המשנה בתחילת הפרק השלישי מלמדת על איסור גילוח וכיבוס במועד[1], ומפרטת מצבים בהם הגילוח והכיבוס מותר:

ואלו מגלחין במועד: הבא ממדינת הים ומבית השביה, והיוצא מבית האסורין, והמנודה שהתירו לו חכמים, וכן מי שנשאל לחכם והותר, והנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו. ואלו מכבסין במועד: הבא ממדינת הים ומבית השביה, והיוצא מבית האסורין, ומנודה שהתירו לו חכמים, וכן מי שנשאל לחכם והותר, מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג. הזבין והזבות והנדות והיולדות, וכל העולין מטומאה לטהרה. הרי אלו מותרין ושאר כל אדם אסורין. [משנה יג:-יד.]

טעם האיסור טעון ביאור. כיבוס וגילוח נעשים לצורך המועד, ואם כן מדוע הם אסורים?

הגמרא מבארת את טעם האיסור:

ושאר כל אדם מאי טעמא אסורין? כדתנן, אנשי משמר ואנשי מעמד אסורין לספר ולכבס, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי אלעזר: מאי טעמא? כדי שלא יכנסו למשמרתן כשהן מנוולין. הכא נמי כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין.

[מו"ק יד.]

נמצא, כי זו גזירת חכמים מיוחדת האוסרת כיבוס וגילוח במועד, על אף שזה צורך המועד – "כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין".

מדברי הראשונים עולה מחלוקת בהבנת גדר האיסור. הראשונים שואלים, מדוע רק לאנשי משמר הותר לספר ולכבס ביום החמישי לכבוד השבת, ואילו בחול המועד הגזירה לא הותרה לכבוד שבת ולכבוד יום טוב אחרון. התוספות רי"ד כותב:

וטעמא דמילתא נראה לי, שאם תתיר לגלח בחמישי במועד מיעקרא תקנתא דרבנן, שההדיוטות סוברים שמפני שהגילוח חשוב עבודה נאסר במועד כמו שנאסרו שאר העבודות, ואם יראו שבחמישי מגלחין יגלחו נמי בכל המועד. אבל אנשי המשמר, שהוא חול גמור, יודעים שלא נאסר מחמת עבודה אלא כדי שלא יעלו למשמרתן כשהן מנוולים, הילכך אם יתירו החמישי לא יבואו להתיר כל ימי השבוע. [תוס' רי"ד יד.]

לדבריו, חכמים רצו להשוות את הגילוח והכיבוס לשאר המלאכות האסורות במועד מחמת טעותם של ההדיוטות הסבורים שהאיסור הוא משום מלאכת חול המועד. בשל כך, חכמים לא התירו את הגילוח והכיבוס לכבוד שבת ולכבוד יום טוב. בגזירת גילוח וכיבוס לאנשי משמר, לעומת זאת, מגמה זו אינה קיימת, ולכן בה התירו את הגילוח והכיבוס לכבוד השבת. מדבריו עולה כי אליבא דאמת אין חילוק בין אנשי משמר לחול המועד, וגם במועד הגילוח והכיבוס אינו בכלל המלאכות האסורות, וההבנה "שמפני שהגילוח חשוב עבודה נאסר במועד" היא טעותם של ההדיוטות[2].

לעומת דברים אלו, המאירי כותב בביאור החילוק בין הגזירה לאנשי משמר לגזירה בחול המועד:

ויש מפרשים בה טעם אחר, שבאנשי משמר לא נאסרה להם מלאכה כלל, ולא נאסר הגילוח להם אלא מקנס גמור שמא יכנסו למשמרתם מנוולים. אבל חול המועד יש שם איסור מלאכה, ואף על פי שעיקר האיסור בגילוח וכבוס מתורת קנס, מכל מקום הואיל ונאסרו נעשו כשאר מלאכות האסורות בו שאין חמישי מתירתן. [מאירי שם, ד"ה אנשי]

מדבריו עולה כי בין שתי הגזירות קיים חילוק אמתי. באנשי משמר זו גזירה בעלמא, ואילו בחול המועד – מחמת הגזירה חכמים הגדירו את הגילוח והכיבוס בכלל המלאכות האסורות במועד. בשל כך, מלאכה זו אסורה באופן מוחלט (מלבד ההיתרים הכתובים במשנה), והיא אינה מותרת לא לצורך שבת ולא לצורך יום טוב.

