המשנה בתחילת הפרק השני אומרת:

היתה כתובה בסם ובסיקרא ובקומוס ובקנקנתום על הנייר ועל הדפתרא, לא יצא, עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו. [מגילה יז.]

המשנה מלמדת כי מגילת אסתר צריכה להיות כתובה "אשורית על הספר ובדיו". משתמע מכך כי למגילת אסתר יש דין של ספר תורה, ולכן עליה להיכתב בדומה לספר תורה: "אשורית על הספר ובדיו".

ההשוואה בין מגילת אסתר לספר תורה עולה גם מחובת השרטוט הקיימת במגילה:

דברי שלום ואמת – אמר רבי תנחום ואמרי לה אמר רבי אסי: מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה. [מגילה טז:]

הגמרא לומדת מהכתוב "דברי שלום ואמת", כי כשם שספר תורה טעון שרטוט, כך גם מגילת אסתר טעונה שרטוט[1].

לעומת דינים אלו, מדין מגילה שיש בה חיסרון, משתמע שקיים הבדל בין מגילה לספר תורה:

תנו רבנן, השמיט בה סופר אותיות או פסוקין וקראן הקורא כמתורגמן, המתרגם יצא. מיתיבי, היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות, אם רשומן ניכר כשרה, ואם לאו פסולה. לא קשיא, הא בכולה הא במקצתה. [מגילה יח:]

הגמרא מלמדת כי מגילה כשרה גם אם חסרים בה אותיות או פסוקים.

בפשטות, דין זה עומד בניגוד לדין ספר תורה, תפילין ומזוזות, שלגביהם נאמר:

שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו, אפילו כתב אחד מעכבן. ד' פרשיות שבתפילין מעכבין זו את זו, אפילו כתב אחד מעכבן. [מנחות כח.]

במשנה זו מבואר כי חסרון אות אחת במזוזה ובתפילין – ובפשטות גם בספר תורה[2] – פוסל אותם. ואם כן, בדין זה שונה מגילה מספר תורה[3].

עיסוק מפורש ביחס בין מגילה לספר תורה נמצא בסוגיה העוסקת בדין תפירת יריעות המגילה:

ואמר רבי חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: מגילה נקראת ספר ונקראת אגרת. נקראת ספר, שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה. ונקראת אגרת, שאם הטיל בה שלשה חוטי גידין כשרה. [מגילה יט.]

הגמרא מלמדת כי למגילת אסתר זהות כפולה: "נקראת ספר ונקראת אגרת" – מגילת אסתר היא גם חלק מכתבי הקודש, והיא גם "אגרת הפורים" ששלחה אסתר לבני אותו הדור. בשל כך, חלק מדיניה כדיני ספר תורה – "שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה", וחלק מדיניה אינם כספר תורה אלא כאגרת – ש"אם הטיל בה שלושה חוטי גידין כשרה".

בעקבות מעמדה המורכב של מגילת אסתר, "נקראת ספר ונקראת אגרת", ישנן שיטות שונות בראשונים בביאור גדרה ודיניה.

הטור מביא את דברי רבנו תם, כי כעיקרון כל דיני ספר תורה אמורים לגבי מגילת אסתר:

ורבנו תם ז"ל כתב, כיון דנקראת ספר נותנים לה כל דין ספר תורה חוץ ממה שמפרש בהדיא, דהיינו שאם הטיל בה ג' חוטי גידין כשרה, אבל לכל שאר הדברים היא כספר תורה: לענין עיבוד לשמה, והיקף גויל, וחטוטרת חתי"ן, ותליית ההי"ן וקופי"ן, וכל גופות האותיות כצורתן, וזיונן של שעטנז ג"ץ, ובחסירות ויתרות, וצריכה עמוד בראשה וחלק בסופה כדי להקיפה בו, הכל כספר תורה. [טור סי' תרצא][4]

לפי רבנו תם, דברי הגמרא דלעיל כי "מגילה נקראת ספר", מלמדים על השוואה מלאה בין דיני מגילה לדיני ספר תורה[5]. לשיטתו, הדין "שאם הטיל בה שלושה חוטי גידין כשרה" – הנלמד מכך שהמגילה "נקראת אגרת" – הוא קולא ייחודית, ואין ללמוד ממנו על קולות נוספות.

