הגמרא במסכת בבא קמא מפרטת את מקור תקנת קריאת התורה. הגמרא מביאה את קריאת התורה כאחת מתקנותיו של עזרא הסופר:

עשרה תקנות תיקן עזרא: שקורין במנחה בשבת, וקורין בשני ובחמישי. [ב"ק פב.]

הגמרא מקשה על כך מברייתא האומרת כי קריאת התורה היא תקנה מזמן משה רבנו:

ושיהו קוראין בשני ובחמישי עזרא תיקן, והא מעיקרא הוה מיתקנא. דתניא, 'וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים' – דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה... כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת, ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני, ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי, ומפסיקין ערב שבת. כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה. [שם]

הגמרא מתרצת:

מעיקרא תקנו חד גברא תלתא פסוקי, אי נמי תלתא גברי תלתא פסוקי, כנגד כהנים לוים וישראלים. אתא הוא תיקן תלתא גברי ועשרה פסוקי, כנגד עשרה בטלנין. [שם]

נמצא, כי מקורה של קריאת התורה בתקנת משה רבנו[1], ולאחר מכן עזרא הסופר הרחיב תקנה זו.

בדברי הגמרא מבואר כי טעמה של תקנה זו הוא "שלא ילינו ג' ימים בלא תורה". הפרי מגדים תמה על כך:

הא דאמר בבא קמא פ"ב 'וילכו שלשה ימים בלא מים' כו', קשיא, והא בכל יום קורין קריאת שמע והוה תורה. [פרי מגדים אשל אברהם פתיחה לסי' קלה]

הפרי מגדים מ ביא שני תירוצים:

וצריך לומר דמלבד זה צריך לעסוק בתורה. ואפשר, שלא ילכו בלא תורה מתוך הכתב דוקא.

[שם]

לפי תירוצו הראשון, מלבד קריאת שמע קיימת חובה לעסוק בתורה, ולשם כך נתקנה קריאת התורה. לפי תירוצו השני, מלבד לימוד התורה קיים צורך בקריאה "מתוך הכתב דווקא" – ל'מפגש' עם ספר התורה עצמו, ולשם כך נתקנה הקריאה בתורה.

נראה כי תירוצים אלו משקפים שתי דרכים בהבנת יסוד תקנת קריאת התורה: האם היא מהווה לימוד תורה או מעשה קריאה בתורה.

דרכים אלו משליכות על הבנת גדר תקנת קריאת התורה. רבי יוסף ענגיל מסתפק בעניין זה, האם המצוה היא בשמיעת דברי התורה או בעצם מעשה הקריאה:

נסתפקתי מצות קריאת התורה מה עניינה, אם החיוב הוא אך השמיעה לדברי תורה הנקראים, או שבאמת מחויבים כל אחד ואחד לקרות, רק שהקורא מוציא אותם בקריאתו.

[ציונים לתורה כלל ט]

רבי יוסף ענגיל נוטה שהמצוה היא בשמיעת דברי התורה:

והנה לפי המבואר בבבא קמא (דף פ"ב ע"א), דעיקר התקנה היתה ש'כיון שהלכו ג' ימים בלא תורה נלאו כו', עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין' כו', נראה מזה דעיקר מצות קריאת התורה הוא אך לקיים מצות תלמוד תורה, ואם כן מוכח דהמצוה היא השמיעה לבד, דלעניין מצות לימוד תורה וודאי דעיקר המצוה הוא אך הידיעה וההבנה לבד.

[שם]

להבנתו, התקנה היא משום תלמוד תורה, ולכן היא מתקיימת בשמיעת דברי התורה הנקראים. אמנם, כאמור, ניתן להבין את דברי הגמרא באופן אחר, ולפי זה התקנה נועדה לשם עצם ה'מפגש' עם התורה – בקריאת הכתוב בספר התורה.

מדברי הראשונים עולות שיטות שונות בעניין זה. תוספות במסכת סוטה כותבים כי סומא פטור מקריאת התורה, ובשל כך מותר לו ללמוד בשעת קריאת התורה:

רב ששת שאני, משום דהוה מאור עינים והוה פטור מקריאה, משום דהוה 'דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה'. וכיון דפטור מקריאה אפילו בשעת שמיעה היה יכול לעסוק בדבר הלכה. [תוס' סוטה לט. ד"ה כיון][2]

מדבריהם עולה כי המצוה היא במעשה הקריאה, ולכן סומא פטור מקריאה בתורה[3]; שכן אם התקנה היא השמיעה, אין מקום לפטור סומא ממנה[4].

