בשני השיעורים הקודמים עסקנו ביסודות איסור עשיית מלאכה בחול המועד. בשני השיעורים הבאים נעסוק במלאכות המותרות במועד. בשיעור זה נעסוק בהיתר עשיית מלאכה לצורך המועד, ובעזרת ה' בשיעור הבא נעסוק בהיתר עשיית דבר האבד.

ממקורות שונים עולה כי צורך המועד מתיר עשיית מלאכות גמורות:

תנו רבנן, מדלין לירקות כדי לאוכלן, ואם בשביל לייפותן אסור. [מו"ק ד.]

תנו רבנן, טוחנין במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור... קוצצין עצים במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור... מטילין שכר במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור. [מו"ק יב:]

טעם ההיתר תלוי בשיטות הראשונים בהבנת יסוד איסור מלאכה בחול המועד[1]. לשיטות שהאיסור הוא בעשיית מעשים הפוגעים בשמחת המועד, טעם ההיתר ברור: מלכתחילה נאסרו רק מלאכות הפוגעות בשמחת המועד, ולא מלאכות הנעשות לצורך המועד ושמחתו. לעומת זאת, לשיטות שכעיקרון חול המועד אסור במלאכה אלא שיש מלאכות מסוימות שהותרו, יש לבאר את היתר עשיית מלאכה לצורך המועד בשני אופנים. הרמב"ן כותב כי ההיתר מבוסס על היתר מלאכת אוכל נפש הקיים ביום טוב:

הלכות מועד, אף על פי שהן עקרות ואין למדות זו מזו, נראה לי שהלכו בהן על דרך יום טוב עצמו שהתירה בו תורה אוכל נפש ואסרה שאר דברים, ומכשירים נמי התירה בשאי אפשר להן לעשותו מערב יום טוב יותר משאר מלאכות. וזה הכלל שבמועד: כל שהוא טורח באוכל נפש עצמו מותר כדרכו ואף על פי שהוא טורח גדול... וכן במכשירין, כל שהן קרובין לאוכל נפש עצמו עשו אותן כאוכל נפש ומותר אפילו במלאכת אומן... שמן התורה מלאכת אוכל נפש לצורך היום מותרת ביום טוב, וכן מכשירין, ובחולו של מועד הותר יותר – כל מלאכה שהוא לצורך. [פסקי דיני חולו של מועד לרמב"ן]

לעומת זאת, מדברי ספר החינוך עולה הסבר אחר:

ואי זו מלאכה אסורה או מותרת מסרן הכתוב לחכמים, ואחר שהדבר מסור בידם שלא אסרה התורה אלא במה שיאמרו הם, חילקו המלאכות כפי רצונם ודעתם. ונמצא שכל מלאכה שאסרו הם זכרונם לברכה אסורה לנו מדאורייתא, ואשר התירו גם כן מותר מן התורה, כי בידם נמסר איסור זה לפי משמעות הנדרש בכתוב. [ספר החינוך מצוה שכג]

לפי דבריו, מקור ההיתרים אינו בתורה אלא בקביעתם של חכמים, שכן "מסרן הכתוב לחכמים", ולקביעתם יש תוקף של דין תורה[2].

מלבד היתר זה, של עשיית מלאכות לצורך המועד, המשנה מבחינה בין מעשה אומן למעשה הדיוט:

ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב. [משנה ח:]

עושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט אבל לא מעשה אומן. [משנה יא.]

מדברי הראשונים עולה מחלוקת בהבנת היתר מעשה הדיוט. המאירי כותב:

ההדיוט תופר כדרכו – פירוש, כל שאינו אומן בדבר נקרא הדיוט לעניין אותו דבר, ומלאכת הדיוט אינה חשובה להיקרא מלאכה, והילכך תופר כדרכו. [מאירי י. ד"ה אמר המאירי ההדיוט]

לשיטת המאירי, מעשה הדיוט אינו נחשב למלאכה, ולכן הוא מותר בחול המועד[3]. ועל פי דרכו, המאירי רואה את היתר מעשה הדיוט כהיתר עצמאי, שאינו תלוי בהיתר מלאכה לצורך המועד:

והמשנה השביעית, והכוונה לבאר בה מה שהותר מכלל מלאכה מצד שאינו נקרא מלאכה אצל עושהו, או מצד שהוא צורך המועד, ואמר על זה: 'ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב. מסרגין את המיטות. רבי יוסי אומר ממתחין'. [מאירי י. ד"ה והמשנה השביעית]

נמצא, אם כן, כי לשיטת המאירי, קיימים שני היתרים שאינם תלויים זה בזה: מעשה הדיוט וצורך המועד[4].

