המשנה מציינת את הפטורים מן הסוכה:

שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה, חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה. [משנה כה.]

הגמרא [שם] מבארת, שפטור שלוחי מצוה נובע מדין כללי: "העוסק במצוה פטור מן המצוה". לעומת זאת, לגבי פטור חולים נאמר בברייתא:

תנו רבנן, חולה שאמרו לא חולה שיש בו סכנה, אלא אפילו חולה שאין בו סכנה, אפילו חש בעיניו ואפילו חש בראשו. [סוכה כו.]

הברייתא אומרת, שגם חולה שאין בו סכנה פטור מסוכה. עולה מכך, כי הפטור אינו מחמת ספק 'פיקוח נפש' וכדו', אלא הוא מבוסס על עיקרון אחר. עיקרון זה מבואר בהמשך הסוגיה:

רבא שרא ליה לרבי אחא בר אדא למגנא בר ממטללתא משום סרחא דגרגישתא. רבא לטעמיה, דאמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה. [שם]

הגמרא מביאה את דברי רבא: "מצטער פטור מן הסוכה". בפשטות, זהו פטור ייחודי למצות סוכה. עם זאת, טעמו אינו מפורש בגמרא, ומדברי הראשונים עולה מחלוקת במקור הפטור.

תוספות כותבים לגבי פטור הולכי דרכים מן הסוכה[1]:

הולכי דרכים ביום – שכל זה נפקא מתשבו כעין תדורו, שכשם שאדם בביתו אינו נמנע מלצאת לדרך. וכן מצטער דפטרו לעיל מן הסוכה היינו מתשבו כעין תדורו, דאין אדם דר במקום שמצטער. [תוס' כו. ד"ה הולכי]

לדבריהם, פטור מצטער נובע מגדר מצות סוכה – "תשבו כעין תדורו". האדם מצווה לדור בסוכה, וישיבה בסוכה באופן הגורם לצער אינו מעשה של דירה – "דאין אדם דר במקום שמצטער", ולכן בישיבה כזו בסוכה אין קיום מצוה.

מדברי תוספות נראה שהמקור לכך הוא בלשון התורה: "בסוכות תשבו שבעת ימים", אך הריטב"א מביא בשם הרמב"ן מקור שונה:

ויש לשאול למה נכתב 'האזרח' כלל. שמעתי בשם רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל, שבא לומר שלא יתחייב בסוכה אלא מי שהוא כאזרח רענן, פרט להולכי דרכים ושומרי פירות ומצטער וכיוצא בהן. וכל מאי דאמרינן בכל דוכתא 'תשבו כעין תדורו' מהכא נפקא לן, דהאי קרא גלי לן דמאי דכתיב 'תשבו' אינה ישיבה כל דהוא אלא ישיבה כעין דירה.

[ריטב"א כח: ד"ה רבא][2]

לדברי הרמב"ן, הכתוב "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" מלמד שחיוב הישיבה בסוכה מוטל רק "על מי שהוא כאזרח רענן". נראה שמשמעות הדברים היא, שהתורה ציוותה על דירה בסוכה, ודירה היא ישיבה בנחת, "כאזרח רענן". בהתאם לכך, אדם שאינו במצב זה, כגון הולכי דרכים או מצטער, פטור מן הסוכה.

שיטות אלו משליכות על גדרי פטור מצטער. היראים כותב כי הפטור קיים רק כאשר הצער נובע מחמת הסוכה ואינו קיים מחוצה לה:

מצטער פטור מן הסוכה, פירוש שיש לו צער בסוכה ובצאתו ינצל. וטעמא, דכעין דירה בעינן ואין דרך אדם לעמוד בדירתו בצער. [יראים סי' תכא]

דברים אלו נפסקו להלכה על ידי הרמ"א [תרמ, ד].

הנצי"ב כותב שפסק זה תלוי במחלוקת הראשונים דלעיל ביסוד הפטור:

וראוי לדעת, דמה שכתב הרמ"א ז"ל דמצטער אינו פטור אלא באופן דבביתו לא יהיה מצטער, היינו לטעמיה דסבירא ליה דמצטער פטור מ'תשבו כעין תדורו', וכ"כ הגר"א ז"ל, אבל להרמב"ן דפטור מדרשא ד'האזרח', לעולם פטור, שאינו כאזרח והרי הוא כמו חולה.

[מרומי שדה כו. ד"ה רבא אמר]

לדבריו, לשיטת תוספות, שמצטער פטור משום "דאין אדם דר במקום שמצטער", הפטור קיים רק כאשר הצער נובע מחמת הסוכה[3]. לעומת זאת, לשיטת הרמב"ן, שמצטער פטור משום שאינו "כאזרח רענן", הפטור קיים בכל מציאות של צער, גם כאשר הצער אינו תלוי בהימצאות בסוכה[4].