לעומת זאת, בשו"ת מהר"י ברונא כתוב:

אמר אלי' ר' בנדיט ששאל את מהר"י וייל ז"ל, השומע מן הקורא קריאת התורה בבית הכנסת אם יוצא בזה פעם אחת ידי מקרא ושוב לא יצטרך לקרוא שנים מקרא וא' תרגום אלא מקרא פעם אחת. והשיב, דלא יצא, משום דלא קיימא בבית הכנסת רק לשמיעה ולא לקריאה. [שו"ת מהר"י ברונא סי' קג]

לדברי המהר"י וייל, בשמיעת קריאת התורה בבית הכנסת לא יוצאים ידי חובת 'שניים מקרא ואחד תרגום', הואיל ובקריאת התורה הציבור שומע את הקריאה אך אינה קורא אותה בעצמו. מבואר בדבריו, כי התקנה היא לשמוע את התורה הנקראת.

הבנות אלו משליכות על הבנת דין הברייתא, כי אישה וקטן עולים למניין שבעת הקרואים:

תנו רבנן, הכל עולין למניין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אישה. אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור. [מגילה כג.]

הרא"ש כותב בביאור דין זה:

והא דסלקי קטן ועבד ואשה דליתנהו בתלמוד תורה למניין שבעה, משום דספר תורה לשמיעה קאי. [רא"ש ברכות פ"ז סי' כ]

מדבריו נראה כי התקנה היא שמיעת דברי התורה, ולכן הקטן אינו מוציא את הציבור אלא הם יוצאים ידי חובה בעצם שמיעתם[5].

תוספות במסכת ראש השנה מבארים את טעם הדין באופן שונה:

דרשות יכול להוציא בר חיובא דרבנן, כמו קטן דמברך לאביו בפרק מי שמתו, ועולה למניין שבעה, ומוציא אחרים ידי חובתן במגילה לרבי יהודה, כדתנן במגילה. [תוס' ר"ה לג. ד"ה הא]

לפי דבריהם, הדין ש"כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן" אמור ביחס לדיני דאורייתא בלבד. בשל כך, בדיני דרבנן, כקריאת התורה, קטן יכול להוציא את ציבור השומעים ידי חובתם. מפשטות דבריהם נראה כי המצוה היא במעשה הקריאה, ואף על פי כן קטן יכול להוציא את הרבים ידי חובתם מדין 'שומע כעונה'.

ביאור נוסף לדין זה עולה מדברי המאירי:

יש מי שאומר שמכל מקום צריך בכל קריאה קורא אחד גדול, והואיל וקרא אחד כבר נשלמה תקנת משה רבינו ואין כאן עוד קריאה אלא מתקנת עזרא, שלא היה מנין הקוראים מתקנת משה רבינו אלא גוף הקריאה לבד, ויכול להשלים הקריאה על ידי אשה או קטן, אבל לא שתעשה כל הקריאה על ידי אשה וקטן. [מאירי מגילה כג. ד"ה הכל עולין]

המאירי מביא שיטה המחלקת בין תקנת משה לתקנת עזרא. תקנת משה, "חד גברא תלתא פסוקי", צריכה להתקיים על ידי גדול בר חיובא. לעומתה, תקנת עזרא, לשלושה קוראים בחול ולשבעה קוראים בשבת, יכולה להתקיים גם על ידי נשים וקטנים[6]. נראה כי לפי דבריו, קיים חילוק עקרוני בין תקנת משה לתקנת עזרא: תקנת משה היא על מעשה הקריאה, ולכן עליה להיעשות על ידי בר חיובא המוציא את הרבים ידי חובתם. תקנת עזרא, לעומת זאת, מתקיימת בשמיעת התורה מהקוראים השונים, ולכן, הואיל והקורא אינו מוציא את הרבים ידי חובתם, הקריאה יכולה להיעשות על ידי נשים וקטנים[7].

ההבנות השונות בגדר תקנת קריאת התורה משליכה גם על הבנת מנהגנו שהעולה לתורה אינו קורא את התורה בקול רם בפני הציבור, אלא בעל הקורא הוא שעושה זאת[8].

הרא"ש כותב כי חובה על העולה לתורה לקרוא את התורה בלחש עם בעל הקורא:

ומכל מקום גם העומד לקרות יקרא בנחת ובדקדוק עם שליח צבור, שלא תהא ברכה לבטלה. ואותו שאינו יודע לקרות אין ראוי שיקראהו שליח צבור, והויא ברכה לבטלה, ולא מסתבר שהוא יברך על קריאת שליח צבור. [רא"ש פ"ג סי' א]

לדבריו, אם העולה לתורה אינו קורא בעצמו מספר התורה, הרי ברכתו היא לבטלה[9].