לעומתו, תוספות כותבים:

ההדיוט תופר כדרכו – נראה דוקא לצורך המועד, אבל בחינם למה יתירו אפילו על ידי שינוי. [תוס' י: ד"ה ההדיוט]

לדבריהם, היתר מעשה הדיוט הוא דווקא כאשר המלאכה נעשית לצורך המועד.

וכן כותב המרדכי:

ההדיוט תופר כדרכו – ודווקא לצורך המועד. וכולהו מילי דשריא למיעבד בחול המועד על ידי שינוי, דוקא לצורך המועד. וסיפא דמתניתין נמי קאמר, 'עושין כבשין לצורך המועד'.

[מרדכי סי' תתמד]

שיטת תוספות והמרדכי (בה נוקטים רוב הראשונים), על פיה ההיתר קיים רק בצירוף שני תנאים: צורך המועד ומעשה הדיוט, צריכה עיון מהמקורות המובאים בתחילת השיעור, מהם עולה כי לצורך המועד הותרו כל המלאכות ללא הגבלה – מלאכת אומן כמעשה הדיוט.

הרמב"ן עומד על כך, והוא מבאר כי קיים חילוק בין מלאכת אוכל נפש ומכשירי אוכל נפש לבין מלאכות אחרות הנעשות לצורך המועד:

קצרו של דבר: אוכל נפש ומכשירי אוכל נפש כולן מותרין בטריח ובמלאכת אומן, הכל כמו שפירשתי. ושאינו אוכל נפש ומכשיריו והוא לצורך המועד, כגון כסות וכלים, במלאכת אומן אסרו ובהדיוט התירו, זו היא ששנינו: ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב.

[פסקי דיני מלאכת חולו של מועד לרמב"ן]

לדבריו, מלאכת אוכל נפש ומכשירי אוכל נפש מותרים בכל אופן, ואילו מלאכות אחרות הנעשות לצורך המועד מותרות רק במעשה הדיוט.

הרמב"ן מוסיף ומבאר, כי איסור מעשה הדיוט במלאכה הנעשית לצורך המועד הוא מדרבנן בלבד:

שמן התורה מלאכת אוכל נפש לצורך היום מותרת ביום טוב, וכן מכשירין, ובחולו של מועד הותר יותר כל מלאכה שהוא לצורך, ובאו חכמים ואסרו בזה מלאכת אומן. [שם]

שיטת הרמב"ן בנויה על תפיסתו העקרונית, כי היתר עשיית מלאכה לצורך המועד מושתת על היתר מלאכת אוכל נפש הקיים ביום טוב: ביום טוב הותרו מלאכות אוכל נפש ומכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותם מערב יום טוב, ובחול המועד, שקדושתו פחותה מקדושת יום טוב, ההיתר נרחב יותר – מדין תורה הותרו כל המלאכות הנעשות לצורך המועד. בשל כך, סיבת ההיתר של כל ההיתרים הללו היא אחת, והחילוק בין מעשה אומן למעשה הדיוט הוא מדרבנן בלבד.

מדברי הטור עולה שיטה שונה. הטור מונה את היתרי המלאכה הקיימים בחול המועד:

התירו דבר האבד... והתירו כל צרכי רבים, ואפילו צרכי יחיד אם אינו מעשה אומן, והתירו כל צרכי המועד, ואפילו בדברים האסורים התירו בשביל הפועל אם אין לו מה יאכל.

[טור סי' תקל]

הטור מונה את "אינו מעשה אומן" ואת "צרכי המועד" כשני היתרים שונים. מדבריו אלו משתמע כי מעשה הדיוט מותר גם שלא לצורך המועד (וכשיטת המאירי דלעיל), אמנם בדברי הטור בפרטי ההלכות מפורש לא כך:

מותר לבנות ארוות סוסים, פירוש אבוס שיאכלו בהן מעשה הדיוט, ולבנות ספסל קטן או אצטבא לצורך המועד. [טור סי' תקמ]

מותר לעשות מצודות דגים מערבה שהוא מעשה הדיוט, אבל לא הארוגין מחוטין שהוא מעשה אומן. מסרגין המטות... אבל לא יפשיל החבלים בתחילה... וכל זה בצריך לה במועד. ההדיוט שאינו יודע להוציא מלא מחט כאחד... יכול לתפור כדרכו לצורך המועד.

