ימי הפורים מוגדרים במגילת אסתר כ"ימי משתה ושמחה":

ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמד על נפשם... ביום שלשה עשר לחדש אדר, ונוח בארבעה עשר בו ועשה אתו יום משתה ושמחה. והיהודים אשר בשושן נקהלו בשלשה עשר בו ובארבעה עשר בו, ונוח בחמשה עשר בו ועשה אתו יום משתה ושמחה. על כן היהודים הפרזים הישבים בערי הפרזות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה ויום טוב, ומשלוח מנות איש לרעהו. ויכתב מרדכי את הדברים האלה... לקים עליהם להיות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו, בכל שנה ושנה... לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.

[אסתר ט, טז-כב]

לכאורה, נראה להשוות בין שמחת פורים לשמחת המועדים: כשם שבמועדים קיימת מצות שמחה – "ושמחת בחגך", כך קיימת מצות שמחה בפורים – "ימי משתה ושמחה".

על פי השוואה זו כותב הריטב"א כי כשם שאבלות אינה נוהגת ברגל[1], כך אבלות אינה נוהגת בפורים:

הא דאמרינן 'שמחה – מלמד שאסור בהספד', נראה דהוא הדין שאין נוהג בו אבילות יום שני שהוא של דבריהם לדברי הכל, דאתי שמחה דרבנן דרבים ודחי אבילות דרבנן דיחיד. וכדאמרינן דכוותה: אבל אינו נוהג אבילותו ברגל, פירוש ואפילו למאן דאמר דאבילות לילה דאורייתא, ואתי עשה דשמחת רבים, דהיינו ו'שמחת בחגך', ודחי עשה דאבילות דיחיד, והוא הדין בהא. אבל אם הוא יום מיתה וקבורה דהוי דאורייתא נוהג בו אבילות, כשם שנוהג ביום טוב שני של דבריהם, דלא חמירי האי מיניה. [ריטב"א מגילה ה: ד"ה הא דאמרינן][2]

בניגוד לכך, הרמב"ם סובר שאבלות נוהגת בפורים במלואה:

וכן אין מספידין את המת בחנוכה ובפורים ולא בראשי חדשים, אבל נוהגין בהן כל דברי אבלות. [רמב"ם הל' אבל פי"א ה"ג][3]

שיטת הרמב"ם טעונה ביאור. הואיל וימי הפורים הם "ימי משתה ושמחה", מדוע אבלות נוהגת בהם?

מדברי הר"ן עולה כי טעם הדבר הוא שתוקפו של פורים הוא מדרבנן בלבד:

דילמא כיון דמדרבנן בעלמא הויא, אבילות שחל עליו מתחילה דחי ליה.

[ר"ן מגילה ד. ד"ה ומדאמרי']

מדברי הריטב"א עולה הסבר אחר[4]:

אבל נוהג אבילותו בחנוכה ופורים ואפילו בדברים שבפרהסיא, ואפילו מיום שני ואילך, ולא אמרינן בהא דאתי עשה דרבנן דרבים ודחי אבלות דרבנן דיחיד, מכיון דלא הוי מועד ולא יום טוב. ואף על גב דפורים ימי משתה ושמחה לשמוח ולעשות סעודה, לא דחו בזה אפילו אבלות של דבריהם, שהרי בשביל אבילותו אין כבוד פורים מתחלל בזה, ויכול לקרוא מגילה ולתת מתנות לאביונים ומשלוח מנות איש לרעהו ולעשות סעודה.

[ריטב"א מו"ק כז: ד"ה אמר]

מדבריו עולה הבדל עקרוני בין שמחת המועדים לשמחת פורים. המועדים הם 'ימים טובים', ולכן האדם מצווה להיות בהם בשמחה – "ושמחת בחגך"[5]. פורים, לעומת זאת, אינו 'יום טוב'[6]; חובה לקיים בו את מצוות היום – מקרא מגילה, מתנות לאביונים, משלוח מנות וסעודה ("משתה ושמחה"), אך אין חובה להיות בו בשמחה. בשל כך, אבלות עומדת בסתירה למצות השמחה במועדים, אך אינה עומדת בסתירה למצות "משתה ושמחה" בימי הפורים[7].