הבנות אלו בגדר האיסור עולות גם מדברי הפוסקים. הפרי מגדים נוקט כי גילוח אסור משום גזירה בלבד:

והמגלח בחול המועד כל הראש, משמע לכאורה דלית איסור תורה כי אם דרבנן שלא יהא מנוול. [פרי מגדים משבצות זהב תקלא, ב]

בשל כך, גם לשיטות שמלאכת חול המועד אסורה מדאורייתא, איסור גילוח הוא מדרבנן בלבד[3].

הפרי מגדים מציע כי קיימת לכך השלכה נוספת:

ואם גילח במועד צריך עיון אי לוקה מכת מרדות... דיש לומר, הואיל ורק קנס דרבנן שלא יכנס מנוול, לא הווה איסור מלאכה דרבנן ואין לוקה. [פרי מגדים שם, ג]

לפי הצעתו, רק העושה מלאכה במועד לוקה מכת מרדות – הואיל ועבר על איסור מלאכה מדברי סופרים. מגלח במועד, לעומת זאת, לא עבר על איסור מלאכה, וניתן להבין את איסור הגילוח כקנס בעלמא – איסור גילוח במועד הואיל ולא גילח לפני הרגל – ולכן אינו לוקה על כך מכת מרדות.

לעומת זאת, מדברי הבית יוסף משתמעת הבנה שונה. הבית יוסף דן באופן ההכרעה בספק הגמרא בדין אומן שאבדה לו אומנותו בערב הרגל ולכן לא גילח[4]. הנימוקי יוסף [ז. ד"ה גמ' מ"ט] כותב: "וכיון דסליק בתיקו אזלינן לחומרא ואסור", וכן מדייק הבית יוסף מדברי הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם שהשמיטו ספק זה. הבית יוסף תמה על כך:

ויש לתמוה על הרמב"ם והרא"ש שכתבו מלאכת חול המועד דרבנן, למה לא פסקוה לקולא.

[בית יוסף סי' תקלא ד"ה והא דמי]

מדבריו משתמע כי דין גילוח שווה לדין מלאכה במועד – לשיטות שמלאכה אסורה מן התורה גם גילוח אסור מן התורה, ואילו לשיטות שמלאכה אסורה מדרבנן גם גילוח אינו אלא אסור מדרבנן.

האליה רבה תמה על דברי הבית יוסף, שהרי האיסור נובע מגזירת חכמים, ואם כן כיצד ייתכן שהוא יהיה מדאורייתא:

והקשה מורי ה"ר הלמן ז"ל, דאפילו לפוסקים דמלאכת חול המועד דאורייתא נמי קשה, הא גילוח מדאורייתא מותר, משום כבוד יום טוב, אך דרבנן אסרו שלא יכנס למועד כשהוא מנוול, כמו שכתבו הרמב"ם והטור, והוא מש"ס שם. [אליה רבה תקלא, א][5]

רבי ישמעאל הכהן ממודנה, בעל שו"ת 'זרע אמת', מציע ביאור לדברי הבית יוסף:

ואולי נאמר דהיינו טעמיה דהרב בית יוסף, משום דלפי מה שצידד הוא ז"ל בסי' תק"ל הנ"ל, דאפשר לומר דמלאכת חול המועד אסורה דאורייתא, אלא דמסרה הכתוב לחכמים שיאסרו המלאכות שנראה להם ויתירו אותם הנראה להם... לפי זה מקום יש בראש לומר, דכיון דחכמים אסרו לגלח במועד, אף על פי שלא אסרו אלא כדי שלא יכנס לרגל מנוול, מכל מקום יהיה מאיזה טעם שיהיה, הדר הוי ליה בעיית רבי זירא דאורייתא, דהא מלאכת חול המועד אסרה לחכמים. ומשום הכי לא היה לו כח להרב בית יוסף להקשות על הרמב"ם והרא"ש אלא משום דסבירא ליה דמלאכת חול המועד הויא דרבנן, ודו"ק.

