מדאורייתא, אבל מליל יום שני ואילך דרבנן נינהו. והיינו סברא דרבן גמליאל דקסבר אנינות לילה דרבנן היא, והלכתא כוותיה.

[רי"ף ברכות י.][2]

וכן כותב הרמב"ם בתחילת הלכות אבל:

מצות עשה להתאבל על הקרובים, שנאמר 'ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה''. ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה, אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה. [רמב"ם הל' אבל פ"א ה"א]

שיטה שונה מביא הרא"ש בשם ר"י:

אבל ר"י פירש, דליכא אבילות כלל מדאורייתא... והא דאונן אסור ביום ראשון מן התורה, היינו באכילת קדשים... ובאכילת מעשר שני... אבל באבילות לא מצינו בשום מקום שנוהג ביום ראשון מן התורה. [רא"ש, שם]

לדבריו, מדין תורה אונן אסור באכילת קדשים ובמעשר שני בלבד, אך תוקפה של האבלות הוא מדרבנן בלבד.

שיטת ר"י מושתתת על הבחנה מהותית בין שני מושגים – אנינות ואבלות:

ואף על גב דאנינות יום ראשון מן התורה, אנינות לחוד ואבילות לחוד, האסור בזה מותר בזה והאסור בזה מותר בזה. [רא"ש, שם]

לדבריו, אנינות ואבלות חלוקות זו מזו בזמן חלותן ובדיניהן: אנינות נוהגת לפני הקבורה, ואילו אבלות נוהגת אחריה; אנינות אסורה באכילת קדשים ומעשר שני, ואילו אבלות אסורה במעשים שיש בהם תענוג. בשל כך, קיומה של האנינות בתורה אינו מלמד במאומה על האבלות, שכל עיקרה הוא מדרבנן בלבד.

לעומת זאת, לשיטת הרי"ף והרמב"ם, בהכרח מושגי האנינות והאבלות אינם נבדלים זה מזה במהותם[3]. באופן זה, איסור אכילת קדשים באנינות, שמקורו בכתוב "ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'" [ויקרא י, יט][4], מלמד על מצות האבלות. ולכן, דין אבלות הלילה הראשון, האם הוא דאורייתא או דרבנן, תלוי במחלוקת התנאים בדין 'אנינות לילה' לגבי אכילת קדשים באנינות:

'הן היום' – אני היום אסור ולילה מותר, ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור, דברי רבי יהודה. רבי אומר: אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים. [זבחים ק:]

אמנם, לא די בכך כדי לבאר את שיטת הרי"ף והרמב"ם, כפי שתמה עליהם הרמב"ן:

ואני תמה היאך למדו הגאונים אבלות מדין אנינות, והלא זמנו של זה לא זמנו של זה, מתו מוטל לפניו אונן דבר תורה וזה עיקר אנינות, ובאותו זמן אינו מתאבל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, נקבר מתאבל עליו, והיאך תלו הגאונים ז"ל עצמן בזה שכתוב 'ואחריתה כיום מר' לענין אבלות. [תורת האדם שער האבל - ענין האבלות]

הרמב"ן תמה, כיצד ניתן להשוות בין האבלות לאנינות, הרי זמניהם אינם שווים: אנינות נוהגת לפני הקבורה, ואילו אבלות נוהגת משעת הקבורה ואילך[5]!

כדי ליישב קושי זה, הרמב"ן מחדש כי חלק מדיני האבלות חלים כבר לפני הקבורה:

ולענין שאילתא דשאילנא קדמיכון, למה לא חייבוהו באבלות בשמתו מוטל לפניו שהוא עיקר אנינות ועיקר מרירותו של אדם, ועליו כתיב 'ואחריתה כיום מר', יש לומר דודאי נוהג הוא במקצת דברי אבלות, אסור ברחיצה ובסיכה קל וחומר מאכילת בשר ושתיית יין, ואכילה כל צרכו נמי אסרו עליו, ואין צריך לומר שאסור בשמחה ובתספורת... לא אמרו אלא שאינו חולץ מנעל וסנדל ואינו מעטף הראש ואינו חייב בכפיית מטותיו, באלו הקילו עליו מפני שהוא טרוד בעסקי המת ומוטל עליו לקברו ולילך עמו מעיר לעיר, ואם באת להחמיר עליו בחליצת סנדל ומנעל ועטיפת הראש אף עסקי המת נפסדין בכך, לפיכך לא החמירו עליו באלו. [שם]

לדברי הרמב"ן, חכמים הקילו במקצת דיני האבלות עד הקבורה, "מפני שהוא טרוד בעסקי המת ומוטל עליו לקוברו", אך חלק מדיני האבלות – כדוגמת רחיצה וסיכה – נוהגים גם לפני הקבורה.

