בשיעור הקודם ראינו את מחלוקת הראשונים בתוקף איסור מלאכה בחול המועד: לשיטת רש"י [מו"ק יא: ד"ה אלא] והרמב"ן [פסקי חולו של מועד], האיסור הוא מן התורה. לעומת זאת, לשיטת רבנו תם [בתוס' חגיגה יח. ד"ה חולו], האיסור הוא מדרבנן. בשיעור זה נעסוק בגדר איסור המלאכה ונבחן את היחס בין איסור מלאכה בשבת ויום טוב לאיסור מלאכה בחול המועד.

הרדב"ז נשאל האם מותרת בחול המועד עשיית מלאכה שאין בה צורך:

שאלת ממני, אודיעך דעתי בקצת מלאכות שאין בהם צורך למועד ולא צורך האדם, כגון הריגת זבובים ויתושים וכיוצא במלאכות אלו בחול המועד, אם מותרים או אסורים.

[שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תשכז]

הרדב"ז משיב:

כבר ידעת דאיכא פלוגתא דרבוותא אם אסור מלאכה בחולו של מועד אי הוי מדאורייתא או מדרבנן. ולדעת האומרים שאין מלאכה בחול המועד מן התורה... אם המלאכות האלו עושה אותם תדיר ואינם לצורך המועד ולא לצורך האדם ולא דבר האבד ודאי אסורים, שעיקר המלאכות שנאסרו הוא כדי שלא יהא כיום חול לכל דבר... ולדעת האומר שהמלאכות בחול המועד אסורות מן התורה, יש להחמיר אף על פי שאינו עושה אותה תדיר. [שם]

לדברי הרדב"ז, לשיטה שאיסור המלאכה בחול המועד הוא מדרבנן, האיסור קיים רק במלאכות ש"עושה אותם תדיר", כלומר כאשר יש בכך טרחה. לעומת זאת, לשיטה שאיסור המלאכה הוא מדאורייתא, האיסור קיים "אף על פי שאינו עושה אותה תדיר".

לפי דבריו, גדר איסור המלאכה בחול המועד תלוי בתוקף האיסור: לפי רש"י והרמב"ן, שהאיסור הוא מדאורייתא, כעיקרון בחול המועד אסורות כל ל"ט המלאכות, כשבת וכיום טוב[1], אלא שנאמרו בו היתרים מסוימים. לעומת זאת, לפי רבנו תם, שהאיסור הוא מדרבנן, איסור מלאכה בחול המועד שונה במהותו מאיסור מלאכה בשבת – אין איסור בעשיית ל"ט המלאכות אלא בטרחה. בשל כך, אין כל איסור בעשיית מלאכה באופן חד פעמי, הואיל ואין בכך טרחה.

המנחת חינוך מקצין עמדה זו. לטענתו, לשיטה שאיסור מלאכה בחול המועד הוא מדאורייתא, מלבד ההיתרים הקיימים בחול המועד, אין כל חילוק בין יום טוב לחול המועד:

ונראה לפי שיטת הרמב"ן שהבאתי דחול המועד שווה ליום טוב אם אינה לצורך המועד ואינה דבר האבד... רק בצורך המועד או בדבר האבד מסרו הכתוב לחכמים, נראה לומר דשווה ליום טוב בכל דינו, כגון תחומין... או שביתת בהמתו אם נוהג ביום טוב, או מחמר... דחול המועד שווה לכל דיניו ליום טוב, ועל מה שחייב ביום טוב חייב נמי בחול המועד.

[מנחת חינוך מצוה שכג]

לדבריו, לשיטה זו, אם דיני שביתת בהמתו ומחמר נוהגים ביום טוב, הם נוהגים גם בחול המועד – "דחול המועד שווה ליום טוב אם אינה לצורך המועד ואינה דבר האבד".