[פסק רבי ישמעאל הכהן ממודינה בעניין גילוח בחול המועד [נדפס בספר 'תגלחת בחולו שלמועד' עמ' קעט]]

לדבריו, דברי הבית יוסף מבוססים על ההבנה – בה נוקט הבית יוסף עצמו [סי' תקל] – שאיסורי חול המועד הם דאורייתא, "אלא שהתורה מסרה לחכמים שיאסרו המלאכות שנראה להם ויתירו מה שנראה להם"[6]. בשל כך, לאחר שחכמים אוסרים את הגילוח והכיבוס במועד, הם נכללים במלאכות האסורות במועד, ויש בהם איסור דאורייתא.

הנודע ביהודה מחדש בעניין זה חידוש גדול, ועל בסיסו הוא מחדש קולא ביחס למתגלחים באופן תדיר. דבריו אמורים ביחס למחלוקת הראשונים המובאת בטור בדין גילוח במועד למי שהתגלח לפני המועד:

ורבנו תם פירש, כיון שזהו הטעם, אם כבר גלח קודם המועד מותר לגלח במועד. וקשה מאד להתיר, וגם אינו נראה כן מתוך הגמרא, דאם איתא הוי ליה לפורטה בהדי הנך דתנן ואלו מגלחין... ועוד, מי יודע אם גילח קודם המועד... הלכך נראה שאין להתיר אלא לאותם שמפרש בהדיא. [טור סי' תקלא]

נמצא, כי רבנו תם מתיר את הגילוח במועד למי שהתגלח קודם המועד, ואילו רוב הראשונים אוסרים (וכן פוסק השולחן ערוך [תקלא, ב]).

הראשונים טוענים כנגד רבנו תם, כי מכך שהמשנה אינה מונה בין היתרי הגילוח את מי שגילח קודם המועד, משמע שהגילוח אסור גם במציאות זו. הנודע ביהודה מיישב קושיה זו על רבנו תם על בסיס ההבנה שבגילוח קיימות שתי סיבות איסור:

ואומר אני, אי משום זה לא איריא, וגילוח יש בו איסור גם משום מלאכה אף בלי טעם שלא יכנס כשהוא מנוול, אלא שדבר זה ראוי היה להתיר משום כבוד הרגל, ואסרוהו משום שלא יכנס כשהוא מנוול. [שו"ת נודע ביהודה מהדו"ק או"ח סי' יג]

לדבריו, גילוח הוא מלאכה, ומטעם זה הוא אמור להיאסר במועד. עם זאת, הואיל והגילוח נעשה לצורך המועד – "משום כבוד הרגל", הוא אסור רק מחמת הגזירה שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול.

על פי דברים אלו כותב הנודע ביהודה:

והנה כשאסרוהו משום שלא יכנס לרגל כו', ממילא נשאר בו גם כן איסור מלאכה דהיה ראוי על פי דין להיות מותר. ואם גילח ערב הרגל, שוב שיערו חכמים שאין בו ניחוץ כל כך להתיר איסור מלאכה במועד, שאין כל כך צורך המועד. ואף דלא שייך שלא יכנס כשהוא מנוול, מכל מקום אסור משום מלאכה, ואם כן ממה נפשך אסור. אם לא גילח ערב הרגל, ואז אין ראוי לאסור משום מלאכה, והיה ראוי להתיר משום לצורך המועד שיש בו צורך גדול, אלא שאז אסור משום שלא יכנס כשהוא מנוול. ואם גילח ערב הרגל, ואז ליכא גזירה שלא יכנס, מכל מקום אסור משום מלאכה. ולכך לא חשבינן להתיר במשנתנו. [שם]

לדבריו, כעיקרון גזירת חכמים מגדירה את גילוח כמלאכה אסורה. אולם, הגדרה זו אמורה רק כאשר גילח מערב יום טוב, הואיל והגילוח אינו נצרך כל כך לכבוד המועד. לעומת זאת, כאשר לא גילח מערב יום טוב, הגילוח נצרך לכבוד המועד, ולכן הוא אינו אסור משום מלאכה אלא מחמת הגזירה בלבד.