רבנו תם אינו מבאר מדוע דווקא לגבי תפירת היריעות קיים הבדל בין מגילה לספר תורה. עניין זה התפרש על ידי הריטב"א:

ואומר מורי רבי נר"ו, דבדברים שבגופה, כגון שרטוט ודיו, עשאוה כספר. ומינה שצריכה כתיבה ועיבוד לשמה, שהם דברים שבגופה ובלאו הכי לא חשיב ספר כלל. אבל בדבר שהוא חוץ לגופה עשאוה כאגרת לקרותה בין עומד בין יושב, ולפיכך נהגו לקרותה בלי פיסוק טעמים ובלא הפסק הפסוקים, וזה מה שכתב רבינו האי גאון ז"ל שפושטין אותה כאגרת. וגבי תפירה שאינה מגופה ולא מחוץ לגופה לגמרי הויא כאגרת וכספר. [ריטב"א יט. ד"ה מנא]

לדברי הריטב"א, גוף המגילה צריך להיות כ"ספר", וכל דיני ספר תורה נוהגים בה. לעומת זאת, בדברים שאינם מגוף המגילה, המגילה אינה כ"ספר" אלא כ"אגרת". ולכן קריאת המגילה חלוקה בדיניה מקריאת התורה: הקריאה אינה צריכה להיעשות בעמידה[6], נהגו לקרוא ללא פיסוק טעמים וללא הפסק הפסוקים[7], וכן יש לפשוט את המגילה כאגרת[8]. הריטב"א מוסיף, כי ביחס לתפירה, "שאינה מגופה ולא מחוץ לגופה לגמרי", קיים דמיון ל"ספר" ול"אגרת" כאחת: "נקראת ספר – שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה, ונקראת אגרת – שאם הטיל בה שלשה חוטי גידין כשרה"[9].

לעומת שיטה זו, המשווה בין מגילת אסתר לספר תורה, קיימת סיעת ראשונים החולקת וסוברת שאין להשוות ביניהם.

כן עולה מדברי הרמב"ם:

אין כותבין את המגילה אלא בדיו על הגויל או על הקלף כספר תורה, ואם כתבה במי עפצא וקלקנתוס כשרה, כתבה בשאר מיני צבעונין פסולה, וצריכה שרטוט כתורה עצמה, ואין העור שלה צריך עבדה לשמה. [הל' מגילה וחנוכה פ"ב ה"ט]

בהלכה זו מביא הרמב"ם את הדינים בהם שווה המגילה לספר תורה, אך מדבריו עולה כי השוואה זו אינה מוחלטת: בניגוד לספר תורה שעורו טעון עיבוד 'לשמה'[10], עיבוד עור המגילה אינו צריך להיעשות 'לשמה'[11].

בביאור שיטתו כותב המגיד משנה:

זה פשוט, שלא נזכר בה עיבוד, ואינה כספר תורה אלא לדברים שהשווה לו.

[מגיד משנה, שם][12]

לדבריו, מגילת אסתר ביסודה שונה מספר תורה, ולכן נוהגים רק הדינים המפורשים בסוגיות, ואילו שאר דיני ספר תורה אינם קיימים בה[13].

שיטה זו מובאת גם בשבולי הלקט:

כתב בעל היראים: כל הלכות ספר תורה צריך במגילה, וצריך שיהיו אותיות שעטנזג"ץ מצויינין ג' ציונין, ושתהא כל אות מוקפת גויל מארבע רוחותיה. ועשרת הדברות כתב שאין צריך לזיין האותיות. וכן נראה בעיני, דגריעה מגילה מספר תורה, דאמרינן, נקראת אגרת שאם הטיל בה שלשה חוטי גידין כשירה. ופירש רבינו שלמה זצ"ל, לומר שאינה חמורה כספר תורה. ומעשים בכל יום שקורין את המגילה במגילה שאינה מזויינת, ולא ראינו כן במקומינו מעולם לזיין אותיות המגילה. [שבולי הלקט סי' קצז]

שבולי הלקט מביא את שיטת היראים [סי' רסח], כי מגילה שווה לספר תורה, ולכן כתיבתה צריכה להיעשות בכל דיני כתיבת ספר תורה. שבולי הלקט עצמו חולק ונוקט כשיטת הרמב"ם: מגילת אסתר "נקראת אגרת", והיא אינה חמורה כספר תורה, ולכן אין חובה לתייג את אותיות המגילה[14].

ההגדרה שמגילת אסתר אינה "ספר" מפורשת בדברי המהרי"ל, המיישב בכך את המנהג שלא לעשות עמוד למגילה[15]:

ואמר מהר"י סג"ל, יש לישב המנהג שאין נוהגין כן, משום דאית למאן דאמר מגילת אסתר לא נתנה לכתוב על ידי הנבואה ולא מיתקרי ספר, וראיה דאין אנו נזהרים מליגע בה ערום כמו בספר תורה. [מנהגי מהרי"ל הל' פורים אות טז][16]

המהרי"ל תולה הגדרה זו, כי מגילת אסתר אינה "ספר", בשיטה שמגילת אסתר לא ניתנה להיכתב, והיא אינה חלק מכתבי הקודש.