הרמב"ן מוסיף ומבאר:

וכן נראה עוד, שעיקר אבלות מן התורה אינו אלא בעידונין, כגון רחיצה וסיכה ותשמיש ושמחה ותפלין שהם פאר ותכבוסת ותספורת דשמחה הם, ואבלות כשמה, שלא יתעסק בדברים של שמחה אלא בדברים של אבלות. וזהו אנינות שבלב שממנו למדו שלא יתעסק בדברים של שמחה. אבל מנעל וסנדל ועטיפה אינן מן התורה, שלא אמרה תורה לענות ולצער נפשו מנוהג של כל העולם, לפיכך הקילו באלו עד שיקבר. [שם]

לטענת הרמב"ן, עיקרה של האבלות הוא באנינות שבלב – הימנעות מעידונים ומעיסוק בדברי שמחה. לעומת זאת, 'ניהוגי האבלות', המעשים שיש בהם עינוי נפש, הם מדרבנן בלבד. בשל כך, חכמים הקילו וחייבו בחלקם רק משעת הקבורה.

דברי הרמב"ן שופכים אור על השיטה הרואה באנינות הכתובה בתורה את מקור מצות האבלות. עם זאת, אין בכך כדי ליישב את שיטת הרמב"ם, הסובר שכל עיקרה של האבלות אינו נוהג אלא משעת הקבורה ואילך:

מאימתי יתחייב אדם באבל? משיסתם הגולל. אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן, ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שיקבר.

[רמב"ם שם, ה"ב]

לפי זה, תמיהת הרמב"ן חוזרת למקומה: "היאך למדו הגאונים אבלות מדין אנינות, והלא זמנו של זה לא זמנו של זה"[6]?!

אבן האזל כותב ביישוב שיטת הרמב"ם:

ונראה דיש נפקא מינה בין מצות אבלות בעיקר האבלות, היינו שיתעצב בשביל מיתת קרובו שהוא מצוה להתאבל עליו, ובין לנהוג המצות והחיובים שבדיני אבלות. דמצות אבלות בעיקרה חלה תיכף משמת המת, והוא גדר אחד עם אנינות, והמצוה בזה הוא עיקר האבלות... וזה למדנו מקרא ד'ואכלתי חטאת היום' על עיקר דין האנינות שהוא אבלות ולקדשים הכל אחד... אבל לנהוג דיני אבלות, אף דממילא הם איסורים, כמו מלאכה ורחיצה ותספורת... מכל מקום האיסורים יוצאים מהחיובים שמחויב האבל לנהוג דיני אבלות, וזה לא חייבו חכמים להאבל עד שיקבר המת. דכל זמן שלא נקבר ומחוייב להתעסק בקבורתו ופטור מכל המצות, אמרינן דלא חייבתו תורה לנהוג בדיני אבלות.

[אבן האזל הל' אבל פ"א ה"א-ב]

לדבריו, יש להבחין בין עיקר האבלות לבין דיני האבלות: עיקר האבלות מתחיל בשעת הפטירה, והמקור לכך הוא בכתוב האוסר על אכילת קדשים משעה זו. דיני האבלות, לעומת זאת, אינם מתחילים אלא משעת הקבורה ואילך.

אבן האזל מבאר את טעם הדבר, מדוע דיני האבלות מתחילים רק לאחר הקבורה:

דכיון שהוא טרוד בקבורת המת אין לבו פנוי כלל לנהוג דיני אבלות, וכמו דלא שייך להתחיל בתנחומי אבלים, כמו שאמרו: 'אל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו'. ולכן, אף דילפינן כולהו מקראי, אמרו חכמים דזה הכל אחר שיקבר המת, שלבו פנוי לנהוג דיני אבלות. [שם]

לפי ביאורו, לפני הקבורה אין ליבו של האבל פנוי לנהוג את דיני האבלות, ולכן חכמים לימדו כי החיוב בהם חל רק משעת הקבורה[7].

יש בדברים אלו כדי ליישב את דברי הרמב"ם בהלכות אבל. אמנם, בספר המצוות קושר הרמב"ם בין מצות האבלות לבין מצות טומאת כהנים לקרוביהם:

והמצוה הל"ז היא שציוונו שיטמאו הכהנים לקרובים הנזכרים בתורה... ולחזק חיוב זה באר אותו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה שייטמא על כל פנים כשאר ישראל כדי שלא ייחלש דין האבלות. וכבר התבאר שאבלות יום ראשון דאורייתא. [ספר המצוות לרמב"ם מ"ע לז]

לדברי הרמב"ם, מצות טומאת כהנים לקרוביהם יסודה במצות האבלות – "כדי שלא ייחלש דין האבלות" ציוותה התורה על הכהנים להיטמא לקרוביהם.