הדברים דלעיל בשיטת הרמב"ן, כי מלבד ההיתרים הקיימים בחול המועד הוא אסור במלאכה כיום טוב, אכן משתמעים מדבריו ב'פסקי חולו של מועד':

הלכות מועד אף על פי שהן עקרות ואין למדות זו מזו, נראה לי שהלכו בהן על דרך יום טוב עצמו שהתירה בו תורה אוכל נפש ואסרה שאר דברים, ומכשירים נמי התירה בשאי אפשר להן לעשותו מערב יום טוב יותר משאר מלאכות. [פסקי חולו של מועד לרמב"ן]

הרמב"ן כותב כי היתרי המלאכה הקיימים בחול המועד בנויים על הדגם של היתר אוכל נפש ביום טוב. מבואר מכך כי לשיטתו כעיקרון דין חול המועד כדין יום טוב, אלא שהיתרי המלאכה נרחבים יותר: ביום טוב הותרו רק מלאכות אוכל נפש ומכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותם מבעוד יום, ואילו בחול המועד הותרו גם מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותם מבעוד יום, וכן הותרו גם מלאכות שאינם מכשירי אוכל נפש אך הן נעשות לצורך המועד, ובנוסף לכך הותרה גם מלאכת דבר האבד[2].

עם זאת, מדברי היראים עולה כי גם אם איסור המלאכה בחול המועד הוא מדאורייתא, האיסור הוא רק במלאכות שיש בהן טרחה:

ובפירושי רבותי במועד קטן מצאתי דאיסור מלאכה חולו של מועד דאורייתא, מכל מקום למדנו מדתלי תלמודא איסור מלאכה חולו של מועד בטרחא, למדנו דלא מיתסרא אלא מלאכת טורח. הלכך הלואות ומלאכה מועטה בביתו מותרת. [יראים סי' שד]

שיטה זו עולה גם מדברי רש"י:

בשלמא מועד – משום הכי שרי, דלא אסיר בשום מלאכה אלא משום טירחא.

[רש"י ב: ד"ה בשלמא][3]

מפורש בדבריו כי האיסור הוא רק בדברים שיש בהם טרחה, וזאת על אף שלשיטתו איסור המלאכה הוא מדאורייתא[4].

ייתכן ומחלוקת זו, האם השיטה האוסרת מלאכה מדאורייתא אוסרת כל מלאכה או רק דברים שיש בהם טרחה, תלויה בהבנת יסוד איסור מלאכה בחול המועד[5]. אם האיסור הוא מחמת קדושת היום[6], מסתבר כי כעיקרון חול המועד אסור בכל מלאכה (בדומה ליום טוב). לעומת זאת, אם האיסור נועד לשם שמחת המועד וייחודו לעיסוק בתורה[7], מסתבר כי חול המועד אינו אסור במלאכה אלא בטרחה הפוגעת בשמחת המועד והעיסוק בתורה בו.

מחלוקת עקרונית זו בגדר איסור מלאכה בחול המועד, האם האיסור הוא בעשיית ל"ט המלאכות (כשבת ויום טוב) או בטרחה, עולה מביאוריהם השונים של הראשונים לשתי סוגיות: לדין השקיה במועד ולדין כתיבה במועד.

המשנה מביאה את דברי רבי אליעזר בן יעקב בעניין השקיה במועד:

רבי אליעזר בן יעקב אומר: מושכין את המים מאילן לאילן, ובלבד שלא ישקה את כל השדה.

[משנה ו:]

תוספות הרא"ש מביא את פירושו של רש"י לדברי רבי אליעזר בן יעקב[8]:

פירש רש"י דבבית הבעל איירי, ואפילו הכי מושכין את המים מאילן לאילן אף על גב דהוי הרויחא, דהא ליכא טירחא מידי. [תוס' הרא"ש ב. ד"ה ובלבד]

לשיטת רש"י, רבי אליעזר בו יעקב מתיר השקיה שאין בה טורח גם שלא במקום הפסד.

