המשנה מלמדת כי בשבתות הסמוכות לפורים ישנן קריאות מיוחדות:

ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים. חל להיות בתוך השבת, מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת אחרת. בשניה זכור. בשלישית פרה אדומה. ברביעית "החדש הזה לכם". בחמישית חוזרין לכסדרן. [משנה כט.]

רש"י [שם] מבאר את טעמן של קריאות אלו: טעם קריאת פרשת שקלים הוא "להודיע שיביאו שקליהם באדר, כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה". טעם קריאת פרשת זכור בשבת הסמוכה לפורים הוא "לסמוך מחיית עמלק למחיית המן". טעם קריאת פרשת פרה הוא "להזהיר את ישראל ליטהר, שיעשו פסחיהן בטהרה". וטעם קריאת פרשת החודש הוא משום "ששם פרשת הפסח".

לכאורה, ארבע קריאות אלו הן תקנת חכמים, אמנם בסוגיה אחרת מובא מקור מן התורה לקריאת פרשת זכור:

'זכור' – יכול בלב? כשהוא אומר 'לא תשכח', הרי שכחת הלב אמור. הא מה אני מקיים 'זכור'? בפה. [מגילה יח.]

בעקבות דברי הגמרא, הסמ"ק מונה את קריאת פרשת זכור כמצות עשה:

לזכור מעשה עמלק, דכתיב 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. זהו בשבת שלפני פורים שמזכירין פרשת זכור. [סמ"ק מצוה קמז]

וכן עולה מדברי תוספות:

כל התורה בכל לשון נאמרה – פירש הקונטרס, שנתנה לקרות בכל לשון שרוצה לקרות בספר תורה. וקשה, שהרי קריאת התורה אינה מן התורה אלא מדרבנן, לבד מפרשת זכור דהוי דאורייתא. [תוס' מגילה יז: ד"ה כל]

לרמב"ן שיטה שונה:

ולא ידעתי מה היא הזכירה הזו בפה, אם לאמר שנקרא פרשת עמלק בציבור, ונמצינו למדין מן התורה 'בשניה זכור', ויהיה סמך למקרא מגלה מן התורה. והנכון בעיני, שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים, ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטווינו למחות את שמו.

[רמב"ן דברים כה, יז]

לשיטתו, המצוה אינה עצם קריאת הפרשה בתורה, אלא סיפור מעשי עמלק כדי שלא נשכח זאת עד שנמחה את שמו.

שיטה זו עולה גם מדברי הרמב"ם:

וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר 'תמחה את זכר עמלק'. ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר 'זכור את אשר עשה לך עמלק', מפי השמועה למדו: 'זכור' – בפה, 'לא תשכח' – בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.

[הל' מלכים ומלחמותיהם פ"ה ה"ה]

והמצוה הקפ"ט היא שציוונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו, ושנאמר זה בכל עת ועת, ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו, ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן. והוא אמרו יתעלה 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. ולשון ספרי: 'זכור את אשר עשה לך' – בפה, 'לא תשכח' – בלב. כלומר, אמור מאמרים בפיך שיחייבו בני אדם שלא תסור שנאתו מהלבבות.

[ספר המצוות לרמב"ם מ"ע קפט]

הרמב"ם, בדומה לרמב"ן, אינו קושר בין מצות "זכור את אשר עשה לך עמלק" לבין קריאת פרשת זכור.

יסוד מחלוקת הראשונים בהבנת הדרשה המלמדת כי קיים ציווי על זכירה בפה. לפי תוספות והסמ"ק, הדרשה מלמדת כי מצות "זכור" שונה במהותה מאיסור "לא תשכח": האיסור הוא על השכחה שבלב, ואילו הציווי הוא על חובת קריאת הפרשייה בפה. באופן זה, הציווי "זכור" מתפרש כחובת הזכרה ואמירה[1]. לעומת זאת, לפי הרמב"ם והרמב"ן, הדרשה אינה מוציאה את הציווי מידי פשוטו; הציווי "זכור" מתפרש כחובת זכירה, אלא שחכמים דרשו שלא די בזכירה בלב ויש לומר דברים שיישמרו זיכרון זה[2].

ההגדרה האמורה בשיטת הרמב"ם והרמב"ן מפורשת בדברי ספר החינוך. החינוך כותב כי המצוה היא זכירת מעשי עמלק:

שנצטווינו לזכור מה שעשה עמלק לישראל שהתחיל להתגרות בם בצאתם ממצרים בטרם נשא גוי וממלכה ידו עליהם. [ספר החינוך מצוה תרג]

רק לאחר מכן מוסיף החינוך כי הזכירה צריכה להיות מלווה באמירה:

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שחיוב זכירה זו היא בלב ובפה. וכן הוא בספרי: 'זכור את אשר עשה' וגו', יכול בלבבך? כשהוא אומר 'לא תשכח' הרי שכחת הלב אמורה. הא מה אני מקיים 'זכור'? שתהא שונה בפיך', עד כאן בספרי, כדי שלא ישכח הדבר, פן תיחלש איבתו ותחסר מהלבבות באורך הזמנים. [שם]

מבואר בדבריו כי המצוה ביסודה אינה מצות קריאה אלא מצות זכירה – בלב ובפה[3].