נודע ביהודה מוסיף וטוען על פי דרכו:

אבל הפרש גדול יש בין אם האיסור מצד מלאכה, שאז מותר על ידי פועל שאין לו מה יאכל. ואם האיסור מצד שלא יכנס כשהוא מנוול לא מהני על ידי פועל עני. ובמשנה לא קחשיב רק מה שמותר לחלוטין על ידי כל פועל, מה שאין כן זה מותר רק על ידי עני. ובזה אתיין שפיר דברי רבנו תם, ואולי גם שאר פוסקים יודו להתיר על ידי פועל עני. [שם]

לדברי הנודע ביהודה, קיים הבדל בין שתי סיבות האיסור: מלאכה וגזירה. מלאכה מותרת על ידי 'פועל עני שאין לו מה יאכל'[7], ואילו הגזירה אוסרת את הגילוח בכל אופן. בהתאם לכך, כאשר גילח מערב יום טוב, הגילוח אסור מחמת מלאכה בלבד, ולכן מותר לגלח במועד על ידי 'פועל עני שאין לו מה יאכל'.

וכן פוסק הנודע ביהודה להלכה:

ולכן נראה לפי עניות דעתי, שעל כל פנים אם גילח בערב הרגל, שכבר יש לנו עמוד של ברזל לסמוך על רבינו תם, ואף שחלקו עליו הפוסקים כולם, מכל מקום על ידי פועל שאין לו מה יאכל נלענ"ד להתיר. ובפרט למי שהולך ובא אצל השרים ודוכסים ורגיל לספר בכל עת, שצער גדול הוא לו בגופו לגדל שער, וגם ללעג ולקלס בעיני השרים, שמותר לאיש כזה לסמוך על היתר הנ"ל. [שם]

הפוסקים [חתם סופר או"ח סי' קנד; מחזיק ברכה סי' תקמב; שו"ת יוסף אומץ סי' ז; שדי חמד מערכת 'חול המועד' אות א] חולקים על הנודע ביהודה מטעמים שונים, ולטענתם איסור גילוח אמור לגבי הנוהג לגלח את זקנו בכל יום.

האגרות משה אינו מקבל את טענותיו של הנודע ביהודה. עם זאת, לטענתו, כיום, שהנוהג הרגיל הוא להתגלח בכל יום, מותר להתגלח גם בחול המועד:

הנה לאלו שנחוץ להם לגלח הזקן במספרים בחול המועד, יש להתיר בזמן הזה במדינתנו, שכל אלו הרגילים בתספורת הזקן מסתפרים בכל יום. ולכן אין שייך טעם החולקין על רבנו תם שהביא הטור... מי יודע אם גילח קודם המועד... ואם כן במדינה שכל המסתפרין מסתפרין בכל יום, ואף אם רק רוב מהמסתפרין, שידוע שאף שנסתפר בערב יום טוב מסתפר עתה ואין שייך חשש זה, יש להתיר לכולי עלמא אף להטור וכל החולקים.

[אגרות משה או"ח ח"א סי' קסג]

לדבריו, טעמם של החולקים על רבנו תם הוא שאין ידוע שגילח מערב יום טוב. טעם זה אינו שייך כיום, ולכן יש להתיר גם לדעתם.

האגרות משה מסיים:

ולכן ברור לע"ד, דבזמננו במדינתנו שנוהגין אלו הרגילין בתספורת הזקן להסתפר בכל יום, ואף אם ביום אחר יום או אחת לשלשה ימים, ליכא שום איסור. ואולי גם הנודע ביהודה יודה בכזה, דמשמע שם בסוף התשובה שרק יחידים היו רגילין להסתפר בכל עת בזמנו ובמקומו. אבל מכל מקום איני נוהג להתיר אלא למי שיש לו צורך ביותר או מצטער ביותר, ואם אחד ירצה לסמוך על זה גם בשביל היפוי לבד אין למחות בידו, כי מעצם הדין הוא מותר לע"ד. [שם][8]