תוספות הרא"ש חולק על פירושו ומבאר את שיטת רבי אליעזר בן יעקב באופן שונה:

ולא מסתבר לפלוגי בהרויחא להתר טורח מועט, דכולה סוגיא מוכחא דבבית הבעל לא שרו מידי. ונראה כפירוש הראב"ד, דהנך אילנות בית השלחין אינון... וקאמר רבי אליעזר בן יעקב דמושכין את המים מאילן לאילן משום דאיכא פסידא אי לא משקה להו, אבל לא שישקה את השדה כולה אף על גב דבהשקאה זו איכא הרוחה לאילנות. [שם]

לשיטת תוספות הרא"ש, השקיה שלא במקום הפסד אסורה לכולי עלמא, גם כאשר אין בה טורח. בשל כך הוא מעמיד את דברי רבי אליעזר בן יעקב בבית השלחין, שם ההשקיה מונעת מהפסד.

מחלוקת זו נעוצה בשתי התפיסות העקרונית ביסוד איסור מלאכה בחול המועד: האם כעיקרון אסורה כל מלאכה מל"ט המלאכות, או שהאיסור הוא רק בדברים שיש בהם טורח[9].

כעין זה נחלקו הראשונים גם בדין כתיבה בחול המועד. יסוד הדברים במשנה:

ואלו כותבין במועד: קדושי נשים וגיטין ושוברין, דייתיקי, מתנה ופרוזבולין, איגרות שום ואיגרות מזון, שטרי חליצה ומיאונים ושטרי בירורין, גזרות בית דין ואיגרות של רשות.

[משנה יח:]

מדברי המשנה עולה כי כעיקרון כתיבה אסורה במועד, מלבד הדברים המנויים במשנה. בטעם היתרים אלו נחלקו הראשונים.

תוספות כותבים כי ההיתר הוא משום 'דבר האבד':

ואלו כותבין במועד – נראה דכל הני הוו דבר האבד, פן ימות הנותן או העדים או בית דין או ילכו למדינת הים. [תוס' שם, ד"ה ואלו]

וכן כותב תוספות הרא"ש:

ואגרות של רשות – מפרש בירושלמי, שאלת שלום, וקרינן רשות כלומר אין בהם צורך כל כך. וכל הנך דמתניתין משום דבר האבד התירו, שמא לא יזדמן לו סופר או בית דין לאחר המועד, וכן שאלת שלום אדם חפץ לידע בשלום אוהביו קרוביו וריעיו ושמא לא יזדמן לו שליח לאחר המועד, ולא בעיא שינוי כיון דדבר האבד הוא. [תוס' הרא"ש שם, ד"ה ואגרות]

הריטב"א מבאר את טעם היתר כתיבת 'אגרות של רשות' באופן שונה:

ואגרות של רשות – פרש"י ז"ל כתבים ששולחין לבית המלך או שנוטלין משם ודבר האבד הוא, ובירושלמי פירשו של שאילת שלום. ויש תמהין, מה צורך יש בזה. ויש לומר, כגון שהוא לצורך עניני יום טוב. אי נמי, מפני שמחת הרגל שלא יהא בדאגה ויש בהן צורך לשולח או למי שנשתלחו לו. וכן התירו הגאונים ז"ל והרמב"ן ז"ל וקצת רבני בעלי התוספות. [ריטב"א שם, ד"ה ואגרות]

לדבריו, ההיתר הוא מחמת צורך המועד.

לעומת שיטות אלו, שבולי הלקט כותב:

יש מפרשים איגרות של רשות זו שאלת שלום, דכיון דאינו כותב צרכיו כלל אלא שאילת שלום גרידא ליכא טירחא בהך כתיבה ולא דמיא למלאכה כלל, הלכך מותר דלא הוי אלא כמטייל בעלמא. [שבולי הלקט סי' רכה]

לדבריו, כתיבת 'אגרות של רשות' אינה לא צורך המועד ולא דבר האבד, ואף על פי כן היא מותרת – הואיל ואין בכך טרחה.

מדברי שבולי הלקט עולה, כי בחול המועד נאסרו רק מעשים שיש בהם טרחה. לעומת זאת, מהראשונים האחרים שנזקקו לבאר את היתר 'אגרות של רשות' בדרכים אחרות, נראה שכל מלאכה מל"ט המלאכות שאינה כלולה בהיתרים השונים אסורה, גם אם אין בה טרחה[10].

מחלוקת הראשונים בעניין זה עולה מדבריהם בהקשרים נוספים.

