המשנה הפותחת את הפרק השני עוסקת בדיני קריאת המגילה:

הקורא את המגילה למפרע, לא יצא. קראה על פה, קראה תרגום, בכל לשון, לא יצא. אבל קורין אותה ללועזות בלעז. והלועז ששמע אשורית יצא. קראה סירוגין ומתנמנם, יצא. היה כותבה דורשה ומגיהה, אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. [מגילה יז.]

משנה נוספת מלמדת כי מצות קריאת המגילה יכולה להתקיים על ידי שמיעתה מאדם בר חיוב:

הכל כשרין לקרות את המגילה, חוץ מחרש שוטה וקטן. [מגילה יט:]

וכן מפורש בדברי הרמב"ם:

אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו, והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה. לפיכך אם היה הקורא קטן או שוטה השומע ממנו לא יצא.

[הל' מגילה וחנוכה פ"א ה"ב]

בפשטות, עיקרון זה מבוסס על דין 'שומע כעונה' – שמיעת המגילה נחשבת כקריאתה. אולם, מדברי הראשונים המבארים מדוע ברכת השופר היא "לשמוע קול שופר" ואילו ברכת המגילה היא "על מקרא מגילה", עולה מחלוקת בעניין זה[1].

הריטב"א כותב:

והתשובה בשאלות אלו אחת, דהכא שמיעת השופר היא עיקר המצוה, וכוונת התורה כדי שיעור אדם לחזור בתשובה וגם שיכוון לרצות למדת הדין ביום הזה, ואילו תקע ולא שמע לא יצא, ולפיכך תקנו הנוסח בשמיעה... אבל מקרא מגלה הקריאה עיקר, משום פרסומי ניסא, ואפילו קרא ולא שמע ולא הבין יצא, מידי דהוי אנשים ועמי הארץ.

[ריטב"א ר"ה לד. ד"ה כתב הרי"ף]

הריטב"א מחלק חילוק עקרוני בין שופר למגילה: בשופר המצוה היא השמיעה, ואילו במגילה המצוה היא הקריאה.

לעומת זאת, רבנו דוד מחלק בין המצוות באופן עדין יותר:

ומה שמברכין 'על מקרא מגילה', מפני שאין מצות הקריאה על כל אחד ואחד אלא מצות שמיעה. והטעם שלא ברכו 'לשמוע', כמו שמברכין 'לשמוע קול שופר', מפני שאינו יוצא במצות מגילה בשמיעת הקול בלבד עד שישמע קריאתה, כלומר שישמע המלות כמו שאומרן הקורא. [רבנו דוד פסחים ז: ד"ה והלכתא]

מדבריו עולה, כי גם בשופר וגם במגילה המצוה היא בשמיעה, אלא שהואיל ובמגילה לא די בשמיעת הקול אלא יש צורך "שישמע קריאתה" – נוסח הברכה הוא "על מקרא מגילה"[2].

נראה כי למחלוקת הראשונים בגדר המצוה ישנן שתי השלכות:

א.כיצד השומעים את המגילה יוצאים ידי חובה: לשיטת הריטב"א, כאשר אחד קורא מגילה בפני אנשים אחרים, הם יוצאים ידי חובה מדין 'שומע כעונה'[3]. לעומת זאת, לשיטת רבנו דוד, קיום המצוה הוא בעצם שמיעת המגילה אותה קורא בר חיובא, בלי להזדקק לדין 'שומע כעונה'[4].

ב.כיצד הקורא יוצא ידי חובה: לשיטת הריטב"א, הקורא יוצא ידי חובה בעצם הקריאה. לעומת זאת, לפי רבנו דוד, לכאורה גם הקורא אינו יוצא ידי חובה בעצם הקריאה אלא בשמיעת קריאתו.