למחלוקת הראשונים בגדר מצות "זכור את אשר עשה לך עמלק" יש השלכות שונות:

א.מועד החיוב: לפי תוספות וסיעתם, המצוה היא בקריאת פרשת זכור בשבת הסמוכה לפורים. לעומת זאת, לפי הרמב"ם וסיעתו, אין למצוה שיעור מוגדר[4].

ב.תוכן הקריאה: לפי תוספות וסיעתם, יש לקרוא דווקא את פרשת זכור[5]. לעומת זאת, לפי הרמב"ם וסיעתו, המצוה מתקיימת בכל סיפור של מעשי עמלק, ואין חובה על קריאת תוכן מסוים[6].

ג.קריאת פרשת זכור ללא הבנה: לפי תוספות וסיעתם, המצוה היא בעצם הקריאה, ולכן גם הקורא ללא הבנה יצא ידי חובתו. לעומת זאת, לפי הרמב"ם וסיעתו, המצוה היא בסיפור המזכיר את מעשי עמלק, ולכן נראה שהקורא ללא הבנת תוכן הדברים אינו מקיים מצוה זו[7].

ד.קריאה ללא ספר תורה: לפי תוספות וסיעתם, נראה שהמצוה היא קריאת הפרשייה בספר תורה[8]. לעומת זאת, לפי הרמב"ם וסיעתו, המצוה מתקיימת באופן שווה בכל סיפור מעשי עמלק, בספר או בעל פה.

ה.קריאה בציבור: תרומת הדשן [סי' קח] ההולך בשיטת תוספות וסיעתם, טוען כי מצות הקריאה צריכה להיעשות בציבור[9]. לעומת לפי הרמב"ם וסיעתו, המצוה מוטלת על כל יחיד לזכור בפה ובלב את מעשי עמלק, והיא אינה תלויה בציבור.

דברים אלו אמורים ביחס לפרשת זכור בלבד, אך לגבי שאר הפרשיות בפשטות חיובם הוא מדרבנן בלבד. אמנם, תרומת הדשן מביא שיש מבעלי התוספות הנוקטים כי חיוב קריאת פרשת פרה הוא מדאורייתא:

ובתוספות הקצרות מברכות פרק שני פירש, דפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקרותן מן התורה. [תרומת הדשן סי' קח][10]

האחרונים [ב"ח סי' תרפה; מגן אברהם, שם; פרי חדש קמו, ב ד"ה ומה שכתב; ביאור הגר"א תרפה, ז ד"ה ופרשת] תמהים על שיטה זו – מניין המקור בתורה לקריאת פרשת פרה?!

המשך חכמה מציע מקור לכך:

הנה במגן אברהם סימן תרפ"ה כתב דפרשת פרה דלהוי דאורייתא לא ידענא היכא רמיזא, יעויין שם. ולדעתי הוא מפורש, דבריש יומא יליף לענין פרישה מהך ד'כאשר ציוה ה' לעשות לכפר עליכם', 'לעשות' – אלו מעשי פרה, 'לכפר עליכם' – זה יום הכיפורים... ושם עמוד ב' אמר רשב"י: במילואים שאף מקרא פרשה מעכבא, דכתיב 'זה הדבר' - אפילו דיבור מעכבא. אם כן, כי ילפינן לדורות גם בפרשת פרה מקרא מעכבא טרם עשיית הפרה. ונמצא בשעת עשיית הפרה, מקרא פרשה מעכבא והוי אז דאורייתא. [משך חכמה במדבר יט, כ]

לדבריו, הואיל ומעשי הפרה הוקשו לשבעת ימי המילואים, כשם שבשבעת ימי המילואים מקרא הפרשה מעכב, כך מקרא הפרשה מעכב את מעשי הפרה. ומכאן שקריאת פרשת פרה יסודה בחיוב דאורייתא[11].

בשולי הדברים נעיר, כי השולחן ערוך מביא דעות המתירות באופנים שונים ללמוד בשעת הקריאה בתורה[12], והשולחן ערוך מוסיף:

וכל זה אינו ענין לפרשת זכור ופרשת פרה, שהם בעשרה מדאורייתא, שצריך לכוין ולשומעם מפי הקורא. [שולחן ערוך קמו, ב]

נראה כי החילוק בין פרשת זכור ופרשת פרה לשאר הקריאות בתורה מלמד על הבדל עקרוני ביניהם בגדר החיוב. חיוב קריאת התורה הוא חובת הציבור[13], ולכן במצבים שונים היחיד יכול ללמוד בשעת הקריאה בתורה. לעומת זאת, חיוב קריאת פרשת זכור ופרשת פרה מוטל על כל יחיד ויחיד, ולכן בקריאות אלו ההיתרים השונים אינם קיימים[14].