בשיעור הקודם ראינו כי "ימי הפורים" הם י"ד וט"ו באדר. עם זאת, המשנה מלמדת על קיומם של זמנים נוספים לקריאת המגילה:

מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלשה עשר, בארבעה עשר, בחמשה עשר, לא פחות ולא יותר. כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר. כפרים ועיירות גדולות קורין בארבעה עשר, אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה. [משנה ב.]

מבואר במשנה כי חכמים התירו לבני הכפרים לקרוא את המגילה בימים הקודמים לפורים: י"א, י"ב וי"ג אדר. הגמרא [ד.-:] מבארת, שזו קולא מיוחדת לבני הכפרים, "מפני שמספקין מים ומזון לאחיהם שבכרכין".

הגמרא כותבת, כי בהכרח ההיתר לקרוא את המגילה בזמנים אלו הוא מיסודם של אנשי כנסת הגדולה, שכן אין בכוחם של חכמים מאוחרים להם לעקור את תקנתם ולהקדים את קריאת המגילה לבני הכפרים:

מכדי כולהו אנשי כנסת הגדולה תקנינהו, דאי סלקא דעתך אנשי כנסת הגדולה ארבעה עשר וחמשה עשר תקון, אתו רבנן ועקרי תקנתא דתקינו אנשי כנסת הגדולה?! והתנן, אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין. [מגילה ב.]

והגמרא מביאה שתי שיטות המבארות היכן זמנים אלו רמוזים במגילה:

אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: אמר קרא 'לקים את ימי הפרים האלה בזמניהם' – זמנים הרבה תקנו להם... ורבי שמואל בר נחמני אמר: אמר קרא 'כימים אשר נחו בהם היהודים' – ימים כימים לרבות אחד עשר ושנים עשר. [שם]

שיטות אלו מובאות גם בירושלמי, אלא שבירושלמי מובאת שיטה נוספת:

תני בשם רבי נתן: כל החודש כשר לקריאת המגילה. מה טעמא? 'והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה' וגו'. [ירושלמי פ"א ה"א]

לדברי רבי נתן, בדיעבד ניתן לקרוא את המגילה בכל החודש[1], הואיל וכל החודש נהפך מיגון לשמחה. לכאורה, רבי נתן מבאר באופן שונה את היתר הקדמת קריאת המגילה בכפרים. לשיטתו, היתר ההקדמה לבני הכפרים אינו מבוסס על קביעת זמנים נוספים לקריאת המגילה על ידי אנשי כנסת הגדולה, אלא על כך שבדיעבד כל החודש כשר לקריאת המגילה, ולכן חכמים התירו לבני הכפרים להקדים ל'יום הכניסה' גם לכתחילה.

על פי האמור, סוגיית הבבלי דלעיל, הטוענת כי היתר ההקדמה לי"א, י"ב וי"ג באדר הוא תקנת אנשי כנסת הגדולה, בהכרח חולקת על שיטת רבי נתן. ואם כן, לפי הבבלי, אין מקום להכשיר קריאת המגילה שנעשתה בתחילת החודש[2].

אמנם, הראבי"ה פוסק את דברי רבי נתן להלכה:

תניא בתוספתא דמגילה: 'היוצא בשיירא והמפרש בספינה קורין בארבעה עשר'. וכן כתוב בהלכות גדולות: 'לא אמרו להקדים אלא לכפרים'. ויש מרבותי שאמרו אם אין בידם מגילה מוטב שיקראו ויקדימו ממה שלא יקראו כלל. וכן נראה בעיני, דגרסינן בירושלמי דמגילה: 'תניא, רבי נתן אומר: כל החודש כשר לקרות המגילה. מה טעם? והחודש אשר נהפך להם וגו''. [ראבי"ה הל' מגילה סי' תקנח][3]

המשנת יעבץ מבאר, כי לפי שיטה זו יש לחלק בין דין המשנה, המתיר לבני הכפרים לקרוא את המגילה בי"א, י"ב וי"ג אדר, לבין דינו של רבי נתן:

ונראה, דהרי אמרו שם בגמרא: 'זו דברי רבי עקיבא סתימתאה דדריש זמן זמנם זמניהם, והיינו שכל הימים השנויים במתניתין הם מצד עצמם זמנים של קריאת המגילה, כלומר שגם י"א וי"ב הם זמנים בפני עצמם לקריאת המגילה, ולא רק מתורת תשלומין הוא ליום י"ד, ואשר על כן קתני 'לא פחות ולא יותר', היינו שאין זמן בפני עצמו לקריאת המגילה לפני י"א. מה שאין כן הא דאמרו בירושלמי שכל החודש כשר לקריאת המגילה, זהו מתורת תשלומין ליום י"ד, אבל לא שזה זמן בפני עצמו לקריאת המגילה.

