המשנה מלמדת על היתר עשיית מלאכה במועד לצורך דבר האבד:

משקין בית השלחין במועד ובשביעית. [משנה ב.]

מי שהפך את זיתיו ואירעו אבל או אונס או שהטעוהו פועלים, טוען קורה ראשונה ומניחה לאחר המועד, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: זולף וגומר וגף כדרכו. [משנה יא:]

מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים, ושולה פשתנו מן המשרה בשביל שלא תאבד. [משנה יב:]

תוספות לומדים מהיתר דבר האבד שאיסור מלאכה במועד הוא מדרבנן בלבד:

וקשה לרבנו תם, דאם כן דבר האבד וכמה מלאכות דשרינן התם היכי משתרו, וכי היכן מצינו איסור דאורייתא מקצתו אסור ומקצתו מותר?! [תוס' חגיגה יח. ד"ה חולו]

לדברי תוספות, אם איסור מלאכה במועד הוא דאורייתא, קשה להבין כיצד מלאכת דבר האבד מותרת. לעומת זאת, אם האיסור הוא מדרבנן בלבד, הדבר ברור: חכמים התירו את עשיית המלאכה לשם מניעת ההפסד.

הפירוש המיוחס לרש"י, הנוקט כי איסור מלאכה במועד הוא דאורייתא, מיישב קושי זה:

ודבר של הפסד התירו חכמים לטרוח בו בחולו של מועד, כמו שאנו מוצאין במסכת חגיגה דכתיב 'ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך'... שביעי עצור בכל מלאכה, ואין ששה עצורין בכל מלאכה, הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, לומר לך איזו מלאכה אסורה בחולו של מועד ואי זו מותרת. ומלאכה שיש בה הפסד אם אינו עושה אותה, כגון להשקות בית השלחין, התירו חכמים. [רש"י ב. ד"ה משקין][1]

לדבריו, אמנם האיסור הוא מדאורייתא, אך "מסרן הכתוב לחכמים", והם הקובעים אלו מלאכות מותרות ואלו אסורות. בשל כך, להם הסמכות להתיר את מלאכת דבר האבד.

דברים אלו מבארים מניין הסמכות להתיר עשיית מלאכה לצורך דבר האבד, אך עדיין יש לבאר מה ראו חכמים לקבוע היתר זה – אם המועד אסור בעשיית מלאכה, מדוע הפסד מהווה סיבה להתיר איסור זה?

יישוב לכך עולה מדברי הפירוש המיוחס לרש"י עצמו:

בשלמא מועד – משום הכי שרי, דלא אסיר בשום מלאכה אלא משום טירחא.

[רש"י ב: ד"ה בשלמא]

לדבריו, ההיתר נובע מכך שהמועד ביסודו אינו אסור במלאכה אלא בטרחה[2]. בשל כך, עשיית מלאכה אינה נוגדת את מהותו של המועד, ולכן יש להתירה בשעת הצורך.

ביאור מעין זה כותב הריטב"א בתוספת נופך:

כי טעם איסור מלאכות במועד הוא משום טרחא ושלא למעט בשמחת הרגל, ולפיכך התירו חכמים כל שהוא צורך המועד וכל שהוא דבר האבד, כדי שלא יהא דואג על אבדתו ונמנע משמחת יום טוב. [ריטב"א יג. ד"ה אלא]

לדברי הריטב"א, איסור מלאכה במועד נועד לשם שמחת הרגל. בשל כך, אין מקום לאסור מלאכת דבר האבד, שכן דווקא הימנעות ממלאכה תגרום לדאגה על אבדתו ולפגיעה בשמחת הרגל[3].

ייתכן ומדברי הרמב"ן עולה דרך אחרת בהבנת יסוד ההיתר. ב'פסקי דיני חולו של מועד' טוען הרמב"ן, כי היתר מלאכה במועד מבוסס על היתר אוכל נפש לצורך יום טוב: "שהלכו בהן על דרך יום טוב עצמו שהתירה בו תורה אוכל נפש ואסרה שאר דברים"[4]. הרמב"ן מאריך לבאר באופן זה את היתר עשיית מלאכה לצורך המועד, וייתכן ולשיטתו גם היתר דבר האבד מבוסס על היתר אוכל נפש ביום טוב: היתר אוכל נפש ביום טוב מלמד שהתורה מתירה את איסור המלאכה מחמת הצורך – ביום טוב רק לצורך אוכל נפש; בחול המועד, לעומת זאת, הואיל וקדושתו קלה יותר, מלאכה מותרת גם לשאר צרכי המועד ולצורך דבר האבד.