מדברי הרא"ש עולה כי סומא אינו יכול לעלות לתורה. אמנם, בעל האשכול חולק על כך:

וחתן סומא לא אפשר למיתן ליה ספר תורה, דמעשה היתול בעלמא הוא, דתנן, סומא לא יקרא בתורה. והכי קאמרינן, לא יקרא על פה במקום מי שקורא בכתב, דקיימא לן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה, אבל לאוקמי אינש אחרינא שפותח ורואה ומברך ועומד מצידו, שפיר דמי. [ספר האשכול הל' קריאת התורה][10]

שיטת בעל האשכול טעונה ביאור: כיצד העולה לתורה יכול לברך כאשר הוא אינו קורא בעצמו? במה הוא שונה משאר הציבור היוצאים ידי חובה בשמיעתם[11]?

נראה לבאר שיטה זו על פי דברי האגרות משה ביחס בין העולה לתורה לבעל הקורא. לדבריו, גדר התקנה הוא "שישמע איך שמספר אנשים קורין התורה". על פי זה מתקשה האגרות משה כיצד תקנה זו מתקיימת כאשר הציבור שומע את כל הקריאה מבעל הקורא:

אבל יקשה איך יכולין להקרות, כנהוג שהש"צ קורא לכל הקרואים, הא צריך לשמוע קריאה דמספר אנשים, והרי אינו קורא אלא אחד, ונמצא ששומעין רק קריאת אחד.

[אגרות משה או"ח ח"ב סי' עב]

האגרות משה מיישב:

ולכן מוכרחין לומר דנחשב שהעולה המברך הוא הקורא המשמיע להצבור, והוא מדין שליחות, דהמקרא הוא שלוחו להשמיע לצבור. [שם]

לדבריו, הקורא הוא שליח של העולה לתורה, וקריאתו נחשבת כקריאת העולה לתורה[12].

על פי דברים אלו שיטת בעל האשכול ברורה. אין חובה שהעולה לתורה יקרא בעצמו, הואיל וקריאת בעל הקורא נחשבת כקריאת העולה לתורה[13].

דברים אלו אמורים בביאור שיטת בעל האשכול, אך שיטת הרא"ש גם היא עונה ביאור: כיצד קריאת העולה לתורה בלחש עם בעל הקורא מגדירה שברכותיו אינן לבטלה?! הרי ברכות אלו נתקנו לקריאה בציבור, והעולה לתורה הקורא בלחש אינו קורא לציבור אלא לעצמו!

ניתן לבאר את שיטת הרא"ש על פי דברי הציץ אליעזר המבחין בין עצם תקנת הקריאה בתורה לבין החובה שיהיה מספר מסוים של עולים לתורה:

דתקנת עזרא לקריאת ז' גברא לא היתה תקנה לחיובא דגברא, שיהא חיובא על הגברא לשמוע קריאה בתורה מפי ז' אנשים מחויבים, אלא התקנה היתה משום כבודה של שבת, וכלשונה של הגמ' במגילה דף כ"ב: 'אלא נקוט הא כללא בידך, כל דטפי ליה מילתא מחבריה טפי ליה גברא יתירא'. [ציץ אליעזר ח"ז סי' א פרק ה]

לדבריו, עצם חובת קריאת התורה, שיסודה בתקנת משה, מתקיימת על ידי בעל הקורא המשמיע את דברי התורה לציבור. בנוסף לכך קיימת חובה, שיסודה בתקנת עזרא, שיהיה מספר מסוים של אנשים שיקראו בספר התורה. ולפי הבנה זו, חובה זו מתקיימת על ידי העולים לתורה, גם כאשר כל אחד מהם קורא מספר התורה בלחש, ללא שהציבור שומע קריאה זו.

אמנם, ניתן לבאר את שיטת הרא"ש באופן נוסף, על פי הבנה שונה בתכלית בגדר תקנת קריאת התורה. עד כה הנחנו שהקריאה בתורה היא מצוה המוטלת על כל יחיד ויחיד, אולם ניתן להבין שזו מצוה המוטלת על הציבור. מצוה זו מתקיימת על ידי שילוב של הקוראים והשומעים: מספר אנשים קוראים בתורה, ושאר הציבור שומע את דברי התורה. הדרך הפשוטה לקיים תקנה זו היא על ידי קריאת דברי התורה בקול רם, אך ניתן לקיימה גם באופן הנהוג בזמננו: מספר אנשים קוראים בתורה בלחש, ואדם אחד – בעל הקורא – משמיע את הקריאה לציבור.