על פי דברים אלו, אמורה להיות מחלוקת לדינא בין הריטב"א לרבנו דוד לגבי הקורא את המגילה ולא השמיע לאזנו: לפי הריטב"א יצא, ואילו לפי רבנו דוד לא יצא. אולם, הגמרא דנה במשנה דלעיל [יט:]: "הכל כשרין לקרות את המגילה, חוץ מחרש שוטה וקטן". הגמרא לומדת שהחרש האמור במשנה אינו חרש שאינו מדבר ואינו שומע – שהוא החרש השנוי בכל מקום, והשווה בדיניו לשוטה וקטן – שכן חרש כזה אינו מסוגל לקרוא את המגילה, אלא כוונת המשנה לחרש המדבר ואינו שומע[5]. על פי הבנה זו, הגמרא משווה בין דין המשנה לבין דין "הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו":

מאן תנא חרש דיעבד נמי לא? אמר רב מתנה: רבי יוסי היא, דתנן, הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא. רבי יוסי אומר: לא יצא. [מגילה יט:]

מדברי הגמרא עולה כי דין קריאת המגילה על ידי חרש המדבר ואינו שומע, תלוי בגדר אמירה בכל התורה – האם אמירה שאינה נשמעת נחשבת אמירה; דיון הקיים לגבי קריאת שמע ומצוות נוספות. לשיטת הריטב"א, סוגיית הגמרא ברורה: מצות מגילה דומה ביסודה למצות קריאת שמע – מצוות המתקיימות על ידי קריאה, ולכן יש לדון האם יש תנאי שהקריאה תישמע[6]. אולם, לפי שיטת רבנו דוד, ההשוואה שעושה הגמרא בין קריאת מגילה על ידי חרש לקריאת שמע ללא השמעת הקריאה לאזניו, תמוהה מיסודה: בקריאת שמע המצוה היא בקריאה, ולכן דין קריאה ללא שמיעה תלוי בגדר אמירה; במגילה, לעומת זאת, המצוה היא בשמיעה, ולכן פסול חרש אמור להיות קיים לכולי עלמא.

נמצא, כי סוגיה זו מהווה ראיה גדולה לשיטת הריטב"א. עם זאת, המשכנות יעקב טוען כי מסוגיית הגמרא במסכת ברכות עולה הבנה שונה. הגמרא בברכות קושרת גם היא בין דין חרש במקרא מגילה לבין דין "הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו", אך בסוף הסוגיה נאמר:

אמר רב יוסף: מחלוקת בקריאת שמע, דכתיב 'שמע ישראל', אבל בשאר מצוות דברי הכל יצא. [ברכות טו:]

המשכנות יעקב מקשה, כיצד רב יוסף יבאר את המשנה הפוסלת חרש בקריאת המגילה, והרי לשיטתו בכל התורה האמירה אינה צריכה להישמע[7]. המשכנות יעקב מתרץ, כי לפי רב יוסף פסול חרש במגילה מבוסס על הבנת גדר מצות המגילה באופן שונה:

ועל כרחך צריך לומר, דמגילה שאני משום פרסומא ניסא, ועיקרא לשמיעה. וכיון דאיהו לא שמע לא יצא וגם אינו מוציא. [משכנות יעקב או"ח סי' קסב]

לדבריו, רב יוסף סובר שמצות המגילה "עיקרא לשמיעה", ולכן חרש שאינו שומע את קריאתו אינו 'בר חיובא', ובשל כך גם אחרים אינם יוצאים ידי חובתו בקריאתו.

וכהצעה עקרונית זו כותב גם הפרי מגדים:

עוד יש לומר, אם נאמר במגילה השמיעה העיקר, ולא דמי לקריאת שמע 'ודברת בם', העיקר דיבור. ומהאי טעמא שם אין אחד מוציא חבירו, ומשום הכי סובר רבי יהודה שם 'לא השמיע לאזניו יצא'. מה שאין כן מגילה, השמיעה עיקר. [פרי מגדים משבצות זהב סי' תרפט][8]

אמנם, נראה שבראשונים ובפוסקים מקובלת יותר השיטה שמצות המגילה היא בעצם מעשה הקריאה[9].

דברים אלו אמורים ביחס לחיוב גברים בקריאת המגילה, אמנם יש ראשונים הסוברים שבעניין זה קיים חילוק בין גברים לנשים.

הגמרא מביאה את דברי רבי יהושע בן לוי שאף נשים חייבות בקריאת המגילה:

ואמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס. [מגילה ד.]

ועל פי זה כותב רש"י, כי נשים יכולות להוציא גברים ידי חובתם:

לאתויי נשים – שחייבות במקרא מגילה וכשרות לקרותה ולהוציא זכרים ידי חובתם.