שיטה הלומדת את היתר דבר האבד מן הכתובים באופן מפורש יותר נמצאת בספר המנהיג, המביא שתי דרשות להיתר מלאכת דבר האבד במועד:

וכתיב 'חג האסיף' – חג הראוי לאסוף בו דבר האבד. ואמרינן בתורת כהנים: 'כל מלאכת עבודה לא תעשו' – אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך שיש בה חסרון כיס בביטול שלהן, כגון דבר האבד, לא תעשו. יכול אף חולו שלמועד יהא אסור במלאכת עבודה כו'.

[ספר המנהיג הל' דבר האבד ומותר בחולו של מועד]

לפי דבריו, הכתוב "חג האסיף" מלמד על היתר מלאכת דבר האבד. בנוסף, הדגשת התורה שיום טוב אסור ב"מלאכת עבודה", כלומר גם במלאכת דבר האבד על אף "שיש בה חסרון כיס"[5], מלמדת שבמועד מלאכת דבר האבד מותרת[6].

נראה כי ביאורים משליכים גם על הבנת יסוד היתר דבר האבד. לפי ההבנה שהיתר דבר האבד הוא קולא מדרבנן "משום פסידא", נראה כי היתר דבר האבד הוא מעין דחייה של איסור המלאכה לשם מניעת ההפסד. לעומת זאת, לפי דרכו של הריטב"א, היתר דבר האבד אינו דחייה של האיסור, אלא סיבת האיסור אינה קיימת במלאכת דבר האבד – שכן דווקא הימנעות מעשייתה פוגעת בשמחת המועד; ובשל כך, מלאכת דבר האבד ביסודה אינה בכלל המלאכות האסורות במועד.

דברים אלו מתקשרים למחלוקת התנאים בגדרי היתר דבר האבד:

מי שהפך את זיתיו ואירעו אבל או אונס או שהטעוהו פועלים, טוען קורה ראשונה ומניחה לאחר המועד, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: זולף וגומר וגף כדרכו. [משנה יא:]

רבי יהודה ורבי יוסי נחלקו לגבי סחיטת זיתיו במקום דבר האבד, האם דבר האבד מתיר את טעינת הקורה הראשונה בלבד או שניתן לעשות את המלאכה בשלמותה. הראשונים נחלקו בביאור מחלוקתם. הריטב"א כותב:

טוען קורה ראשונה וכו' – פירוש, דסבירא ליה לרבי יהודה דמכאן ואילך אין הפסדו מרובה.

[ריטב"א שם, ד"ה טוען]

לשיטתו, התנאים נחלקים האם גם המשך הסחיטה מונעת הפסד ונחשתב למלאכת דבר האבד.

לעומת זאת, רבנו ירוחם כותב בביאור שיטת רבי יוסי:

מותר לגמור המלאכה מכל וכל, ולא נאמר יטעון קורה ראשונה כדי שלא יפסדו אבל לא קורה שנייה ואחר הרגל יגמור, אלא כל דבר שהתירו משום דבר האבד גומר המלאכה מכל וכל. [רבנו ירוחם נתיב ד חלק ה]

מדבריו עולה, כי לכל הדעות די בטעינת הקורה הראשונה כדי למנוע הפסד, ואף על פי כן מתיר רבי יוסי להשלים את מלאכת הסחיטה.

תוספות הרא"ש מביא פירוש זה בשם רש"י ותמה עליו:

ורש"י פירש, דטעמא דרבי יהודה דאינו טוען קורה שניה, משום דכיון דטען קורה ראשונה תו לא פסדי. ולא נהירא לי, דאם כן מאי טעמא דרבי יוסי דמתיר לטעון קורה שניה כיון דליכא תו פסידא. [תוס' הרא"ש שם, ד"ה טוען]

תמיהה זו מבוססת על ההבנה שהיתר דבר האבד הוא כדי למנוע את ההפסד. אולם, נראה כי לשיטת רש"י ורבנו ירוחם, מלאכת דבר האבד אינה בכלל המלאכות האסורות במועד[7], ולכן ניתן לעשות אותה בשלמותה[8].

להבנות אלו בגדרי מלאכת דבר האבד יש השלכות נוספות.