ההגהות מיימוניות כותב:

פסק הר"ר מאיר, דאין לתלוש עשבים ועפר בבית הקברות במועד כאשר נוהגים לעשות בחול. [הגהות מיימוניות הל' שביתת יום טוב פ"ח אות ט]

לדבריו, על אף הנהוג לתלוש עשבים ביציאה מבית הקברות[11], אסור לעשות זאת במועד. במעשה זה אין טרחה, ואף על פי כן לדעת המהר"ם הוא אסור. עולה מכך כי המהר"ם אוסר כל מלאכה, גם כאשר אין בה טרחה[12].

לעומת זאת, הסמ"ק כותב:

פסק הרב רבי יוסף דמותר להסיר גבשושית שבביתו בחול המועד, דאין אסור אלא חרישה בלבד. [סמ"ק מצוה קצה]

ורבנו פרץ מבאר את טעם ההיתר:

דאף על גב דאמרינן בפרק כלל גדול 'היתה גבשושית ונטלה, בבית חייב משום בונה, בשדה חייב משום חורש', אלמא מלאכה גמורה היא וגם אינו דבר האבד, אפילו הכי שריא בחולו של מועד, כדפירש ריב"א גבי ההיא דחגיגה דקאמר גבי חולו של מועד 'לא מסרה הכתוב אלא לחכמים איזה יום אסור ואיזה יום מותר', ופירש ריב"א דמלאכה מותרת היינו מלאכה שאינו של טורח אפילו אינה דבר האבד. [הגהות רבנו פרץ לסמ"ק, שם]

לדבריו, בחול המועד אסורה רק מלאכה שיש בה טורח[13], ולכן מותר להסיר גבשושית בחול המועד על אף שזו תולדת זורע[14].

בשולי הדברים נעיר, כי לכאורה מחלוקת עקרונית זו בגדר איסור חול המועד – האם האיסור הוא בעשיית ל"ט המלאכות או בטרחה, משליכה גם על דין טרחה בדבר שאינו מלאכה. לפי השיטה שחול המועד אסור בטרחה, מסתבר שהאיסור קיים גם בטרחה שאינה מלאכה. לעומת זאת, לפי השיטה שחול המועד אסור במלאכה, ניתן להבין שאין איסור בבטרחה שאינה מלאכה.

תוספות מסתפקים בעניין זה:

וצריך עיון אי טרח בלא מלאכה אסיר, כי היכי דאסירי בפרקמטיא. ולקמן בשמעתין אמר: 'מועד משום טירחא ולא טירחא הוא'. ושמא היינו דוקא בדבר שהוא מלאכה.

[תוס' מו"ק יב: ד"ה מכניס]

אמנם, במקום אחר תוספות נוקטים כדבר פשוט שיש איסור גם בטרחה שאינה מלאכה:

וגם אי לא אסור משום מלאכה, הא אסרינן אפילו טירחא דלאו מלאכה בפרק קמא.

[תוס' מו"ק יט. ד"ה וטווה]

הפרי מגדים [משבצות זהב תקלז, ג] נוקט כי גם אם איסור מלאכה בחול המועד הוא מדאורייתא, איסור טרחה הוא מדרבנן בלבד. לכאורה, יש בכך הכרח: הואיל וטרחה בשבת וביום טוב אסורה מדרבנן בלבד, לא ייתכן שבחול המועד היא תהיה אסורה מדאורייתא[15]. אמנם, על פי האמור, הדברים עולים יפה רק לפי ההבנה שמן התורה חול המועד אסור בל"ט מלאכות (כשבת וכיום טוב). לעומת זאת, לפי ההבנה שמן התורה חול המועד אסור בטרחה, נראה שאין לחלק בין טרחה שיש בה מלאכה לטרחה שאין בה מלאכה, ובכל טרחה יש איסור תורה. לפי זה נראה כי בהכרח גם שבת אסורה מן התורה בטרחה, גם כאשר אין עמה מלאכה; עצם הטרחה בשבת פוגע בקדושת השבת ובמצות השביתה האמורה בה[16].