נאמר במשנה:

קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה, קורין אותה באדר שני. אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים. [משנה ו:]

המשנה מלמדת כי אם עיברו את השנה בסוף חודש אדר, יש לשוב ולקרוא את המגילה באדר השני.

הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בעניין זה:

קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה, קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון חוץ ממקרא מגילה. רבי אליעזר ברבי יוסי אומר: אין קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יוסי: אף קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני אין נוהגות בראשון. ושוין בהספד ובתענית שאסורין בזה ובזה. [מגילה ו:]

לפי תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל, יש לשוב ולקרוא את המגילה באדר שני (כשיטת משנתנו). לעומת זאת, לפי רבי אליעזר ברבי יוסי, יצאו ידי חובה בקריאת המגילה באדר ראשון.

הגמרא מבארת את יסוד מחלוקתם:

אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו: 'בכל שנה ושנה'. רבי אליעזר ברבי יוסי סבר 'בכל שנה ושנה' – מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט, אף כאן אדר הסמוך לשבט. ורבן שמעון בן גמליאל סבר 'בכל שנה ושנה' – מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן, אף כאן אדר הסמוך לניסן. [שם]

הגמרא מוסיפה ומבארת, כי לפי רבי אליעזר ברבי יוסי, יש לקרוא את המגילה ב"אדר הסמוך לשבט", הואיל ו"אין מעבירין על המצוות". לעומת זאת, לפי רבן שמעון בן גמליאל, יש לקרוא את המגילה ב"אדר הסמוך לניסן", הואיל ו"מסמך גאולה לגאולה עדיף".

לכאורה, ניתן היה להבין את מחלוקת התנאים באופן אחר, כנעוצה בשאלה מיהו 'אדר האמתי', ומי נקרא 'אדר' באופן מושאל בלבד. אמנם, מדברי הגמרא עולה בבירור כי אליבא דאמת שני החודשים נחשבים ל'אדר', ולכן מחלוקת התנאים נעוצה בשאלה אחרת: באיזה מבין שני האדרים יש לקרוא את המגילה – ב"אדר הסמוך לשבט" או ב"אדר הסמוך לניסן"[1]?

הבנה זו מוכחת מדברי המשנה: "אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים", ומדברי הברייתא: "ושוין בהספד ובתענית שאסורין בזה ובזה". ממקורות אלו עולה כי י"ד באדר בשני החודשים אסור בהספד ובתענית, וכן שאר דיני חודש אדר נוהגים בשני החודשים. מכאן ששני החודשים נחשבים ל'אדר'.

הבנה זו עולה מדברי הרמב"ם:

שני הימים האלו שהן ארבעה עשר וחמשה עשר אסורין בהספד ותענית לכל אדם בכל מקום... ושני הימים אסורין בהספד ותענית באדר הראשון ובאדר השני.

[הל' מגילה וחנוכה פ"ב הי"ג][2]

אולם, לרא"ש שיטה שונה:

נראה לומר דסיפא ארישא קיימא, היכא דקרא המגילה בארבעה עשר ונתעברה השנה, אז 'אין בין אדר ראשון לשני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים', דאף על פי דעשאו בראשון צריכין לחזור ולעשותן בשני, אבל כל שאר דברים שעשאום בראשון ושוב נתעברה השנה אין צריכין לחזור ולעשותן בשני. והיכא דנתעברה השנה קודם אדר ראשון, אז הוי אדר הראשון כמו שבט. ואהא קאמר גמרא 'הא לענין פרשיות זה וזה שוין', כלומר שאם קראו באדר הראשון כל ארבעה הפרשיות ושוב ראו שיש צורך לעבר השנה, אין צריך לעשותן בשני. אבל לא מסתבר כלל שבכל השנים המעוברות יקראו הפרשיות בשני אדרים.

[רא"ש פ"א סי' ז]

לדבריו, סוגייתנו עוסקת רק כאשר קראו את המגילה בי"ד ולאחר מכן עיברו את השנה. במציאות זו שני החודשים הם אכן 'אדר', ואילו כאשר עיברו את השנה לפני ראש חודש אדר – רק אדר שני מהווה 'אדר', ו"אז הוי אדר הראשון כמו שבט".