[משנת יעבץ או"ח סי' פא אות ה]

לדבריו, י"א, י"ב וי"ג אדר אלו זמנים עצמיים המיועדים לקריאת המגילה, כי"ד וט"ו. לעומת זאת, שאר חודש אדר אינו זמן קריאת המגילה, ואף על פי כן, הואיל והנס מתייחס לכל החודש – "כל החודש כשר לקריאת המגילה", מתורת 'תשלומין' לזמנים המיועדים לקריאת המגילה.

המשנת יעבץ מוסיף וטוען, כי קיים חילוק הלכתי בין בן כפר הקורא את המגילה בי"א, י"ב וי"ג לבין הקורא את המגילה בתחילת החודש:

והנפקא מינה הוא, שאם קרא את המגילה לפני י"א, ואחר כך נזדמן לו מגילה ביום י"ד, הוא שוב מתחייב בקריאת המגילה... אבל כשקרא את המגילה ביום י"א, דהיינו בן כפר ביום הכניסה, שוב אינו מתחייב בקריאת המגילה גם כשבא לעיר ביום י"ד. [שם]

לטענתו, הקורא את המגילה בי"א, י"ב וי"ג אינו צריך לחזור ולקוראה בפורים, ואילו הקורא את המגילה בתחילת החודש, אם מזדמנת לו מגילה בפורים – צריך לחזור ולקוראה.

לעומת טענת המשנת יעבץ, כי י"א, י"ב וי"ג מהווים "זמנים בפני עצמם לקריאת המגילה ולא רק מתורת תשלומין", עומדת פשטות סוגיית הגמרא בפרק שני:

ואמר רבא: בן כפר שהלך לעיר, בין כך ובין כך קורא עמהן. מאי טעמא? האי כבני העיר בעי למקרי, ורבנן הוא דאקילו על הכפרים כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכין. הני מילי כי איתיה בדוכתיה, אבל כי איתיה בעיר, כבני עיר בעי למקרי. [מגילה יט.]

רש"י [שם, ד"ה בן כפר] מבאר, כי בן כפר שהקדים וקרא את המגילה ב'יום הכניסה' ולאחר מכן היה בליל י"ד בעיר – צריך לחזור ולקרוא את המגילה עם בני העיר.

תוספות תמהים על פירושו:

וקשיא, למה יחזור ויקרא שני פעמים. [תוס' שם, ד"ה בן כפר][4]

והם מיישבים:

ומכל מקום נראה דשפיר פירש רש"י, דכיון שהיה בעיר בלילה נעשה כבני העיר, ואף על פי שעתיד לחזור בי"ד ואף על פי שקרא ביום הכניסה. דהא דאמרינן'כפרים מקדימים ליום הכניסה כדי שיספיקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים ופטורים ממגילה, היינו דווקא כשאינם שוהים שם בליל י"ד אלא ביום י"ד באים שם, אבל כששוהים שם בליל ארבעה עשר ודאי דינם כבני העיר אף על פי שקראו כבר. [שם]

בביאור דבריהם נראה, כי הקדמת הקריאה לבני הכפרים היא קולא מיוחדת, שנאמרה כאשר הם אינם נמצאים בעיר בי"ד. בשל כך, גם כאשר בן כפר קרא את המגילה ב'יום הכניסה', אם הוא נמצא בי"ד בעיר – חובה עליו לשוב ולקרוא את המגילה בי"ד עם בני העיר[5].

מדברים אלו עולה, כי – בניגוד לדברי המשנת יעבץ[6] – כעיקרון זמן קריאת המגילה הוא רק ב"ימי הפורים", י"ד וט"ו, וקריאה בזמן אחר היא קולא מיוחדת, מעין 'תשלומין', לבני הכפרים[7].

עיקרון זה, כי קריאת המגילה בי"א, י"ב וי"ג באדר היא כעין 'תשלומין' לקריאתה בזמנה, עולה בהקשר נוסף.

רש"י כותב בביאור טעם הקדמת קריאת המגילה לבני הכפרים ל'יום הכניסה':

שהכפרים מתכנסין לעיירות למשפט, לפי שבתי דינין יושבין בעיירות בשני ובחמישי כתקנת עזרא, והכפרים אינן בקיאין לקרות, וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר, ולא הטריחום חכמים להתאחר ולבא ביום ארבעה עשר, ופעמים שיום הכניסה בשלשה עשר ופעמים שהוא באחד עשר. [רש"י ב. ד"ה אלא]

לדבריו, בני הכפרים אינם יודעים לקרוא בעצמם, ולכן התירו להם לשמוע את המגילה מאחד מבני העיר ב'יום הכניסה' הסמוך לפורים, בו היו מגיעים לעיר.