[רש"י ערכין ג. ד"ה לאתויי]

לעומת זאת, בתוספתא נאמר שנשים פטורות מקריאת המגילה:

נשים ועבדים וקטנים פטורין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן. [תוספתא מגילה פ"ב ה"ד]

והראשונים מביאים כי בעל הלכות גדולות למד מדברי התוספתא כי נשים אינן מוציאות גברים ידי חובתם:

ובעל ההלכות פסק שהנשים אינן חייבות אלא בשמיעה, אבל קריאתה אינה מוציאה אנשים ידי חובתן שחייבין בקריאה, עד שישמעו מפי אנשים המחוייבין בקריאה כמותן, ואין שמיעתן מנשים חשובה כאלו הן עצמן קורין. [רא"ש פ"א סי' ד]

בה"ג מחדש כי על אף שגם נשים חייבות בקריאת המגילה, חיובן שונה מחיוב הגברים: גברים חייבים בקריאת המגילה, ואילו נשים חייבות בשמיעת המגילה[10].

הטורי אבן תמה על הבחנה זו, מדוע גדר החיוב שונה בנשים:

ומכל מקום קשיא לי, דהא גופיה טעמא בעי, מאי טעמא אינה מוציאה אנשים, דהא כיון דאף הם היו באותו הנס דמו לגמרי לאנשים... וגם מה שמחלקין בין חיוב שמיעה לחיוב קריאה גבי נשים לא נתברר חילוק זה. [טורי אבן ד. ד"ה נשים][11]

בביאור שיטת בה"ג ידועות שתי דרכים שנאמרו על ידי האחרונים:

א.האבני נזר [או"ח סי' תקיא] טוען כי מצות קריאת המגילה כוללת בתוכה שני חיובים שונים: זכירת מעשה עמלק ופרסום הנס. זכירת מעשה עמלק צריכה להתקיים באמירה (ולכן השומעים יוצאים מדין 'שומע כעונה'), ואילו פרסום הנס מתקיים על ידי שמיעת המגילה. לפי זה, נשים, שחיובן הוא משום ש"אף הן היו באותו הנס", חייבות בפרסום הנס בלבד, ולכן הן חייבות בשמיעה ולא בקריאה.

ב.המרחשת [ח"א סי' כב אות ט] טוען כי מצות קריאת המגילה כוללת בתוכה, מלבד חובת פרסום הנס, גם אמירת הלל – "קרייתא זו הלילא" [יז.]. קריאת ההלל מתקיימת באמירה, ולכן הגברים חייבים בקריאת המגילה. לעומתם, נשים, הואיל ואינן חייבות בהלל, חייבות רק בפרסום הנס, ולכן חיובן הוא בשמיעת המגילה בלבד[12].

הרב אברהם שפירא זצ"ל מציע דרך שונה בביאור שיטת בה"ג. הרב שפירא טוען גם הוא שמצות קריאת המגילה כוללת בתוכה שני חיובים שונים, אך – בשונה מדרכם של האחרונים דלעיל – חיובים אלו אינם נובעים מדין נוסף המתקיים בקריאת המגילה (זכירת מעשה עמלק או אמירת הלל), אלא הם שני רבדים הקיימים בתקנת קריאת המגילה:

אולם נראה עוד בזה, דבאמת בחיוב קריאת המגילה תרי חיובים איכא. דהרי בקרא מפורש חיוב ד'קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם', היינו מתורת חיוב וקבלה על עצמם. אכן בריש מגילה מפורש דאנשי כנסת הגדולה תיקנו זאת, והיינו כשאר תקנות מכח בית דין הגדול לכל ישראל. וצריך לומר דתרי חיובי הן ומקיימי תרווייהו כחדא. [מנחת אברהם ח"א סי' ז]

לדבריו, חיוב קריאת המגילה נובע גם מקבלת העם על עצמו לציין את ימי הפורים, וגם מתקנת אנשי כנסת הגדולה.

הרב שפירא מבאר על פי הבחנה זו את שיטת בה"ג:

עוד יש לבאר לפי זה מה שפסק הבה"ג דנשים מחויבות במגילה אבל אינן מוציאות את האנשים, ותמהו טובא על זה. ולהנ"ל יש לומר, שמצד תקנת חכמים הוי ככל המצוות שהזמן גרמא דנשים פטורות, ורק מכח הקבלה ש'קיבלו וקיימו' חייבות, ש'אף הן היו באותו הנס'. ולהכי אף על גב שחייבות, מכל מקום גרע חיובייהו מחיוב אנשים, ולהכי אינן מוציאות לאנשים. [שם]

לדבריו, נשים חייבות רק ברובד הראשוני של קריאת המגילה, כחלק מקבלת העם על עצמו לציין את ימי הפורים, ולא ברובד הנוסף – תקנת אנשי כנסת הגדולה. בשל כך, נשים חייבות רק בשמיעת המגילה ולא בקריאתה[13].