על פי שיטתו זו מוסיף הרא"ש:

'ושוין בהספד ותענית שאסורים בזה ובזה' – פירוש, אם קראו המגילה בארבעה עשר ובו ביום עברו השנה, אסור בהספד ותענית. אבל בשאר שנה מעוברת נראה לי שמותר בהספד ותענית. [שם]

לשיטת הרא"ש, הואיל ובשנה מעוברת רגילה "הוי אדר הראשון כמו שבט", י"ד באדר ראשון מותר בהספד ובתענית. לדבריו, איסור הספד ותענית באדר הראשון אמור רק כאשר עיברו את השנה ביום הפורים עצמו לאחר קריאת המגילה.

נראה כי פרשנותו השונה של הרא"ש לסוגייתנו נובעת ממחלוקת עקרונית ביחס בין אדר ראשון לאדר שני. לעומת פשטות הסוגיה (ושיטת הרמב"ם), על פיה שני החודשים נחשבים ל'אדר', הרא"ש סובר שרק אדר השני הוא 'אדר', ואילו אדר ראשון הוא "חודש העיבור" – חודש שהתווסף למניין החודשים הרגילים[3].

מחלוקת זו משליכה על הבנת סוגיית הגמרא לגבי הנודר נדרים עד חודש אדר.

נאמר במשנה:

קונם יין שאיני טועם לשנה, נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה. עד ראש אדר, עד ראש אדר הראשון. עד סוף אדר, עד סוף אדר הראשון. [נדרים סג:]

הגמרא דנה בדברי המשנה לאור מחלוקת התנאים לגבי אופן כתיבת שני החודשים בשטרות:

אלמא סתמא דאדר דקאמר ראשון הוא. לימא מתניתין רבי יהודה היא, דתניא, אדר הראשון כותב אדר הראשון, אדר שני כותב אדר סתם, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אדר הראשון כותב סתם, אדר שני כותב תיניין. אמר אביי: אפילו תימא רבי מאיר, הא דידע דמעברא שתא הא דלא ידע. [שם]

מסוגיה זו עולה מחלוקת תנאים מיהו "אדר סתם": לפי רבי מאיר אדר השני, ולפי רבי יהודה אדר הראשון.

תוספות סוברים שמסקנת הסוגיה היא כשיטת רבי מאיר[4], והם מביאים ראיות לשיטה זו:

וקאמר דאדר סתם של מעוברת היינו אדר שני, דחדש העיבור אדר ראשון הוא ולא אדר שני. תדע, שהרי אדר הראשון משלושים יום שני מכ"ט. ועוד, דמגילה ופורים בשני, אלמא ראשון חודש העיבור. [תוס' נדרים סג: ד"ה והתניא]

לדבריהם, לשיטת רבי מאיר, אדר השני הוא החודש המקורי ואדר הראשון הוא החודש שהתווסף. תוספות מוכיחים זאת מכך שאדר השני הוא כ"ט יום, כאדר של שנה פשוטה, ואילו אדר הראשון הוא שלושים יום. וכן הם מוכיחים זאת מכך שקריאת המגילה ומצוות הפורים נעשות באדר השני.

תוספות אינם מציינים לסוגיית הגמרא דלעיל, בה מבואר הטעם שקריאת המגילה נעשית באדר השני: "בכל שנה ושנה – מה בכל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן, אף כאן אדר הסמוך לניסן... מסמך גאולה לגאולה עדיף". נראה מכך כי הם הולכים בדרכו של הרא"ש, על פיה סוגיה זו עוסקת כאשר עיברו את השנה לאחר קריאת המגילה, אך כאשר עיבור השנה נעשה קודם לכן – קריאת המגילה ומצוות הפורים מתקיימות באדר שני מטעם אחר: רק אדר השני הוא 'אדר', ואילו אדר הראשון הוא 'חודש העיבור', ולכן המצוות המיוחדות לאדר שייכות באדר השני בלבד.

לעומת שיטות תוספות, ראשונים אחרים [רא"ש נדרים פ"ח סי' ב; רשב"א נדרים סג: ד"ה אלא; ר"ן שם, ד"ה ולענין] פוסקים כרבי יהודה, ש"סתמא דאדר דקאמר ראשון הוא". מכאן שהם אינם רואים קשר בין קביעה זו לבין ההלכה הפסוקה שקריאת המגילה ומצוות הפורים נעשות באדר השני. הגר"א מבאר את טעמם של ראשונים אלו:

דמנדרים אין ראיה, דשם פליגי בלשון בני אדם, דבנדרים הלכו אחר לשון בני אדם.