וכעין זה כותב הרמב"ם בהלכות אבל:

כמה חמורה מצות אבלות, שהרי נידחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן. [הל' אבל פ"ב ה"ו]

הכסף משנה תמה על דברי הרמב"ם בספר המצוות:

וגם על ראיה זו יש לתמוה, שטומאה ענין אחד ואבילות ענין אחר, ואם ציווה שיטמא לקרוביו אין במשמע זה שיתאבל עליהם. [כסף משנה שם, ה"א]

הכסף משנה תמה, כי אין קשר בין האבלות לטומאה לקרובים, ואם כן, כיצד כותב הרמב"ם כי מצות הטומאה לקרובים מחזקת את האבלות.

הרב שלמה פישר זצ"ל כותב בביאור שיטת הרמב"ם:

דכל ענין מצות אבלות הוא להראות כבוד מתו, והיינו לראות עצמו מצטער, שזה כבודו של מת... ומעתה נראה לדעת הגאונים, דאף אנינות הוא כבוד למת... אלא שההנהגה בזה מתחלקת, דקודם קבורה הכבוד הוא להראות עצמו טרוד... ולאחר קבורה הכבוד הוא להראות עצמו מצטער ומתאבל. ומשום כך דיניו של זה לא כדיניו של זה, אבל באמת הכל מצוה אחת, להראות כבוד מתו. ושפיר כתב הרמב"ם, דאף מצות טומאה לקרובים עניין אחד הוא עם מצות האבלות, שהכל עניין כבוד למת. [בית ישי סי' קכ אות ג]

לפי דבריו, מהות האבלות היא הבעת כבוד למת, אלא שדרך הבעת הכבוד משתנה בשעת הקבורה: לפני הקבורה הבעת הכבוד נעשית על ידי עיסוק בצרכי המת, ולאחר הקבורה הבעת הכבוד נעשית על ידי מעשי האבלות. בשל כך, עניינה של טומאת הקרובים זהה עם עניין האבלות, ולכן הרמב"ם קושר בין המצוות.

מדברים אלו עולה מחלוקת עקרונית במהות האבלות. לפי הרמב"ן, מהות האבלות היא הצער שבלב על מות קרובו, ומעשי האבלות הם רק ביטויים שונים לצער שבלב[8]. לעומת זאת, לפי הרמב"ם (על פי דברי הרב שלמה פישר), מהות האבלות היא מעשי האבלות, באמצעותם האבל נותן כבוד למתו.

תפיסות אלו במהות האבלות עומדות ביסוד מחלוקת הראשונים בדין אבלות על המאבד עצמו לדעת: לפי הרמב"ם [הל' אבל פ"א הי"א] אין מתאבלים עליו, ואילו לפי הרמב"ן [תורת האדם שער הסוף ענין ההספד] מתאבלים עליו. רבי עקיבא איגר מבאר כי מחלוקתם נעוצה בהבנות אלו במהות האבלות:

דהא דבר זה מחלוקת רבותינו הוא, דבדין מאבד עצמו לדעת, דאיתא בברייתא דאבל רבתא, דכל שהוא כבוד לחיים מתעסקין בו וכל שאינו כבוד לחיים אין מתעסקין בו. ובזה דעת הרמב"ם (פ"א מהל' אבילות) דאין מתאבלין עליו, ועיין בכסף משנה שם, דסבירא ליה להרמב"ם דאבילות כבוד המתים הוא... אך דעת הרמב"ן בתורת האדם דמתאבלין עליו, דכבוד החיים הוא. [רבי עקיבא איגר יו"ד שמד, י][9]

בשולי הדברים נעיר, כי ההבנה האמורה בשיטת הרמב"ם במהות האבלות מפורשת בדברי רש"י, המבאר מדוע הגמרא [סוכה כה.] מכנה את טרדת האבלות – "טירדא דרשות":

שאף על פי שהוא חייב לנהוג אבילות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו, אינו חייב להצטער. [רש"י סוכה כה. ד"ה טירדא]

לדברי רש"י, אין כל מצוה בצער שבלב, והאבלות מסתכמת במעשים הבאים "להראות כבוד מתו"[10].

אמנם, ייתכן ודברי רש"י אמורים ביחס לאבלות בלבד, ובניגוד לרמב"ם הוא מבחין בעניין זה בין האבלות לאנינות: מהות האבלות היא כבוד המת, ולכן אין בה כל מצוה בצער שבלב; מהות האנינות, לעומת זאת, היא עצם צערו של האדם על מות קרובו[11].