חילוק שונה בין שמחת המועדים לשמחת פורים מעלה הגרי"ד סולוביצ'יק:

את השמחה, אליבא דהלכה, ניתן לחוות רק כאשר האדם מצוי בנוכחות הא-להים. בכל פעם שבו אומרת התורה 'ושמחת', היא מסייגת ואומרת "לפני ה' א-להיך"... תחושת השמחה והמודעות לנוכחותו הבלתי נראית של ריבון העולמים אחת הן... האבל איננו נוהג אבלות במועדים... שמחה משמעה 'לפני ה'; המוות משמעו היעדר ה', הסתר פנים. על כן אי אפשר ליישב בין האבלות לשמחה. אם אדם מתאבל ושרוי ביגון, אם אדם חש בודד וחווה הרס וייאוש, הוא איננו מצוי 'לפני ה''... נראה אפוא שבפורים אין קיום לרעיון של 'לפני ה''... בשל כך, מעיקר הדין ראוי שתהיה אבלות בפורים. ['על התשועות' עמ' 103-105]

לדברי הגרי"ד, שמחת המועדים היא שמחה הנובעת מהימצאות האדם "לפני ה'", ולכן היא אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם אבלות – הנובעת מהרגשה של מוות, חידלון והסתר פני א-להים חיים[8]. לעומת זאת, בפורים האדם אינו עומד "לפני ה'", ולכן תוכנה של השמחה שונה[9], והיא יכולה להתקיים יחד עם האבלות[10].

היחס בין שמחת פורים לשמחת המועדים עולה גם מהשיטות השונות בדין נישואין בפורים.

המשנה במסכת מועד קטן מלמדת על איסור לשאת אישה במועד:

אין נושאין שמחה במועד... מפני ששמחה היא לו. [משנה מו"ק ח:]

הרשב"א נשאל האם איסור זה קיים גם בפורים:

עוד שאלת אם מותר לישא אשה בפורים, כיון דקיימא לן אין נושאין אשה במועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה, והאי טעמא נמי שייך בפורים, דהא שמחה בשמחה היא, ושמחה ומשתה קבילו עלייהו. [שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רעו]

הרשב"א משיב כי האיסור אינו קיים בפורים:

תשובה: מסתברא שהוא מותר, ד'ושמחת בחגך' כתיב, 'בחגך – ולא באשתך'; אבל בפורים מותר... ובעניינים אלו הולכין בהם להקל, דמדרבנן הם. [שם]

הדרכי משה מביא שיטה חולקת:

ובתשובת מהר"י ברי"ן מצאתי שכתב בהדיא לאסור לעשות נישואין ביום ארבעה עשר וביום חמשה עשר בין ביום בין בלילה... משום עירוב שמחה בשמחה... והועד בשם מהר"י ווייל ז"ל שאסר לעשות פדיון הבן בשושן פורים משום עירוב שמחה בשמחה, אלא היה דוחהו עד ליום ל"א, עכ"ל. [דרכי משה סי' תרצו אות ה][11]

ניתן לבאר את טעמו של הרשב"א, שהכלל "אין מערבין שמחה בשמחה" אינו קיים בשמחת פורים, על פי דברי הריטב"א דלעיל – כי בפורים כלל אין מצוה להיות בשמחה, אלא רק לקיים "משתה ושמחה" – לעשות משתה של שמחה. אולם, מדברי הדרכי משה עולה הסבר אחר לכך:

ואני אומר אף על פי שאיני כדאי לחלוק עליהם.... כי לא שייך עירוב שמחה בשמחה בפורים, דהא לגבי רגלים אמרינן טעמא בפרק קמא דמועד קטן דכתיב 'ושמחת בחגך' – ולא באשתך. ובפורים לא כתיב רק ''משתה ושמחה', ובכל מאי דמשמח סגי ליה. [שם]

לדבריו, שמחת המועדים צריכה להיות במהותו של החג[12]; לכן קיים איסור לערב שמחה אחרת: "ושמחת בחגך – ולא באשתך". שמחת פורים, לעומת זאת, אינה צריכה להיות קשורה בהכרח למהות היום, ודי בכך שימים אלו הם "ימי משתה ושמחה"; לכן אין מניעה לערב בהם שמחה אחרת[13].