[ביאור הגר"א תקסח, ז]

לדבריו, כעיקרון שני החודשים נחשבים ל'אדר', והדיון במסכת נדרים אינו במהותם של שני החודשים אלא בלשון בני אדם – כאשר בני אדם אומרים 'אדר סתם', האם כוונתם לאדר ראשון או לאדר שני.

הבנות אלו עומדות ביסוד המחלוקת הקיימת לגבי תענית ביום מיתת אביו, האם היא נוהגת באדר ראשון או באדר שני.

המהר"י ברונא לומד משיטת הרא"ש דלעיל כי יש להתענות באדר השני:

נשאלתי מי שמת אביו ואמו באדר ונתעברה השנה וכלו לו י"ב חדשים באדר הראשון, מתי יתענה ביום שמת בו אביו, באדר הא' או באדר הב'? והשבתי, שבאדר הב' הוא יום שמת בו אביו, אבל אדר הא' הוא שבט, שהרי אנו בקיאים בקבועא דירחא, וידענא דעל כרחין קודם אדר הא' בעינן למעבר השנה ולעשות אדר הב', ונמצא אדר הא' ממש שבט הוא. וכן כתב האשירי בהדיא בפרק קמא דמגילה, וז"ל: 'וכשנתעברה השנה קודם אדר הא', אז הוי אדר הא' כמו שבט ומותרים בהספד ותענית אפי' בי"ד'... וכל שכן לדידן דבקיאינן בקיבועא וחושבנא להשוות שנות החמה ושנות הלבנה... ע"כ כן באדר הראשון שבט הוא.

[שו"ת מהר"י ברונא סי' קצג]

לדבריו, הואיל ורק אדר השני הוא 'אדר', בו חל יום מיתת אביו, ולכן בו יש להתענות[5].

שיטה שונה למהר"י מולין, הסובר שיש להתענות בתאריך בו מת אביו בשני החודשים:

כשיבא יום שמת אב או אם באדר, שמעתי שהורה מהר"י מולין לצום בשתיהן.

[חידושי דינין והלכות למהר"י ווייל סי' ה][6]

וכן פוסק הגר"א:

העיקר להתענות בשניהם, דלרשב"ג לא פליג את"ק במגילה ו' ב' אלא בסדר פרשיות, אבל בשאר מודה לתנא קמא שכל מצות הנוהגות בשני נוהגות בראשון. [ביאור הגר"א, שם]

לשיטתו, הואיל ומסוגיית הגמרא במגילה עולה כי שני החודשים נחשבים 'אדר', תאריך הפטירה בשני החודשים נחשב 'יום מיתת אביו', ולכן יש להתענות בשני החודשים[7].

לתרומת הדשן שיטה שלישית:

שאלה: מי שנפטרו הוריו באדר בשנה פשוטה, כשיגיעו שנות העיבור באיזה אדר יצום ויאמר קדיש וברכו, בראשון או בשני? תשובה: יראה דיעשה בראשון, ונקטינן האי טעמא משום דענין זה דומה למי שנדר יום קבוע בשנה בחדש פלוני, ובנדרים: 'הנודר לעשות דבר פלוני באדר יעשה באדר הראשון'... עוד נראה להביא ראייה מפרק קמא דמגילה, בשמעתא ד'אין בין' פליגי רבן שמעון בן גמליאל ורבי אלעזר, רשב"ג סבר כל מצות הנוהגין באדר אין נוהגין אלא בשני, ורבי אלעזר סבר אין נוהגין אלא בראשון. ופסק תלמודא הילכתא כרשב"ג, ופריך עלה התם: 'בשלמא רבי אלעזר מסתברא טעמא דאין מעבירין על המצות, אלא רשב"ג מאי טעמא'? ומשני: 'כדי לסמוך גאולה לגאולה'... אבל כל היכא דלא שייכי טעמא דלסמוך גאולה לגאולה, לעולם אזלינן בתר טעמא דאין מעבירין על המצוה. ונידון דידן לא שייך מידי לסמוך גאולה לגאולה, לכך אזלינן בתר טעמא דאין מעבירין על המצות ויעשה בראשון.

[תרומת הדשן סי' רצד]

תרומת הדשן לומד משתי הסוגיות דלעיל, במסכת נדרים ובמסכת מגילה, כי הדינים האמורים ביחס ל'אדר' מתקיימים באדר הראשון – הואיל ו"סתמא דאדר דקאמר ראשון הוא", והואיל ו"אין מעבירין על המצוות"[8]. נראה מכך כי גם לשיטתו שני החודשים הם 'אדר', אלא שתענית ביום מיתת אביו אמורה להתקיים במועד אחד בלבד, ולכן דינה כשאר המצוות שהן מתקיימות באדר הראשון[9].

