את השיעור החותם את שיעורי 'יסודות מגילה', נקדיש לעיון בקדושת בית כנסת, בה עוסקות המשנה והגמרא בפרק הרביעי [כה:-כט.].

המשנה מביאה דינים שונים ביחס למכירת בית כנסת:

בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת, בית הכנסת לוקחין תיבה, תיבה לוקחין מטפחות, מטפחות לוקחין ספרים, ספרים לוקחים תורה. אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים, ספרים לא יקחו מטפחות, מטפחות לא יקחו תיבה, תיבה לא יקחו בית הכנסת, בית הכנסת לא יקחו את הרחוב. וכן במותריהן. אין מוכרין את של רבים ליחיד, מפני שמורידין אותו מקדושתו, דברי רבי יהודה. אמרו לו: אם כן אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה.

[משנה כה:-כו.]

אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוהו, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: מוכרים אותו ממכר עולם חוץ מארבעה דברים: למרחץ ולבורסקי ולטבילה ולבית המים. רבי יהודה אומר: מוכרין אותו לשם חצר והלוקח מה שירצה יעשה. [משנה כז:]

הברייתא מפרטת את הדינים הנובעים מחובת כיבוד בית הכנסת:

תנו רבנן, בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש, אין אוכלין בהן, ואין שותין בהן, ואין ניאותין בהם, ואין מטיילין בהם, ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואין מספידין בהן הספד של יחיד. אבל קורין בהן, ושונין בהן, ומספידין בהם הספד של רבים. [מגילה כח.-:]

והמשנה מלמדת כי חובת הכיבוד קיימת גם כאשר בית הכנסת חרב:

ועוד אמר רבי יהודה: בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו, ואין מפשילין בתוכו חבלים, ואין פורשין לתוכו מצודות, ואין שוטחין על גגו פירות, ואין עושין אותו קפנדריא, שנאמר 'והשימותי את מקדשיכם' – קדושתן אף כשהן שוממין. עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש. [משנה כח.]

מדינים אלו עולה כי קיימת קדושה בבית הכנסת. וכן מפורש בדברי הגמרא:

אמר רבא: האי בי כנישתא, חלופה וזבונה שרי, אוגורה ומשכונה אסור. מאי טעמא, בקדושתה קאי... מתנה, פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אסר וחד שרי. מאן דאסר, בהאי תפקע קדושתה. ומאן דשרי, אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה, הדר הוה ליה מתנה כזביני. [מגילה כו:]

הגמרא מביאה ברייתא המבחינה בין 'תשמישי מצוה' ל'תשמישי קדושה':

תנו רבנן, תשמישי מצוה נזרקין תשמישי קדושה נגנזין. ואלו הן תשמישי מצוה? סוכה, לולב, שופר, ציצית. ואלו הן תשמישי קדושה? דלוסקמי ספרים תפילין ומזוזות, ותיק של ספר תורה, ונרתיק של תפילין ורצועותיהן. [מגילה כו:]

לכאורה, על פי האמור, דין בית כנסת כדין 'תשמישי קדושה' – הטעונים גניזה מחמת קדושתם, ולא כדין 'תשמישי מצוה' – שאין בהם מצוה ולכן הם נזרקים.

אמנם, הרמב"ן מתקשה על פי המקורות דלעיל, מהם עולה כי יש קדושה בבית הכנסת, כיצד ניתן להפקיע את קדושת בית הכנסת על ידי מכירה:

לפי מה ששנינו במשנתינו בית הכנסת לוקחין בדמיו כו', משמע ודאי שבית הכנסת קדושה יש בו. וכדאמרינן בגמרא: 'אוגורה ומשכונה אסור מאי טעמא בקדושתיה קיימי'. ואמרינן נמי: 'אמאי תיפקע קדושתה'. והשתא קשיא לי, אם כן האיך נמכר, והלא דבר הראוי לגופו במוקדשין אינו נפדה, ותו, כי מכרו שבעה טובי בני העיר במעמד אנשי העיר היכי שרו דמייהו למשתא בהו שכרא, והלא נתפסין בקדושתה. וכן הא דאמרינן במתנה 'אי לאו דהוה להו הנאה מיניה לא יהבי ליה מתנה והויא להו כזביני', ואמאי תפקע זו, והא ההיא הנאה כבר אכלוה וליתא בעולם להחל עליה קדושה. ועוד שאין אני רואה בגמרא בית הכנסת נפקע מקדושתו על דרך פדיון וחילול אלא במכירה ושינוי רשות. [רמב"ן מגילה כה:]

הרמב"ן מקשה שלוש קושיות:

א.כיצד בית כנסת נמכר, והרי קדושת הגוף אינה נפדית?

ב.מדוע ישנם מצבים בהם הקדושה פוקעת ללא החלת הקדושה על דבר אחר (במכירת ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר[1] ובמתנה)?

