המאור הקטן יד: "...אף ביום השני"
קא פסיק ותני לא שנא ביום טוב ראשון ול"ש ביום טוב שני בשלמא יבש בעינן הדר וליכא ואף על גב דכי כתב קרא ביום הראשון כתיב כיון דיבש איכא למימר דאית ביה משום הקריבהו נא לפחתך ופסול אף ביום השני אלא גזול בשלמא ביום טוב ראשון וכו' ואוקימנא משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה.
הלכות לולב לראב"ד "מיהו דוקא בגזול... דהוי מצוה הבאה בעבירה"
מיהו דוקא בגזול, אבל בשאר פסולי כולהו ביום ראשון הוא דפסילי אבל בשאר יומי כשרין, ולדידן דאית לן תרי יומי ביום ראשון ושני פסולין ובשאר ימים כשרים כדאמרינן באתרוג חסר דר' חנינא מטביל ביה ונפיק ביה ביום טוב שני. וגרסינן בירושלמי עלתה חזזית על רובו וכו' ר' יצחק בר נחמן בשם שמואל כל הפסולין אינן פסולין אלא ביום ראשון בלבד, ואף על גב דמריה דשמעתתא שמואל הוא ולא סבירא לן כותיה בגזול, בשאר פסולין מיהא סבירא לן כותיה דלא אשכחן מאן דפליג עליה, ועוד דסוגיין כותיה בשאר פסולין כדאשכחינן בחסר. אבל עבות ושאינו עבות מינא אחרינא הוא ועבות בעי בכולהו יומי, דההוא לאו מהדר אתי, אלא מגופיה דכתיב ביה עץ עבות, ושאינו עבות מינא אחרינא הוא דכתיב צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות. ושאר פסולין דאתו מהדר, יום ראשון בלחוד קא קפיד קרא אבל בשאר ימים לא. ואי קשיא לך הא דאקשינן בגמרא בשלמא יבש הדר בעינן בין ביום טוב ראשון בין ביום טוב שני אלא גזול וכו', אלמא בכולהו יומי בעינן הדר, איכא למימר דהאי דקא מקשי הכי סבירא ליה מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו, והכי מקשו ליה בשלמא יבש איכא למימר קסבר תנא דידן מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו, והאי דכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים על הדר שכתוב לפניו קאי, וביום הראשון נמי דכתיב בקרא על לכם קאי דכתיב לפניו ולא על הדר דכתיב לאחריו, הלכך בכולהו יומי בעינן הדר, אלא גזול אמאי והלא ודאי אינו נדרש אלא יום ראשון בלבד, מיהו מסקנא דמילתא מקרא נדרש לפניו ולאחריו וביום הראשון על לכם שהוא לפניו ועל הדר שהוא לאחריו, וגזול היינו טעמא דפסול בשאר יומי משום דהוי מצוה הבאה בעבירה...
שם, "מיהו קשיא לי... חכמים וחידותם"
מיהו קשיא לי כיון שביום ראשון פסול היבש אבל בשאר יומי לא, מ"ט תני ליה בין גזול לאשרה ועיר הנדחת שהן פסולין כל שבעה, הוה ליה למיתנייה בהדי קטומין ונפרצו עליו ונקובים שאינן פסולין אלא ביום ראשון, וכמה נאה בעיני הטעם שפירשו בירושלמי על היבש שהוא פסול על שם לא המתים יהללו יה, והטעם הזה נופל כל שבעת הימים והוא דומיא דגזול ואשרה ועיר הנדחת, ואף על פי שפירשו בגמרא שלנו הטעם שהוא הדר לרוחא דמילתא הוא דאיתמר, דבעו למסמך טעמא על דבר תורה כדפרישנא לעיל, ואם מת הוא בודאי אינו הדר שהמת כבר הלך כל זיוו והדרו, ובודאי כיון שהוא מת כמי שאינו דומה, וכשל אשרה ועיר הנדחת הוא דמכתת שיעוריה, הילכך פסול הוא כל שבעת הימים, וכן דעתי נוטה, וכן לבי מסכים עם שכלי, וכולה סוגיא דשמעתתא נמי מסייעא לי דהא פסיק ותני ל"ש ביום טוב ראשון ול"ש ביום טוב שני ובהכי סלקא שמעתא כולה, ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם.