על פי הבנה זו בטיבה של שמחת הפורים, שעניינם בעצם המשתה והשמחה גם ללא קשר למהותו של יום, מבאר הגרי"ז את חיוב השתייה "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"[14]:

וממו"ר הגאב"ד דבריסק שליט"א שמעתי שאמר, הא דנשתנה שמחת פורים מכל שאר השמחות של מועדים, דלא מצינו בשום שמחה דין כזה שיתחייב לבסומי בשתיית יין 'עד דלא ידע' וכו' – משום דבכל המועדות עיקר מצות שמחה אינו אלא לשמוח בהשם, ובשר ויין אינו אלא סיבה לעורר השמחה... אבל בפורים, כיון דכתיב 'משתה ושמחה', נמצא שהמשתה עצמה היא היא גוף המצוה בלי שום תכליתים של שמחה, ועל יסוד זה של מצות משתה תיקנו דין זה שחייב לבסומי 'עד דלא ידע' וכו'. [עמק ברכה, 'סעודת פורים']

לדבריו, רק בפורים, הואיל והמצוה היא בעצם המשתה והשמחה, יש לעשות את המשתה באופן המרבי – "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

דברים אלו מתאימים לשיטת הרמב"ם בגדר דין זה:

כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר ויירדם בשכרות. [הל' מגילה וחנוכה פ"ב הט"ו]

הרמב"ם לומד את דין "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברור מרדכי" כפשוטו: חובה לשתות יין "עד שישתכר ויירדם בשכרות"[15].

לעומת זאת, המאירי מבאר את חובת השתייה בפורים באופן שונה:

חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר, ומכל מקום אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה, שלא נצטווינו על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא בשמחה של תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השם והודאה על הנסים שעשה לנו. ומה שאמר כאן 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי', כבר פירשו קצת גאונים, שממה שהזכיר אחריו 'קם רבא שחטיה לרבי זירא', נדחו כל אותם הדברים. ולענין ביאור מיהא, זה שאמרו 'בין ארור המן' וכו', הוא ממה שאמרו בתלמוד המערב שצריך לומר אחר מקרא מגלה 'ארור המן ברוך מרדכי ברוכה אסתר ארורה זרש', וכן שצריך לומר 'חרבונה זכור לטוב'. ואמר, שחייב להתבשם עד שלא ידע בבירור מה יאמר.

[מאירי ז: ד"ה חייב אדם]

לדבריו, אין מצוה בהשתכרות אלא בשתייה המביאה "לאהבת ה' והודאה על הניסים שעשה לנו"[16]. מדבריו עולה כי – בניגוד לדברי הגרי"ז דלעיל – גם שמחת פורים אמורה לנבוע ממהותו ומתכניו של יום הפורים.

הבנה זו עולה מתוך דברי השאילתות:

דמחייבין דבית ישראל למיכל ולמשתי בפוריא ואודויי ושבוחי קמי שמיא על כל ניסיא דעביד להון קודשא בריך הוא, דכתיב 'לעשות אותם ימי משתה ושמחה'.

[שאילתות דרב אחאי שאילתא סז]

השאילתות כורך את המשתה והשמחה עם ההודיה והשבח על הניסים שעשה לנו ה'. מכאן שלשיטתו שמחת פורים צריכה לנבוע ממהותו יום הפורים, והמשתה אמור להוות מעין 'סעודת הודיה' לה' על הצלתנו ועל פדות נפשנו[17]. לעומת זאת, לפי דרכו של הגרי"ז וסיעתו, נראה כי שמחת פורים מבוססת על עיקרון שונה: שמחת פורים יסודה בשמחה הספונטאנית של עם ישראל בזמן הנס, ושמחת פורים שבכל שנה היא מעין שחזור של שמחה זו – שמחה מתפרצת העולה על גדותיה, "עד דלא ידע", בלי להיות מוגבלת לתכנים מסוימים[18].

מן האמור עולות שיטות שונות בגדר מצות "משתה ושמחה" בפורים וביחס בין שמחת פורים לשמחת המועדים. אמנם, מדברי רש"י עולה שיטה שונה לחלוטין בעניין זה.