כאמור, התפיסות השונות במעמדו של אדר ראשון, עומדות ביסוד מחלוקת הראשונים בדין הספד ותענית באדר ראשון. אמנם, גם בין הראשונים הסוברים שקיים איסור הספד ותענית באדר ראשון, קיימת מחלוקת האם נוהגים בו גם "משתה ושמחה".

תוספות מביאים מנהג לקיים "משתה ושמחה" גם באדר ראשון:

ויש שנוהגין לעשות ימי משתה ושמחה בארבעה עשר ובחמשה עשר של אדר הראשון. וריהטא דמתניתין נמי משמע כן, מדקאמר 'אלא מקרא מגילה בלבד ומתנות עניים', מכלל דלענין משתה ושמחה זה וזה שוין. [תוס' ו: ד"ה ורבי]

תוספות חולקים על מנהג זה:

ולא נהירא, דהא אמרינן בגמרא: 'הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין', מכלל דשמחה ומשתה ליכא, דעל כרחך לא תליא הא בהא, דאי תליא הא בהא, לאשמעינן דמשתה ושמחה נהגו בהו וממילא נאסר בהספד, דהא הימים האמורים במגילת תענית האסורים בהספד אין בהן משתה ושמחה. וכן הלכה, שאין צריך להחמיר לעשות משתה ושמחה באדר הראשון. [שם]

לעומתם, הר"ן סבור כי שמחת פורים נוהגת גם באדר ראשון:

אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים – נראה לי, דהיינו טעמא דלא אמר נמי 'סעודת פורים', משום דמסקינן בגמ' דלענין הספד ותענית זה וזה שוין, כלומר שאסורין בזה ובזה. ואסור בהספד ותענית משמחה ומשתה נפיק... וקרוב הדבר גם כן שראוי להרבות בסעודה בי"ד שבראשון. [ר"ן ג: ד"ה אלא מקרא]

מסברה, שיטת הר"ן מובנת. אמנם מצות קריאת המגילה אינה נוהגת אלא באדר שני בלבד, אך גם י"ד שבאדר ראשון הוא 'פורים', ולכן גם הוא "יום משתה ושמחה", וראוי להרבות בו בסעודה[10]. לעומת זאת, שיטת תוספות טעונה ביאור: הואיל ולשיטתם י"ד שבאדר ראשון הוא "יום משתה ושמחה", מדוע מצות סעודה אינה נוהגת בו? מדוע הוא אסור בהספד ובתענית בלבד?

ניתן לבאר את שיטת תוספות על פי דברי התשב"ץ [ח"ג סי' רצח] – בהם דנו בשיעור הקודם ['משתה ושמחה'] – כי הכתוב במגילה, "לעשות אותם ימי משתה ושמחה", מחיל איסור הספד ותענית בלבד, ומצות הסעודה היא מדרבנן בלבד[11]. על פי שיטה זו דברי תוספות ברורים: באדר ראשון נוהג רק החיוב הבסיסי, שיסודו במגילה, ואילו הדין הנוסף – מצות הסעודה – נאמר רק על אדר שני.

אולם, הגר"א מבאר את שיטת תוספות בדרך שונה:

ולכאורה קשה, הא איסור הספד ותענית ילפינן ממה שכתוב 'משתה ושמחה'. אבל לפי זה ניחא, דטעם הספד ותענית שאסור בראשון, לאו משום קרא, דקרא לא אסיר אלא בשני, כמו שכתוב 'השנית', אלא משום דכתיבי במגילת תענית. [ביאור הגר"א תקסח, ז]

לדברי הגר"א, מצות "משתה ושמחה" הכתובה במגילת אסתר נוהגת, בדומה לקריאת המגילה, באדר השני בלבד. ואיסור הספד ותענית שבאדר ראשון מקורו במגילת תענית:

ואין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגלה ושלוח מתנות לאביונים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שנוהגת באדר הראשון אינה נוהגת באדר השני, חוץ מן ההספד ותענית שנוהגים זה כזה. [סוף מגילת תענית]

לפי דרכו של הגר"א ניתן לבאר, כי מגילת אסתר לימדה על מצוות הנוהגות בימי הפורים, ומצוות אלו – בדומה לקריאת המגילה – נוהגות באדר השני בלבד. מגילת תענית, לעומת זאת, אינה מחדשת ציוויים על האדם, אלא מגדירה ימים מסוימים כימי שמחה, ובהתאם לכך ימים אלו, הקיימים גם באדר ראשון וגם באדר שני, אסורים בהספד ובתענית[12].