ג.מדוע הפקעת קדושת בית הכנסת נעשית על ידי מכירה ולא על ידי פדיון וחילול?

מחמת קושיות אלו, הרמב"ן טוען כי דין בית כנסת כדין 'תשמישי מצוה':

ויש ליישב ולומר, דבית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה לולב וסוכה, והן עצמן אף על פי שנזרקין לאחר זמן בזמן מצוה יש בהן קדושה של כבוד, כדאמרינן התם: 'אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה', והוינן בה 'וכי נר קדושה יש בו', ומסקנא דאסיר... לפיכך בית הכנסת כל זמן שבני העיר רוצין בו ומצותן עליו, נוהגין בו קדושה ואפילו בחרבנו, שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לשפץ אותו ולבנותו, אבל אם נמלכו למכרו כבר עבר זמן מצותו כסוכה לאחר שבעה ונפקעה קדושה דמצוה מיניה. [שם]

לדברי הרמב"ן, דין בית כנסת כדין 'תשמישי מצוה', שאין בהם קדושה עצמית, ואף על פי כן "יש בהן קדושה של כבוד", האוסרת להשתמש בהם בשעה שהם מיוחדים למצוותם[2]. בדומה לכך, קיימת "קדושה של כבוד" בבית הכנסת, האוסרת להשתמש בו לדברים אחרים.

הרמב"ן מוסיף ומבאר על פי דרכו, כי מכירה רגילה של בית כנסת אינה מפקיעה את קדושת הדמים – "דמסתמא לא ניחא להו לאנשי העיר לאכחושי מצוה שלהן". אולם, כאשר המכירה נעשית על ידי ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר – "כיון שהסכימו כולן שאינם רוצין עוד בבית הכנסת זה, אפילו למשתא בהו שכרא בדמים מותר, דהוה ליה תשמישי מצוה לאחר זמנן דנזרקין".

הר"ן מקשה קושיות שונות על שיטת הרמב"ן, והוא מבאר את גדר קדושת בית כנסת באופן שונה:

לפיכך נראה לי, דבית הכנסת ודכוותיה כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה, הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם. ואפילו התנו עליו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אי אפשר שתפקע קדושתו בכדי מפני כבוד הקדושה שיש בו. מיהו לאחר שהטילו קדושתו על הדמים, קדושת דמים קלישא מקדושת בית הכנסת, לפי שדמים אלו לא עמדו מעולם לדבר שבקדושה. ועוד, דהויא לה קדושה שניה וקלישא מקדושה ראשונה... הלכך בין שמכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר או שלא במעמד אנשי העיר, לעולם דמים נתפסים בקדושת בית הכנסת ומפקע קדושתיה גבייהו, אלא דשבעה טובי העיר לחודייהו לא מצי לאפקועיה ההיא קדושת דמים אף על גב דאיקלישא, אבל במעמד אנשי העיר יכולין להפקיע. [ר"ן ח. ד"ה ומאן דשרי]

לדברי הר"ן, חכמים השוו את בית כנסת ל'תשמישי קדושה' – "כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה". בשל כך, קיימת בו קדושה, אך הואיל וקדושה זו מדרבנן – ניתן לפדותה על דמים. על דמים אלו חלה קדושה קלושה מקדושתו המקורית של בית הכנסת, ולכן קדושה זו יכולה לפקוע על ידי ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר[3].

משתי שיטות אלו עולה, כי דיני הפקעת הקדושה אמורים לגבי בית כנסת בלבד, אך קדושת 'תשמישי קדושה' אינה ניתנת להפקעה. אולם, הטור כותב:

וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל, הלכך יחיד שמכר ספר תורה שלו מותר להשתמש בדמיו, דדמי למכרוהו ז' טובי העיר. ולפי זה, התפוחים יכולין בעליהם למוכרן והלוקח יכול לעשות בו כל מה שירצה. [טור יו"ד סי' רפב]

מדבריו עולה כי דין 'תשמישי קדושה' כדין בית כנסת: כשם שניתן להפקיע את קדושת בית כנסת, כך ניתן להפקיע את קדושת 'תשמישי קדושה' ולהוציאם לחולין.

וכן עולה מדברי הרמב"ם:

וכן רימוני כסף וזהב וכיוצא בהן שעושין לספר תורה לנוי, תשמישי קדושה הן ואסור להוציאן לחול, אלא אם כן מכר אותן לקנות בדמיהן ספר תורה או חומש.

[הל' תפילין ומזוזה וספר תורה פ"י ה"ד]

מבואר בדברי הרמב"ם כי מכירת 'תשמישי קדושה' מוציאה אותם לחולין, בדומה לבית כנסת[4].