תוספות חולקים על רש"י וטוענים כי בני העיר אינם יכולים להוציא ידי חובה את בני הכפרים:

דאמר בירושלמי דבן עיר אין מוציא בן כרך, דכל שאין מחויב בדבר אין מוציא אחרים ידי חובתם. [תוס' יבמות יד. ד"ה כי]

לדבריהם, כשם שבן עיר אינו מוציא בן כרך, הואיל והוא אינו "מחויב בדבר", כך בן עיר אינו מוציא בן כפר[8].

הריטב"א מיישב את שיטת רש"י ומחלק בין הנידונים:

ומורי נר"ו בשם רבותיו ז"ל כתב, דכפרים המקדימים ליום הכניסה כך היתה עיקר התקנה שיהא בן עיר קורא להם, וכחד עם חשיבי. וכיון שעדיין הוא מתחייב לא חשיב לגמרי כמי שאינו מחוייב בדבר, אלא הרי הוא כאותה שאמרו 'כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא' כיון דבר חיובא הוא. ואף אלו הרי כפרים ראויים לקרוא בי"ד עם העיירות, וכן בני העיירות פעמים קורים ככפרים כשאין י' בטלנין. אבל בן עיר ובן כרך חלוקים לגמרי בדיניהם, וזמנו של זה לא זהו זמנו של זה כלל, ולפיכך אין אחד מהם מוציא לחברו.

[ריטב"א ב. ד"ה ולענין כפרים]

לדברי הריטב"א, בן עיר אינו מוציא ידי חובה בן כרך משום שחיובם שונה – זה מצוותו בי"ד וזה מצוותו בט"ו. לעומת זאת, בן עיר מוציא בן כפר, משום שיסוד חיובם שווה: זמנו היסודי של שניהם הוא בי"ד, אלא שמחמת הצורך הקלו על בני הכפרים והתירו להם לקרוא את המגילה 'שלא בזמנה' – בי"א, בי"ב או בי"ג.

הקהילות יעקב תומך הגדרה זו, כי הקדמת קריאת המגילה לבני הכפרים מהווה כעין 'תשלומין' לחובת הקריאה הקיימת בי"ד באדר, בדברי הגמרא [ה.] כי "שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה":

דדיני י"ד וט"ו הם כשני שמות, שזה נלמד מקרא דפרזים וזה נלמד מקרא דשושן, ופשיטא שכל אחד לגבי מצוות חברו הוא בגדר 'אינו מחויב בדבר'. אבל הקריאה ביום הכניסה אינו יום טוב חדש אצל הכפרים, אלא הוא לתשלומין עבור מצות פורים די"ד, שהרי אף על פי שהקדימו להם הקריאה ביום הכניסה, מכל מקום עיקר מצות פורים, משלוח מנות וימי משתה ושמחה, חייב בי"ד, כמבואר בדף ה' שהשמחה אינו אלא בזמנה... ואין קריאה זו אלא תשלומין למצות פורים די"ד. וכיון שגם הבן עיר חייב בפורים די"ד, יש לומר דמחשב שפיר בר חיובא. [קהילות יעקב סי' א]

לדבריו, פורים של בני הכפרים הוא – כשאר בני הפרזים – בי"ד באדר, ולכן מצות המשתה והשמחה נוהגת בו ביום. בהתאם לכך, גם זמנה המקורי של קריאת המגילה הוא בי"ד, והקדמתה ל'יום הכניסה' היא קולא מיוחדת לבני הכפרים – "לפי שמספקין מים ומזון לאחיהם שבכרכין"[9].

דברי הקהילות יעקב מבוססים על השוואה בין קריאת המגילה לשאר מצוות הפורים, אמנם ניתן לחלק ביניהן. מקורן של מצוות הפורים הוא במגילה [אסתר ט, כב]: "...לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים", וזמנן הוא ב"ימי הפורים". לעומת זאת, קריאת המגילה אינה מפורשת בכתובים[10], ובהתאם לכך גם זמנה שונה; היא אינה קשורה בהכרח לפורים, אלא "זמנים הרבה תיקנו להם": י"א, י"ב, י"ג, י"ד וט"ו באדר[11].

הבחנה זו בין קריאת המגילה לשאר המצוות (משתה ושמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים) עולה מדברי הרמב"ם בהלכות מגילה. הרמב"ם פותח את הלכות מגילה בקביעה שקיימת מצוה לקרוא את המגילה בזמנה:

קריאת המגילה בזמנה מצות עשה מדברי סופרים, והדברים ידועים שהיא תקנת נביאים.