שיטה זו, כי איסור הספד ותענית באדר ראשון יסודו במגילת תענית, מפורשת בדברי המרדכי:

אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים, הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין. אמר ר"מ: היינו קודם שבטלה מגילת תענית, אבל בזמן הזה, כיון שבטלה מגילת תענית והותרו כל הימים, אין אסורין בהספד ותענית אלא בחנוכה ופורים דמתפרסמא מילתא דניסא... אבל י"ד דאדר הראשון, כיון דלית ביה פרסום ניסא ולא מקרא מגילה, לא עדיף משאר מגילת תענית ומותר בהספד ובתענית. [מרדכי סי' תשפד][13]

לדבריו, הואיל ואיסור הספד ותענית באדר ראשון יסודו במגילת תענית, הוא אינו נוהג בזמן הזה – "כיון שבטלה מגילת תענית".

הרב אריאב עוזר מציע דרך נוספת בביאור שיטת תוספות:

נראה להוכיח ששני עניינים נכללו ב'ימי משתה ושמחה', דהנה סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו, ומכל מקום איסור הספד ודאי יש גם בלילה. וטעם הדבר – כמו שכתב בקהילות יעקב – שאף כי הניהוג המעשי של משתה ושמחה אינו אלא ביום, אבל היום כולו הוא 'יום' משתה ושמחה... ואם כן יש לומר שסוברים התוספות, שאף כי בי"ד וט"ו באדר ראשון אין את הניהוג המעשי של ימי הפורים, אבל החפצא של היום התלוי בתאריך הוא אף באדר הראשון... ולכן ימים אלו אסורים בהספד ובתענית, דהם 'ימי שמחה', הגם שאין בהם מצות משתה ושמחה בפועל. ודומיא דלילה שהוא יום משתה ושמחה בלא ניהוג מעשי של משתה ושמחה.

[שיעור הרב אריאב עוזר בעניין 'פורים קטן' [שיעור תקפב] חלק ב אות ה]

לפי דבריו, קיימים שני רבדים בחובת המשתה והשמחה בימי הפורים: גם הגדרת מהותו של יום – יום של שמחה האסור בהספד ובתענית, וגם חובה המוטלת על האדם – לשמוח בו במשתה ובסעודה[14]. הרובד הראשון קיים גם באדר ראשון, הואיל וימי הפורים קיימים גם באדר ראשון; לעומתו, הרובד השני, המחיל ציוויים מעשיים על האדם, נאמר ביחס לאדר שני בלבד.

שיטה ייחודית בעניין זה לחתם סופר. החתם סופר מחדש כי עצם החובה לעשות זכר לנס היא דאורייתא, ורק הדרך בה הזיכרון נעשה היא מדרבנן:

דפורים וחנוכה וכל ימי מגילת תענית לעשות זכר לנס ממות לחיים הוא דאורייתא ממש מקל וחומר, כדאיתא פרק קמא דמגילה... מכל מקום היינו לעשות שום זכר לנס, אבל איכות וכמות הזכרון ההוא הוא מדרבנן, כגון קריאת מגלה ומשלוח מנות והדלקת נרות בחנוכה הכל מדרבנן. [שו"ת חתם סופר או"ח סי' רח]

על פי זה מבאר החתם סופר את טעם איסור הספד ותענית באדר ראשון:

ובזה נתיישב לי מה טעם וסברא לאסור בהספד ותענית בי"ד וט"ו באדר הראשון. ממה נפשך, אם אין עושין אותו פורים ממש, מה ענין לאוסרו בהספד ותענית... ואך לפי הנחה שהנחנו שעל כל פנים מדאורייתא מחוייבים לעשות שום זכר לכל הפחות לאוסרו בהספד ותענית, אם כן מחוייבים לעשות מיד באדר הראשון משום אין מעבירין על המצות, ובזה מודה רבן שמעון בן גמליאל לרבי אלעזר ב"ר שמעון, אך מה שהוספנו אנחנו מגילה ושמחה ומשלוח מנות, אנחנו קובעים ביום המובחר בשני למיסמך גאולה לגאולה. [שם]

לפי דבריו, המצוה מדאורייתא לציין את הנס מתקיימת באיסור הספד ותענית באדר ראשון, ורק המצוה מדרבנן לקרוא מגילה ולקיים את שאר מצוות היום נדחית לאדר שני.