משיטות אלו עולה כי בית כנסת דומה ל'תשמישי קדושה', ובפשטות לפי זה קדושת בית כנסת היא מדאורייתא[5].

שיטה זו מפורשת בדברי היראים:

ציווה בהיכנס אדם למקדש או בבית הכנסת או לבית המדרש שינהג בהם מורא וכיבוד, דכתיב בפרשת בהר סיני 'את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו'... ומצינו בית הכנסת ובית המדרש שנקראו מקדש, דתניא בתורת כהנים: 'והשימותי את מקדשיכם – מקדש מקדשי מקדשיכם, לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות'. ואמרינן במגילה פרק אחרון: 'ואהי לכם למקדש מעט בארצות אשר הדחתים שם – ואמר שמואל בר רב יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל'. למדנו כשאמרה תורה 'את מקדשי תיראו' שבתי כנסיות ובתי מדרשות בכלל. [יראים תט]

היראים כולל את חובת מורא וכבוד בבית הכנסת במצות "ומקדשי תיראו". מכאן שלשיטתו בית הכנסת נחשב מדאורייתא כ'מקדש מעט', ולכן מצות המורא הקיימת במקדש נוהגת גם בו.

שיטה זו חלוקה על שיטת הרמב"ן והר"ן בהבנת מהותו של בית הכנסת. לפי הרמב"ן והר"ן, עיקרו של בית הכנסת הוא מקום המיוחד לתפילה ולעבודת ה' (לכן הרמב"ן מגדיר אותו כ'תשמישי מצוה', ואילו הר"ן מגדיר אותה כ'תשמישי קדושה' מדרבנן בלבד – "כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה")[6]. לעומת זאת, לפי היראים, עיקרו של בית הכנסת הוא "מקדש מעט" – מקום השראת השכינה. בשל כך, בית כנסת קדוש בקדושת המקדש.

התפיסה העקרונית העולה מדברי היראים, כי בית הכנסת ביסודו הוא "מקדש מעט" – מקום השראת השכינה, מפורשת בדברי המהר"ם מרוטנבורג:

בית הכנסת דחשיב ליה דבר שבקדושה, היינו ששכינה שורה בו, דאכל בי עשרה שכינה שריא. [שו"ת מהר"ם דפוס לבוב סי' רצט]

וכן כותב המרדכי בשמו:

כתב רבינו מאיר, איני יודע איסור גמור להשתמש בעלייה שעל גבי בית הכנסת כמו שכתבתם, דאפילו גגין ועליות דעזרה לא נתקדשו... ושמא דמי לעליות היכל שנתקדשו, דמקדש מעט שלנו יש לנהוג בו קדושה קצת מעין קדושת היכל, דעליות היכל נתקדשו.

[מרדכי שבת סי' רכח]

על סמך דברים אלו כותב המהרי"ק, כי כשם שנדרי הקדש חלים במחשבה, כך נדרים לבית הכנסת חלים במחשבה:

דאם יש לדמות שום נדר לההיא ד'נדיב לב עולות', יש לדמות זה יותר מכולם... שהרי בכל מקום דמו רבותינו ז"ל בית הכנסת לבית המקדש, כדאמרינן בפרק בתרא דמגלה: 'ואהי להם למקדש מעט – אמר שמואל בר רב יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות'. ותנן נמי, בית הכנסת שחרב אין מספידין בו כו', שנאמר והשימותי את מקדשיכם' וכו'.

[שו"ת מהרי"ק סי' קסא][7]

המרדכי לומד מהגדרה זו, כי בית כנסת נקרא 'מקדש מעט', דין נוסף:

בית הכנסת נקרא מקדש מעט... ולכך אסור לנתוץ דבר מבית הכנסת, דתניא בספרי, מנין לנותץ אבן מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרה שהוא בלא תעשה, תלמוד לומר 'ונתצתם את מזבחותם, לא תעשון כן לה' אלהיכם'. [מרדכי מגילה סי' תתכו]

לדבריו, הואיל ובית הכנסת נקרא 'מקדש מעט', קיים איסור תורה בנתיצתו, כנתיצת אבן מן ההיכל, מן המזבח או מן העזרה.

שיטה מעין זו משתמעת גם מדברי הרמב"ם במניין המצוות שבתחילת 'משנה תורה':

שלא לאבד בית המקדש או בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכן אין מוחקין השמות המקודשין ואין מאבדין את כתבי הקדש, שנאמר 'אבד תאבדון וכו' ואשיריהם תשרפון לא תעשון כן לי"י אלהיכם'. [מניין המצוות בתחילת 'משנה תורה', ל"ת סה]

מדברי הרמב"ם הללו נראה שקיים איסור תורה בנתיצת בית כנסת[8]. השדי חמד [כללים, מערכת הבי"ת אות מג] משווה בין שיטת הרמב"ם לשיטת המרדכי, ולדבריו משיטת הרמב"ם מוכח שקדושת בית הכנסת היא מדאורייתא. אמנם, הדברי חיים טוען כי מסקנה זו אינה מוכרחת:

הגם שכתבנו דהוא קדושה רק מדרבנן, מכל מקום הוא בגדר לא תעשה ד'לא תעשון כן'... דעל כל פנים מן התורה אסור להרוס דבר שנעשה להתפלל בו ולהתוועד לדבר שבקדושה.