הברכי יוסף מביא את תשובת מהר"ם פרובנציאל לגבי הדפסת ספרים בחול המועד:

להדפיס ספרים בחולו של מועד, אף שיש לו פועלים שפסק להן שכרן קבוע מידי חדש בחדשו בין אם יהיה לו פעולה בין אם לא יהיה לו, לא מיקרי דבר האבד, בשביל שמאבד שכר הפועלים, מאחר שמלאכת הדפוס בעצמה אינה דבר האבד. [ברכי יוסף סי' תקלז][9]

לדבריו, הדפסת ספרים בחול המועד אסורה, על אף שהשבתת הפועלים מעבודתם גורמת למעביד להפסיד את שכר הפועלים – "מאחר שמלאכת הדפוס בעצמה אינה דבר האבד".

ערוך השולחן נוקט לא כך, ולדבריו הפסד שכר הפועלים הוא דבר האבד:

נראה לעניות דעתי, דבעל מלאכה המחזיק פועלים ומשלם להם יכולים לעשות מלאכתו בביתו אפילו מיום הראשון, שהרי אין לך דבר האבד יותר מזה שמשלם להם מכיסו בעד כל יום או שמספיק להם מזונות מכיסו, וזהו הפסד גמור... ולכן הפועלים יכולים לעשות אפילו הוא עשיר, וכן נראה להורות. [ערוך השולחן יו"ד שפ, ו]

נראה שמחלוקת זו תלויה בשתי ההבנות דלעיל ביסוד היתר דבר האבד. לפי ההבנה שההיתר הוא מחמת ההפסד, יש להתיר מחמת הפסד שכר הפועלים. לעומת זאת, לפי ההבנה שמלאכת דבר האבד אינה בכלל המלאכות האסורות במועד, ייתכן שההיתר קיים רק כאשר המלאכה הנעשית עצמה היא דבר האבד, ולכן הפסד שכר הפועלים אינו מהווה סיבת היתר.

השלכה נוספת של מחלוקת זו לגבי ספק דבר האבד. המגן אברהם [תקלז, א] פוסק כי "ספק דבר האבד מותר"[10]. הפרי מגדים [אשל אברהם, שם] כותב: "לכאורה הטעם דחול המועד מדרבנן וספק לקולא". מדבריו עולה כי פסיקה זו היא מחמת הספק, הואיל ולא ידוע האם אכן זו מלאכת דבר האבד. לעומתו, החזון איש טוען כי ספק דבר האבד מותר בתורת ודאי:

וספק שיאבד הוי כדבר האבוד ודאי, כיון ששקדו לחוס על ממונן, והרי מצות השבת אבדה על זה שעומד במקום התורף ואין קיומו מובטח. [חזון איש מועד סוף סי' קלד][11]

נראה, כי גם עניין זה תלוי בהבנות השונות ביסוד היתר דבר האבד. לפי ההבנה שההיתר הוא מחמת ההפסד, נראה להתיר גם ספק דבר האבד, הואיל והמלאכה נעשית לשם מניעת הפסד. לעומת זאת, לפי ההבנה שמלאכת דבר האבד אינה בכלל המלאכות האסורות, ייתכן וההיתר קיים רק במלאכה שהיא בוודאות 'מלאכת דבר האבד', ולא כאשר הגדרה זו מוטלת בספק.

בדברי המגיד משנה עולה חילוק בין ספק דבר האבד לודאי דבר האבד:

וכתב הרמב"ן ז"ל, שמה שהצריכו בהכנסת פירות בצנעה, לפי שאינו ודאי ההפסד אלא ספק וחשש הוא שמא יגנבו, וכן בכיוצא בזה. [מגיד משנה הל' יו"ט פ"ז ה"ג]

לדבריו, דבר האבד מותר להיעשות גם בפרהסיא, ואילו ספק דבר האבד מותר להיעשות בצנעה בלבד[12].

אבי מורי הציע כי לשיטתו מלאכת דבר האבד אינה בכלל המלאכות האסורות בחול המועד, ולכן מותר לעשותה בפרהסיא. אולם, הגדרה זו אינה קיימת בספק דבר האבד, והוא מותר רק כדי למנוע את ההפסד. בשל כך, יש לעשות מלאכות אלו בצנעה.

לסיום נעיר על קיומם של דיונים נוספים בגדרי דבר האבד: דין מלאכת דבר האבד במקום טרחה מרובה, וגדרי דבר האבד בפרקמטיא. במסגרת זו לא נעסוק בדיונים חשובים אלו.