השגות הרמב"ן להלכות לולב לרמב"ן "והנה הרב ז"ל... דמכשרי בכולהו"
והנה הרב ז"ל לפנינו בסוף המחברת חזר והקשה לדבריו מזה שהיבש שנוי בין הגזול ושל אשרה ועיר הנדחת שהן פסולין כל שבעה, ונתן הרב דעתו לפסלו כל שבעה והנאהו הטעם האמור בירושלמי על היבש שהוא פסול על שם לא המתים יהללו יה, ובודאי כיון שהוא מת כמי שאינו דומה, וכשל אשרה ועיר הנדחת דמיכתת שיעוריה. וזו קשה מן הראשונה שהוא דוחה את הגמרא שלנו מטעם הירושלמי, ואם ידחה הרב הסוגיא של המקשה לומר דלרוחא בעלמא הוא דאיתמר ובעו למסמך טעמא אדבר תורה, מה יאמר בסוגיא מפורשת במחלוקת ר' יהודה ורבנן דרבנן פסלי יבש בארבעת המינין, ור' יהודה מכשיר בכולן דדריש הדר באילנו משנה לשנה ולא חייש למיתה, ורבנן פסלי להו מדכתיב באתרוג הדר ומקשינן לולב לאתרוג ולא פסלוהו מחמת מיתה. ומה שהרב ז"ל מצרף טעם דכיון שהוא מת כמי שאינו דמי וכתותי מכתת שיעוריה, היאך נסמוך בדבר שנראה לעינים בהפך, וכי לולב היבש מתפרך הוא בידים והלא עומד כמה שנים וחזק כרצועות ועושין ממנו חבלים וכל דבר חזק, והרי בהדס שהוא דבר רך ונושר ומתפרך אמרו בגמרא יבשו רוב עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלין כשר, ואמאי נימא כתותי מכתת שיעוריהו דיבשין וכמאן דלתנהו דמי והוה ליה נפרצו עליו דפסול...
אבל עכשו אני חוזר לתרץ השמועות כראוי ולהעמידן בישובן כהוגן. ותחלת כל דבר אני מפרש כי הדר האמור בתורה באתרוג כמו עבות האמור בהדס וכפות האמור בלולב כולהו בשמותיהן דמינין כתיבי, כל היכא דבעינן הדס בעינן שיהא עבות, אבל שוטה כמין אחר דמי ואינו מד' מינין של לולב כמו שהורה הרב ז"ל, ואין צ"ל שאין יוצאין בשני בזיתא ובדולבא דאימעיטו בגמרא מעבות, וכן זה שאמרו בגמרא ואימא אופתא, כפות מכלל שהוא פרוד, כל מי שיש בו דעת לישאל יודע שאין יוצאין בשני באופתא זו שהיא חתיכה של עץ הדקל, אלא ודאי מאי דכתיב בשמא דארבעת המינין בכולהו יומי כתיב, והדר נמי בשמא דאתרוג כתיב, וכן בעלי הלשון דורשין שאתרוג בלשון ארמית הוא הדר בלשון הקדש, דריגוג לשון חמדה ותאוה הוא כדמתרגם נחמד למראה דמרגג למחזי וכן לא תחמוד לא תירוג, ואמרינן שפר ארג נכסין וקנינין, אלא שר' יהודה דרש בו הדר באילנו משנה לשנה. תדע דלא משתמע להו לרבנן מיעוט דביום הראשון אלא על לכם בלחוד ואינו נדרש לא לפניו ולא לאחריו, דהא לקיחה דכתיב בקרא אכולהו יומי היא כדדרשינן לקמן ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד, ובמנחות דרשינן מיניה לקיחה תמה לומר שארבע מינין שבלולב מעכבין זה את זה, והרי ביום שני נמי כך דינן, אלא דלא ממעטינן יום שני אלא מלכם בלבד, אבל כולהו שאר דינין לא ממעטין, דהכי כתב רחמנא ולקחתם פרי עץ הדר