מקור הדברים בדברי הגמרא המבארת בכך את שיטתו של שמואל שאסתר אינה מטמאה את הידיים:

אמר רב יהודה אמר שמואל: אסתר אינה מטמאה את הידים. למימרא דסבר שמואל אסתר לאו ברוח הקודש נאמרה, והאמר שמואל: אסתר ברוח הקודש נאמרה. נאמרה לקרות ולא נאמרה ליכתוב. [מגילה ז.]

הריטב"א מקשה על הגדרה זו, כי מגילת אסתר "לא נאמרה ליכתוב", מהחובה המפורשת במשנה לקרוא את המגילה מתוך הכתב. הריטב"א מיישב:

ויש לומר דשמואל הכי קאמר, שלא ניתנה ליכתב בכלל ספרי הקדש עד שתהא כמותה לטמא את הידים, אבל מכל מקום ניתנה ליכתב שלא תהא על פה והקוראה על פה לא יצא.

[ריטב"א ז. ד"ה אמר]

לדברי הריטב"א, שמואל סבור כי מגילת אסתר לא ניתנה להיכתב כחלק מכתבי הקודש, אך היא ניתנה להיכתב כ'מגילה'. בשל כך, אמנם מגילת אסתר אינה "ספר", אך היא מהווה "אגרת", ומצות קריאת מגילה צריכה להיעשות דווקא בקריאה מתוך הכתב – בקריאת "אגרת" זו[17].

הגרי"ז הולך בדרך עקרונית זו, אך לשיטתו דרך זו קיימת גם לשיטה שמגילת אסתר ניתנה להיכתב:

דהנה מצינו תרי דיני כתיבה במגילה, חדא דהרי היא מכלל כתבי הקודש ונכתבת ככל הכתובים, וכדתניא בבבא בתרא דף י"ד: 'סדרן של כתובים וכו' דניאל ומגילת אסתר' וכו', וכן קיימא לן דמגילת אסתר מטמאה את הידים, כמבואר במגילה דף ז', משום שהיא בכלל כתבי הקודש. ופסק כן הרמב"ם בפ"ט מהל' אבות הטומאות ה"ו, עיי"ש. ושנית, איכא דין מסוים של כתיבת מגילה, וכדחזינן דנאמרו בה דינים מיוחדים בכתיבתה, דנקראת ספר ונקראת אגרת, והרי היא כאמיתה של תורה... והיינו משום דכתיבת מגילה היא דין בפני עצמו ויש לה דינים מיוחדים. ופשוט דכל הנך דינים הנאמרים בכתיבת מגילה הם רק לעניין לצאת בה ידי חובתו בקריאת מגילה, שעל זה הוא דנאמר יסוד הדין של כתיבת מגילה, אבל לענין דין קדושת כתבי הקודש, כמו לעניין דין טומאת ידיים וכדומה, וכן לעניין הדין דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, בזה לא נאמר דין כתיבת מגילה כלל, רק היא בזה כשאר כתבי הקודש, וזה פשוט. אולם נראה עוד, דדין כתיבה זו של כתיבת מגילה הוא בעיקרו דין כתיבה באנפי נפשיה, שאינו שייך כלל לדין כתיבה של כתבי הקודש, ואף אם הווה משכחינן גוונא שלא יהא בה דין כתבי הקודש בקדושתה וכתיבתה, מכל מקום אין זה עניין לדין כתיבת מגילה הנאמר לעניין לצאת בה ידי חובתו, דדין כתיבת מגילה הוא דבר אחר לגמרי שאינו שייך כלל לדין כתיבה של כתבי הקודש.

[חידושי מרן רי"ז הלוי הל' מגילה פ"ב ה"ט]

לדברי הגרי"ז, מגילת אסתר היא גם חלק מכתבי הקודש והיא גם "אגרת הפורים". בשל כך, ישנם דינים הנובעים מצד היותה חלק מכתבי הקודש – כטומאת כתבי הקודש, וישנם דינים אחרים הנובעים מחמת היותה "אגרת הפורים" – כחובת קריאתה. על הבחנה זו מוסיף הגרי"ז, כי שונים דיני כתיבתה כחלק מכתבי הקודש מדיני כתיבתה כ"אגרת הפורים".