[טור סי' תקמא]

מפורש בדבריו כי היתר מעשה אומן הוא דווקא לצורך המועד. בשל כך, הגר"א מבאר את דברי הטור דלעיל (בסי' תקל) באופן שונה:

ומה שכתב 'וצרכי המועד', ר"ל לצורך אוכל נפש, דמותר אפילו מעשה אומן... אבל שאר צרכי מועד דוקא מעשה הדיוט. [ביאור הגר"א סי' תקל ד"ה ומותר]

לדבריו, הטור מונה את "אינו מעשה אומן" ואת "צרכי המועד" כשני היתרים שונים, משום שכוונתו ב"צרכי המועד" לצורך אוכל נפש, שהוא מתיר גם מעשה אומן. לעומת זאת, שאר צרכי המועד מותרים רק במעשה הדיוט.

נראה כי גם על פי דברי הגר"א, קיים הבדל עקרוני בין הרמב"ן לטור. כאמור, לשיטת הרמב"ן, היתרי צורכי המועד השונים (אוכל נפש ושאר הצרכים) מבוססים על עיקרון אחד, וההבדל ביניהם הוא מדרבנן בלבד. לעומת זאת, מדברי הטור נראה שקיימים שני היתרים שונים: היתר מלאכת אוכל נפש – המתיר גם עשיית מעשה אומן, והיתר מעשה הדיוט – המתיר רק "צרכי יחיד", כלומר הדברים הנצרכים לאדם במועד[5].

נראה כי מחלוקת זו משליכה גם על דין מלאכה הנעשית לצורך המועד שיש בה טרחה מרובה. מחלוקת הראשונים בעניין זה נעוצה בביאור דין חפירת קברים במועד:

אין חופרין כוכין וקברות במועד, אבל מחנכין את הכוכין במועד. [משנה ח:]

הרמב"ן מביא את פירושו של הראב"ד, כי המשנה עוסקת בחפירת קברים כדי לקבור בהם במועד:

ובהלכות רבינו הגדול ז"ל מפרש, אין חופרין כוכין וקברות לצורך מתים שימותו, הא בשכבר מת מותר לחפור לו קבר... אבל הקושיא והתימה למה התירו להאריך ולהרחיב בו שלא לצורך המועד. וזו השאלה שאל הראב"ד ז"ל, ולפיכך פירש, מסתברא לקבור בהן במועד קאמר, ואפילו הכי אין חופרין בתחלה, שהכוכין יש בהן טורח אומניות שהן בחלל הסלע והקברות בבנין, וטירחא זו אסורה במועד. מאי טעמא, משום דאיפשר ליה בנברכת, והוא הנקע שהוא כעין קברות שלנו. [תורת האדם שער הסוף - ענין הקבורה]

לפי הראב"ד, אסור לחפור כוכין וקברות במועד, על אף שחפירה זו היא לצורך המועד, הואיל ויש בכך טרחה.

הרמב"ן חולק על הראב"ד וטוען כי טרחה אינה מהווה סיבת איסור בדברים הנעשים לצורך המועד:

וכשעיינתי בהלכות מועד לא מצאתי בדברים שהם לצורך המועד חילוק בין מלאכה של טורח למלאכה שאין בה טורח גדול, כדאמרינן מדלין מים לירקות לאכלן וקוצר ומעמר וטוחן ודש ואפילו בפרות במספיק לרבים, ולא שנינו חילוק זה אלא בדבר האבד בלבד, וכאן בקברות וכוכין אם צורך המועד הן יהא הכל מותר ואם אינו צורך המועד יהא הכל אסור, שאין לקבורת המתים ענין בדבר האבד. [שם]

בשל כך, הרמב"ן מעמיד את איסור חפירת הקברים בקברים הנחפרים שלא לצורך המועד:

אבל הדרך הנכון במשנה זו, מה שאמרו בהלכות דלצורך מתים שימותו קאמר. וכשתאמר למה מאריך ומרחיב בהן, אני אומר לפי שהכוכין והקברות צורך הרבים הן... וכן הדין בצרכי הרבים שלא לצורך המועד, דאסור לעשותן בתחלה אבל מתקנין אותן. [שם]

הוכחותיו של הרמב"ן שטרחה אינה מהווה סיבת איסור במלאכות הנעשות לצורך המועד, הן ממלאכות הנעשות לצורך אוכל נפש. הוכחה זו קיימת רק לפי דרכו של הרמב"ן, כי מעיקר הדין אין הבדל בין מלאכות אוכל נפש לכל המלאכות הנעשות לצורך המועד. לעומת זאת, לפי דרכו של הטור, ראיות אלו בטלות מעיקרן: רק מלאכות אוכל נפש מותרות במקום טרחה, אך מלאכות הנעשות לצורך המועד מותרות רק כאשר אין בהן טרחה מרובה. על פי האמור, ייתכן שבשיטה זו נוקט הראב"ד, ולכן אין בהוכחות הרמב"ן קושיה על שיטתו.