נראה להעמיק את הבחנתו של הרב שפירא על פי דברינו בשיעורים הקודמים. בשיעור השני ['קריאת המגילה לבני הכפרים', הערה 12] עמדנו על הבדל עקרוני הקיים בין קריאת המגילה לשאר מצוות הפורים: קריאת המגילה היא מצוה שנקבעה על ידי אנשי כנסת הגדולה, ולקיומה יש זמנים רבים – "מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלושה עשר, בארבעה עשר ובחמשה עשר". לעומתה, מצוות הפורים מקורן בניהוגי השמחה שישראל קיבלו על עצמם, והן מתקיימות בי"ד ובט"ו אדר בלבד – "לעשות אותם ימי משתה ושמחה"[14]. אמנם, הרב שפירא נוקט – כאחרונים נוספים שהובאו בשיעור זה [צפנת פענח הל' מגילה וחנוכה פ"א ה"ג; בית ישי סי' לו אות ב] – כי בקריאת המגילה עצמה קיימים שני רבדים: קריאת המגילה אינה רק מצוה שנקבעה על ידי אנשי כנסת הגדולה, אלא היא גם חלק ממצוות ימי הפורים שמקורן בקבלת ישראל לציין בכל שנה את ימי הפורים ולפרסם בכך את הנס.

שני רבדים אלו בקריאת המגילה משקפים שני היבטים שונים הקיימים בה[15]. מגילת אסתר "נקראת ספר ונקראת אגרת" [מגילה יט.] – היא גם חלק מכתבי הקודש, והיא גם "אגרת הפורים" ששלחה אסתר לבני אותו הדור. לפי זה, מסתבר כי מצות קריאת המגילה מצד תקנת אנשי כנסת הגדולה מתקיימת על ידי קריאת המגילה כחלק מכתבי הקודש – קריאת הכתובים העוסקים בענייני המועד[16]. לעומתה, מצות קריאת המגילה כחלק ממצוות ימי הפורים, מתקיימת על ידי קריאת "אגרת הפורים" – פרסום הנס באמצעות סיפור נס ההצלה הכתוב במגילה[17].

הגרי"ד סולוביצ'יק מדייק את קיומם של שני רבדים אלו מדברי הגמרא עצמה:

יעוין במגילה (יח, א): 'הלועז ששמע אשורית יצא. והא לא ידעי מאי קאמרי? מידי דהוה אנשים ועמי הארץ. מתקיף לה רבינא: אטו אנן האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן, אלא מצות קריאה ופירסומי ניסא, הכי נמי מצות קריאה ופירסומי ניסא'. ומתבאר מדברי הגמרא, דמלבד הקיום של קריאת כתובים, 'מצות קריאה' שיש במקרא מגילה, יש עוד קיום של קריאה בתורת 'פירסומי ניסא', ושני חיובים הם במקרא מגילה. [הררי קדם סי' רטו אות ג]

לדבריו, מדויק בגמרא כי בקריאת מגילה יש שני חיובים שונים: "מצות קריאה" – קריאת המגילה כחלק מכתבי הקודש, ו"פרסומי ניסא" – קריאת סיפור נס ההצלה[18].

על פי הגדרות אלו, מבאר הגרי"ד את שיטת בה"ג בתוספת נופך:

והנה שיטת הבה"ג דנשים חייבות רק בשמיעה ולא בקריאה... ולדברינו יש לומר, דהביאור הוא דנשים חייבות רק בדין פרסומי ניסא, מהאי טעמא ד'אף הן באותו הנס', אבל מדין קריאה של כתובים פטורות הן, וגם דחיוב זה הוא מדין חובת תלמוד תורה, והנשים פטורות ממצות תלמוד תורה וקריאת כתובים, ולכן הם חייבות רק בשמיעה ולא בקריאה.

[שם, אות ד]

לדבריו, גברים מחויבים בקריאת המגילה מצד תקנת אנשי כנסת הגדולה, וקריאתם במגילה היא גם כקריאת המגילה כחלק מכתבי הקודש, ולכן המצוה היא במעשה הקריאה. רובד זה אינו מוטל על הנשים, ולכן הן מצוות בשמיעת סיפור הנס בלבד ולא במעשה הקריאה.