הגמרא אומרת:

'שמחה' – מלמד שאסור בהספד, 'משתה' – מלמד שאסור בתענית. [ה:]

בפשטות, כוונת הגמרא היא שהמצוה לשמוח ולעשות משתה בפורים אוסרת להספיד ולהתענות בו. אולם, רש"י כותב:

בשעת קבלה לא קיבלו עליהן אלא שמחה ומשתה לאוסרן בהספד ותענית. [רש"י ה: ד"ה אפי']

מדבריו נראה כי מצות "משתה ושמחה" הכתובה במגילה אינה מחייבת בעריכת משתה וכדו', אלא היא רק אוסרת בהספד ובתענית[19].

שיטה זו מפורשת בדברי התשב"ץ:

דעיקר תקנה דסעודת פורים אינה אלא שלא להתענות, וריבוי סעודה מדרבנן בלחוד הוא.

[שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' רצח][20]

על שיטה זו קיימת תמיהה גדולה: כיצד ייתכן שהמצוה "לעשות אותם ימי משתה ושמחה" מסתכמת באיסור הספד ותענית? כיצד די בהימנעות מהספד ותענית כדי לעשותם "ימי משתה ושמחה"?

הרב משה שטרנבוך מיישב תמיהה זו:

ולעניות דעתי נראה, דהיכא דכתיב בקרא 'ושמחת' הכוונה שיש מדינא חיוב שמחה, אבל כשאין ציווי לשמחה רק כתיב 'יום משתה ושמחה', אין הכוונה לעשות פעולות לשמח עצמו בבשר ויין ושאר דברים המשמחין, רק היום הוא יום משתה ושמחה, ואין לעשות שום דבר שירגיש בזה מרירות ועצבות. ועל כן, בפורים דכתיב 'יום משתה ושמחה', מדברי קבלה סגי לזה באיסור הספד ותענית, ואי שמח טפי מקיים בזה המצוה מדברי קבלה טפי, אבל אינו חיוב. ורק מדרבנן תיקנו שחייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע, ולא יצא מדרבנן מצוותו במשתה ושמחה אלא בבשר ויין ועד דלא ידע. [מועדים וזמנים ח"ב סי' קעה]

לדבריו, רק במועדים מצות השמחה מוטלת על האדם – "ושמחת בחגך"; בפורים המשתה והשמחה מגדירים את זהותו של היום – "יום משתה ושמחה". בשל כך, מ'דברי קבלה' אין כל חיוב על האדם לשמוח ולהשתכר בפורים, אלא אסור לו לעשות מעשים שאינם תואמים את זהותו של יום – הספד ותענית.

לסיכום: בשיעור דנו האם שמחת פורים דומה במהותה לשמחת המועדים, וראינו שתי מחלוקות התלויות בשאלה זו: אבלות בפורים ונישואין בפורים.

במהלך השיעור ראינו שלושה חילוקים עקרוניים בין שמחת פורים לשמחת המועדים:

א.ריטב"א: במועדים המצוה היא להיות בשמחה, ואילו בפורים המצוה היא לעשות סעודה ומשתה.

ב.דרכי משה, גרי"ז וגרי"ד: במועדים המצוה היא לשמוח במהותו של החג – שמחה בה', ואילו בפורים השמחה היא תכלית מצד עצמה.

ג.רש"י ותשב"ץ: במועדים קיימת מצוה על האדם להיות בשמחה, ואילו בפורים המשתה והשמחה הם הגדרתו של היום – "ימי משתה ושמחה".

נראה כי השיטה המשווה בין שמחת פורים לשמחת המועדים, רואה גם את שמחת פורים כשמחה המוטלת על האדם והאמורה לנבוע ממהות היום ומהנסים שאירעו בו.

בשולי הדברים נעיר, כי ייתכן וההגדרה המובאת לעיל בשם רש"י והתשב"ץ, כי המשתה והשמחה הם הגדרת זהותו של יום הפורים, אינה סותרת בהכרח את ההגדרה כי קיימת מצות משתה ושמחה המוטלת על האדם, ואלו שני דינים הקיימים זה לצד זה. על פי זה, מסתבר שכאשר 'שושן פורים' חל בשבת, קיים פיצול בין שני הדינים: יום השבת הוא "יום משתה ושמחה", ורק מצות המשתה והשמחה המוטלת על האדם נדחית ליום ראשון[21]. ואם כן, הדינים הנובעים מעיצומו של יום, נוהגים ביום השבת בלבד[22].