וגו' ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים כלומר ושמחתם בלקיחה זו לפני ה' שבעת ימים, אבל אי ממעטינן שאר ימים מולקחתם וכ"ש מהדר ושמות הללו, ושמחתם במאי משמע, ואמאי קאי, ומשום הכי לא אפשר להו לרבנן לחלוקי בין יום ראשון ובין יום שני אלא בלכם בלבד וכדפרישית. ומעתה נתברר שזה שאמרו בשלמא יבש בעינן הדר וליכא שהוא נאמר על דרך העקר ושהכל שוין בו, אבל דבר מפורש הוא במשנה ובגמרא שהלולב ניטל מן התורה במקדש כל שבעה ובמדינה יום אחד, וביום הראשון בעינן לכם, ובשני יוצא הוא בלולבו של חברו במקדש, ומתני' מרישא דפירקא בלולב של תורה נשנית כולה עד סיפא דקתני תקנתו של רבן יוחנן בן זכאי בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי וכו', ואלו בתקנתו של רבן יוחנן בן זכאי לא פסיק ותני בפסולי כלום, ולא עליה דקדקו בגמ' כלום, דכי קא פסיק ותני במתני' עדיין לא שמענו תקנה שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, אלא על לולב של תורה ברישא דפרקין עליו הוא שדקדקו ואמרו קא פסיק ותני לא שנא ביום ראשון ולא שנא ביום שני, דבכל לולב הניטל מן התורה קתני הגזול והיבש פסול, בשלמא יבש בעינן הדר, דהדר בשמא דאתרוג כתיב, כל אימת דבעינן אתרוג בעינן הדר כדפרישית, אלא גזול אפילו במקדש אדם יוצא בלולבו של חברו בשני והיכי פסיק ותני גזול דומיא דיבש לפסולא, זהו פי' המשנה וזהו הסוגיא שלה, לפיכך הסכימו כל האמוראין בפסול היבש ולא נחלקו אלא בגזול לבדו, הא יום שני של גבולין שהוא מצות זקנים לא הוזכר בשמועה הזו כלל. אבל מחלוקת אחרת יש בסוגיא שלפנינו בענין אתרוג שנקבוהו עכברים וחסר, דמעיקרא קס"ד התם דרב בעי הדר לומר דכל דתקון כעין דאוריתא תקון, ולפי זה כל פסולי ארבעת המינין השנויין במשנה ובגמרא פסולין בתקנתו דרבן יוחנן בן זכאי כשל תורה, ומסקנא דרבי חנינא דחסר ונקבוהו עכברים כשרים בשני של גבולין, דקא סבר דלא מחמרינן במצות זקנים בהנך פסולי דמתני', אבל בשמעתא דריש פרקין לא איירינן ביום שני של גבולין כלל, ולא נחתינן התם למיפסק אי כלישנא דמעיקרא דבעינן הדר במצות זקנים אי כמסקנא דמכשרי בכולהו.
ריטב"א לא: ד"ה אמרו לו
אמרו לו משם ראיה אין שעת הדחק ראיה. מכאן סמכו הגאונים ז"ל לומר דיבש ונקטם ראשו וכל הפסולים יוצאים בהם בשעת הדחק ואפילו ביום ראשון, ונראה לי דוקא (ד)כל שפסול שלהם לפי שאינו הדר דבשעת הדחק לא קפדינן ביה אבל כל שפסולו מגופו מפני מיעוט שיעורו שאין שמו עליו או שיש בו משום מצוה הבאה בעבירה לא, וביבש נמי דוקא בלולב והדס וערבה דלא כתיב בהו הדר בפירוש אלא דגמרי ליה מאתרוג, אבל באתרוג דכתיב ביה הדר בפירוש הא קפיד ביה קרא וכל שאינו הדר אין יוצאין בו ואפילו בשעת הדחק.