[שו"ת דברי חיים או"ח ח"א סי' ג]

לדבריו, איסור ההשחתה אינו נובע מחמת קדושת החפצא, אלא משום היותו מיוחד לדברים שבקדושה. בשל כך, גם אם חלות קדושת בית הכנסת היא מדרבנן, הואיל "והוא בית שיכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה"[9] – נתיצתו אסורה מן התורה[10].

השבט הלוי מבאר באופן נוסף מדוע קיומו של איסור תורה בנתיצת בית כנסת אינו מכריח כי חלות הקדושה על בית הכנסת ועל דמיו היא מדאורייתא:

יראה לעניין קדושת בית הכנסת עלינו לדון על ב' מיני קדושות: קדושה עצמית, כקדושת הקדש וכדומה, בזה יש לומר דאין בו קדושה מן התורה, ואין בבית הכנסת מן התורה חלות דיני הקדש לענין תפיסה ופדיון וכו'. אבל קדושת שכינה, היות בתי כנסיות הם מקום מעון השכינה, ודאי קדושת שכינה יש מן התורה. ממה שאמרו רז"ל בברכות ו' ע"א: 'מנין שהקב"ה מצוי בבית הכנסת', וכן שם: 'עשרה קדמה שכינה ואתיא', וכהאי גוונא טובא... כל הנ"ל הוא מציאות אמת, שהקב"ה נמצא ומתועד שם, ולא שייך בדבר זה שהוא רק בגדר דרבנן. ועל כן מצד קדושת השכינה יש בו מקום קדוש מן התורה, אלא שאין בו דיני קדושה כהקדש, ואם כן כיון שיש בו קדושת שכינה פשוט מאד שהוא בכלל 'ונתצתם וגו' לא תעשון כן לה' אלקיכם'. [שבט הלוי ח"ג סי' יג]

לדבריו, קיימת הבחנה בין שתי קדושות: קדושת הקדש וקדושת שכינה. בית כנסת נחשב רק מדרבנן כהקדש, אך עצם היותו של בית הכנסת מקום השכינה מחילה עליו 'קדושת שכינה' מדאורייתא.

ניתן להעמיק הבחנה זו בשתי הקדושות הקיימות בבית כנסת על פי דברי היראים. כאמור, היראים סבור כי מצות מורא מקדש מתייחסת גם לבתי כנסיות ובתי מדרשות. בדומה לכך, היראים כותב כי איסור הנאה מהקדש אמור גם לגבי בתי כנסת:

וכשם שאסור ליהנות מן ההקדש כך אסור ליהנות מבתי כנסיות ובתי מדרשות שנתייחדו לתפילה לדרשה, שגם זה הקדש. כדתניא במגילה פרק אחרון: 'בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש... אבל קורין בהן ושונין בהן ומספידין בהן הספד של רבים'. כללא דמילתא, אין נהנין בהן אלא לדבר מצוה... הלכך צריך אדם שלא יהנה מאבני בית הכנסת בלא דמים ולא מעציו ולא מעפרו. [יראים סי' קד]

נראה, כי שני דינים אלו הקיימים בבית כנסת, מורא ואיסור הנאה, נובעים משתי הקדושות הקיימות בו: מצות המורא והכבוד נובעת מחמת השראת השכינה שבבית הכנסת – "שנקראו מקדש"; לעומתה, איסור ההנאה מבית הכנסת נובע מחמת הקדשתו לגבוה – "שנתייחדו לתפילה לדרשה, שגם זה הקדש"[11].

בשולי הדברים נעיר, כי יש בדברים אלו כדי לבאר את מעמדם של 'בתי כנסיות שבבבל', לגביהם אומרת הגמרא:

אמר רבי אסי: בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין, ואף על פי כן אין נוהגין בהן קלות ראש. [מגילה כח:]

על פי האמור ניתן להציע, כי בבתי כנסיות אלו אין הקדשה לגבוה, אך גם בהם שורה השכינה. בשל כך, הם אינם אסורים בהנאה, אך מצות "ומקדשי תיראו" נוהגת גם בהם[12].

בכך אנו זוכים לסיים את שיעורי 'יסודות מגילה'. בעזרת ה' בשיעור הבא נתחיל את סדרת שיעורי 'יסודות מועד קטן'.