שאלה זו בגדר חיוב קריאת התורה, האם היא חובת היחיד או הציבור, עומדת ביסוד מחלוקת הראשונים בביאור הנהגתו של רב ששת ללמוד בשעת קריאת התורה:

רב ששת מהדר אפיה וגריס, אמר: אנן בדידן ואינהו בדידהו. [ברכות ח.]

הראשונים מקשים על כך מהגמרא במסכת סוטה האוסרת לדבר בשעת הקריאה בתורה:

אמר רבא בר רב הונא: כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר 'וכפתחו עמדו כל העם'. ואין עמידה אלא שתיקה, שנאמר: 'והוחלתי כי לא ידברו כי עמדו לא ענו עוד'. רבי זירא אמר רב חסדא: מהכא 'ואזני כל העם אל ספר התורה'. [סוטה לט.]

תוספות במסכת ברכות מביאים שלושה תירוצים:

ויש לומר, התם איירי בקול רם כדי שלא יבטלו קול קריאת התורה, והכא איירי בנחת... ורב אלפס כתב, דהלכות גדולות מפרשי דוקא שיש שם עשרה אחריני אז יכול ללמוד, אבל אין שם עשרה כי אם עמו לא, והכא מיירי שהיו שם עשרה בלא הוא. ועוד תירץ האלפסי, שאני רב ששת שתורתו אומנותו הוא. [תוס' ברכות ח. ד"ה רב]

לפי התירוץ הראשון, האיסור לדבר בדברי תורה הוא דווקא בקול רם. לפי התירוץ השני, האיסור הוא רק כאשר אין עשרה בלעדיו. ולפי התירוץ השלישי, רק לרב ששת הותר לעסוק בתורה בשעת הקריאה משום "שתורתו אומנותו הוא".

שבולי הלקט מקשה על ההיתר העולה מהתירוץ הראשון ללמוד בלחש בשעת הקריאה בתורה:

מיהו תימה לרבי, שגם הוא מצוה לשמוע קריאת התורה, דכתיב 'ואזני כל העם אל ספר התורה', ואם יקרא בספר יתן לבו להבין את שלפניו ולא יכול להבין מה שקורין.

[שבולי הלקט סי' לט]

קושייתו מבוססת על ההנחה שקריאת התורה היא חובת היחיד, אמנם הרמב"ן נוקט לא כך. הרמב"ן מבאר מדוע – לשיטת רב אסי [ה.] שמגילה נקראת בעשרה – קריאת מגילה אינה נמנית במשנה [כג:] בין הדברים הטעונים עשרה (נשיאת כפים, קריאת התורה, הפטרה ועוד):

השנויים במשנתינו כולם חובות הציבור הן ואינן אלא במחויבים בדבר, אבל מגילה כשם שהצבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב, ויחיד שלא קרא צריך י' משום פרסומי ניסא, ובין שיצאו הן או שלא יצאו קורין בי' להוציא היחיד, מה שאין כן בשאר כל המצות. [מלחמות ג.]

הרמב"ן מבחין בין קריאת התורה (ושאר הדברים המנויים במשנה) לבין קריאת המגילה: קריאת התורה היא חובת הציבור, ואילו קריאת המגילה היא חובת היחיד שצריכה להתקיים בעשרה.

נראה, אם כן, כי תירוצי התוספות דלעיל חלוקים בגדר חובת קריאת התורה: לפי התירוץ הראשון והשני זו חובת הציבור[14], ואילו לפי התירוץ השלישי זו חובת היחיד המוטלת על כל אחד (מלבד מי שתורתו אומנותו)[15].

בשולי הדברים נוסיף, כי ניתן להמתיק את ההבנה שהוצעה בשיטת הרא"ש, כי תקנת קריאת התורה היא חובת הציבור – קריאה בספר התורה לפני הציבור ושמיעת הציבור את הקריאה, על פי דברי הגרי"ד סולוביצ'יק:

קריאת התורה בציבור זהה היא עם חוויית עמידה לפני השכינה כבמעמד הר סיני. יש בתופעה הזאת משום שיחזור המפגש בין הקב"ה וכנסת ישראל, והוא טמון בחובה. בשמעו הקריאה, צריך הציבור לצייר בנפשו כאילו עכשיו התורה ניתנת מסיני, בקולות וברקים ובקול שופר חזק מאד. [שיעורים לזכר אבא מרי ז"ל חלק ב, 'תקנת משה'][16]

על פי דברים אלו, המצוה אינה לא עצם הקריאה בתורה ואף לא שמיעת דברי התורה הנקראים. גדר התקנה הוא לשחזר את מעמד הר סיני, כך שישראל לא "ילכו" שלושה ימים בלעדיו.