[הל' מגילה וחנוכה פ"א ה"א]

והרמב"ם ממשיך ומפרט את זמני קריאתה:

איזה הוא זמן קריאתה? זמנים הרבה תקנו לה חכמים, שנאמר 'בזמניהם'. ואלו הן זמני קריאתה? כל מדינה שהיתה מוקפת חומה בימי יהושע בן נון... קורין בחמשה עשר באדר. וכל מדינה שלא היתה מוקפת חומה בימות יהושע, ואף על פי שהיא מוקפת עתה, קוראין בארבעה עשר... בני הכפרים שאינם מתקבצים בבתי כנסיות אלא בשני ובחמישי, תיקנו להם שיהיו מקדימין וקוראים ביום הכניסה. [שם, ה"ד-ו]

רק בסוף הלכות מגילה עוסק הרמב"ם במצות 'ימי הפורים':

מצות יום ארבעה עשר לבני כפרים ועיירות ויום חמשה עשר לבני כרכים להיות יום שמחה ומשתה ומשלוח מנות לריעים ומתנות לאביונים... בני כפרים שקדמו וקראו בשני או בחמישי, אם חלקו מעות לאביונים ביום קריאתן יצאו, אבל השמחה והמשתה אין עושין אותה אלא ביום ארבעה עשר, ואם הקדימו לא יצאו. [הל' מגילה פ"ב הי"ד]

נראה מכך כי אלו שני דינים שונים: מצות קריאת מגילה – בזמנים שקבעו חכמים, ומצות 'ימי הפורים' – י"ד באדר לבני הפרזים וט"ו באדר לבני הכרכין[12].

מן האמור עולות שתי גישות בהבנת זמני קריאת המגילה:

א.שיטת רש"י וסיעתו: הזמן המקורי של קריאת המגילה הוא בימי הפורים – י"ד לפרזים וט"ו למוקפין, אלא שחכמים הקלו על בני הכפרים והתירו להם לקרוא את המגילה גם בי"א, י"ב וי"ג.

ב.שיטת הרמב"ם וסיעתו: בשונה מ'מצוות הפורים', שזמנם הוא בי"ד ובט"ו[13], למצות קריאת המגילה ישנם זמנים נוספים.

מדברי הצפנת פענח עולה עמדה מורכבת בעניין זה:

הנה דין של מגילה, נראה לי דיש בה ב' מצות: א' הקריאה גופא שזה תיקון, והב' משום פרסום הנס... והנה גבי יום הכניסה, הקריאה לא הוה רק משום פרסום ולא משום מצות קריאה, כי אז אין שייך מצוה. [צפנת פענח הל' מגילה וחנוכה פ"א ה"ג]

לדבריו, קריאת המגילה כוללת בתוכה שני דינים שונים: עצם הקריאה ופרסום הנס. המצוה המתקיימת בעצם הקריאה שייכת רק ביום הפורים עצמו, ואילו פרסום הנס קיים גם בקריאה בזמנים אחרים. בהתאם לכך, כאשר בני הכפרים מקדימים וקוראים את המגילה ב'יום הכניסה', יש בקריאה זו קיום חלקי בלבד: קריאה זו מהווה פרסום הנס, אך מצות קריאת המגילה ביום הפורים אינה מתקיימת בה; אלא שחכמים הקלו עליהם ופטרו את בני הכפרים ממצוה זו.

בהבנה זו נוקט גם הבית ישי, ועל פיה הוא מבאר את דין 'בן כפר שהלך לעיר' שהובא לעיל:

דכפרים המקדימין ליום הכניסה אין בידם אלא מצות פרסומי ניסא, אבל מצות קריאה לא קיימו, ואקילו עלייהו רבנן דליסגי להו בהכי הואיל ומספקין כו'. והלכך, ודאי אם יש בידו לקיים גם מצות קריאה, חייב לעשות כן. [בית ישי סי' לו אות ב]

לדבריו, בן כפר הנמצא בעיר בליל י"ד מחויב לקרוא עמהם את המגילה, על אף שכבר קרא את המגילה ב'יום הכניסה' (כפי שפירש רש"י [שם, ד"ה בן כפר]), משום שאמנם הוא קיים את מצות 'פרסומי ניסא', אך לא קיים את מצות קריאת המגילה ביום הפורים. ולכן, הואיל והוא נמצא בליל י"ד בעיר, הפטור ממצוה זו אינו אמור לגביו, והוא מחויב לקרוא את המגילה עם בני העיר.

לפי הבנה זו, יש קיום עצמאי לקריאת המגילה, גם כאשר הקריאה אינה נעשית בפורים עצמו – 'פרסומי ניסא'. ועם זאת, קריאת המגילה מהווה גם אחת ממצות הפורים, כמשתה ושמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים[14]. ולכן, מי שקרא את המגילה קודם לפורים, צריך לחזור ולקוראה שנית ביום הפורים[15].