באופן זה מבאר הגרי"ז את שיטת הרמב"ם שמגילת אסתר אינה צריכה עיבוד 'לשמה':

ולפי זה נראה, דזהו יסוד דינו של הרמב"ם שפסק דמגילה אינה צריכה עיבוד לשמה, משום דסבירא ליה להרמב"ם דהא דמגילה דינה כספר תורה משום דנקראת ספר, כל זה הוא לעניין דינים המסוימים בספר תורה, כגון כתיבה על הגויל וכדומה, אבל לא לענין דינים התלויים בקדושה, כגון דין עיבוד לשמה... ואם כן הרי נמצא דבתיבה זו המיוחדת של מגילה, דנקראת לענין זה ספר ודינה כספר תורה, אין בזה משום קדושה כלל... ואם ממילא דלא שייך בה גם הך דינא דבעינן עיבוד לשמה. [שם]

לדבריו, חובת העיבוד 'לשמה' נובעת מחמת הקדושה, ולכן חובה זו שייכת רק במגילה הנכתבת כחלק מכתבי הקודש ולא במגילה הנכתבת כ"אגרת הפורים".

שיטה עקרונית זו, כי קיים חילוק בין מגילת אסתר הנכתבת כחלק מכתבי הקודש לבין מגילת אסתר הנכתבת כ"אגרת הפורים", עולה מתוך דברי ה'לקט יושר':

במגילה הכתובה בין הכתובים ועשוייה בגליונות, בעינן עבוד לשמה.

[לקט יושר עמ' קנה ענין ג]

לדבריו, דווקא במגילה הנכתבת בפני עצמה, המתפקדת כ"אגרת הפורים", אין חובה שהעיבוד ייעשה 'לשמה'. לעומת זאת, במגילה "הכתובה בין הכתובים", כחלק מכתבי הקודש, קיימת חובה שהעיבוד ייעשה 'לשמה'.

מקור נוסף לתפיסה עקרונית זו עולה מהצעתו של המהר"ם מינץ, כי ההנחיה שפרשיותיה של המגילה יהיו סתומות היא לכתחילה בלבד:

אכן שמא מה שכתב דפרשיותיהם סתומות, שמא דעת מהר"ם דלכתחילה טוב לעשות סתומות, אבל אין פסול בשביל זה. כי הטעם נראה לי דצריך לעשות סתומה משום דדמיא לאיגרת, ואם כן אפשר דפירושו לכתחילה, כי גם בהרבה אגרות איכא הפסק גדול הדומה לפתוחה, לכך סברה דפירושו לכתחילה. [שו"ת מהר"ם מינץ סי' יב]

מדברי המהר"ם מינץ עולה כי צורת כתיבת מגילת אסתר נובעת "משום דדמיא לאגרת", ולכן לכתחילה יש לעשות את הפרשיות סתומות. משתמע מכך כי כאשר המגילה נכתבת כחלק מכתבי הקודש, יש לכותבה בצורה שונה, הואיל והיא אינה נכתבת כ"אגרת"[18].

בשולי הדברים נציין לחידושו של הצפנת פענח, כי מצות מגילה כוללת בתוכה שתי מצוות שונות:

הנה דין של מגילה נראה לי דיש בה ב' מצות: א' הקריאה גופא... והב' משום פרסום הנס.

[צפנת פענח הל' מגילה וחנוכה פ"א ה"ג]

על בסיס חידוש זה, טוען הצפנת פענח כי במגילה הכתובה 'בכל לשון' – לגביה אומרת המשנה [יז.]: "אבל קורין אותה ללועזות בלעז" – מתקיימת רק מצות פרסום הנס ללא מצות הקריאה:

וכן נפקא מינה גבי מגילה, גבי הך דקיימא לן דכותבין אותה בכל לשון... זהו גם כן רק משום טעם דפרסומי ניסא. [שם]

נראה כי שיטתו מבוססת על הבחנתו העקרונית של הגרי"ז דלעיל בין שתי כתיבותיה של המגילה: כתיבת המגילה כחלק מכתבי הקודש וכתיבת המגילה כ"אגרת הפורים"[19]. אולם, לשיטתו מצות קריאת המגילה אמורה ביחס לשתי זהויותיה של המגילה: קריאתה גם כחלק מכתבי הקודש וגם כ"אגרת הפורים". בשל כך, הקורא מגילה שאינה כתובה בלשון הקודש, אמנם הוא קורא את "אגרת הפורים", אך אינו מקיים את חובת קריאת המגילה כחלק מכתבי הקודש, חובה המתקיימת רק במגילה הכתובה "אשורית על הספר ובדיו"[20].