המהרי"ק תמה על שיטת היראים מדברי הגמרא המעלה סברה שאבל פטור מסוכה מדין 'מצטער':

ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בסוכה. פשיטא, מהו דתימא הואיל ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: מצטער פטור מן הסוכה, האי נמי מצטער הוא. קמשמע לן, הני מילי צערא דממילא, אבל הכא איהו הוא דקא מצטער נפשיה, איבעי ליה ליתובי דעתיה.

[סוכה כה:]

לאור דברי הגמרא תמה המהרי"ק:

ולפי דברי הרא"ם, מאי אריא משום דאבעי ליתובי דעתיה, תיפוק ליה דבצאתו מן הסוכה לא יחשך כאבו ולא ינצל מן הצער, דדוחק גדול הוא לומר שישיבת הסוכה תרבה עליו צער אבלו, ואדרבה סברא הוא בהפך. [שו"ת מהרי"ק סי' קעח]

המהרי"ק מניח שצערו של האבל אינו תלוי בישיבה בסוכה. בהתאם לכך הוא מוכיח מהגמרא המעלה סברה שפטור 'מצטער' שייך באבל, שהפטור קיים גם כאשר הצער אינו נובע מחמת הסוכה.

הרא"ש, הנוקט בשיטת היראים, חולק על הנחתו של המהרי"ק לגבי אבל:

האי נמי מצטער הוא בישיבת הסוכה יותר מבישיבת הבית, דאבל חפץ הוא להיות מתבודד ויושב במקום צער ואפילה כדי להיות טרוד בצערו. [רא"ש פ"ב סי' ז]

לטענתו, צערו של האבל תלוי בישיבה בסוכה, שכן הוא חפץ "להיות מתבודד ויושב במקום צער ואפילה", וישיבתו בסוכה גורמת לו צער.

לט"ז שיטה ייחודית בעניין זה. הט"ז מקבל את דברי היראים, שקיים פטור מדין "תשבו כעין דירה" כאשר הישיבה בסוכה גורמת לצער, אך לדבריו קיים פטור נוסף:

דטעמא דפטור במצטער, משום דעיקר מצות סוכה להזכיר ענין הסוכה, שנאמר 'כי בסוכות הושבתי', וזה המצטער הוא טרוד בצערו ואינו שם על לבו לזה, על כן הוא פטור.

[ט"ז תרמ, ז]

לדבריו, מצטער פטור משום שישיבתו בסוכה אינה מזכירה לו את הסוכות שהיו במדבר.

הט"ז מוסיף וטוען:

אם מצטער מחמת סוכה דוקא, דהסוכה מביאה לו צער כשיושב שם, אז אין שייך פטור מחמת טירדא, דאדרבא בזה זוכר טפי מצות סוכה כיון שהוא מוכרח לישב במקום שהוא צער לו, כדאיתא בסי' תרכ"ה דעל כן ציווה הש"י לעשות סוכה בתשרי ולא בניסן כי בתשרי הולכין שאר אנשים מן הסוכה כו', בזה אמרינן שאינו פטור אלא אם כן יש לו מקום שיוכל להינצל. אבל שאר טירדא דבא לאדם צער מצד אחר, כגון חולה או שאר צער הגוף שאין לו ניחותא טפי בבית מסוכה, אפילו הכי פטור מצד טירדא דזה אינו יכול להתכוין לסוכה.

[ט"ז שם, ח]

לדברי הט"ז, מצטער מחמת הסוכה פטור מדין "תשבו כעין תדורו", על אף שהוא מודע להימצאותו בסוכה וישיבתו בסוכה מזכירה לו את הסוכות שהיו במדבר. לעומת זאת, מצטער שלא מחמת הסוכה, אינו פטור מדין "תשבו כעין תדורו", אלא משום שישיבתו בסוכה אינה מזכירה לו את הסוכות שהיו במדבר.

לפי שיטות אלו, דין 'מצטער' הוא פטור ייחודי למצות סוכה[5]. עם זאת, מתשובת הגאונים עולה לא כך:

וחולה שאין יכול להתפלל יקרא קריאת שמע ויתפלל אפילו מיושב, ואם כבד עליו החולי הוא ומשמשיו פטורין, דגמרינן לה מסוכה דחולה ומשמשיו פטורין, מצטער הוא פטור ומשמשיו חייבין. [תשובות הגאונים מוסאפיה סי' נא]

בתשובה זו מבואר שפטור 'מצטער' מסוכה מלמד גם על פטור מתפילה, ואם כן דין 'מצטער' נובע מעיקרון כללי בכל המצוות[6].

וכן עולה מדברי האור זרוע הלומד מדין 'מצטער' להתיר יציאה מן התחום במקום צער:

ונראה בעיני דהוא הדין אם הגשמים יורדים עליו ומצטער או שזרחה עליו חמה ושורפתו, כגון בתקופת תמוז, שמותר לו לצאת מן הספינה לתוך העיר. וקל וחומר מסוכה שחייב לאכול בה, אף על פי כן תנן סוף פרק הישן: 'ירדו גשמים, מאימתי מותר לפנות, משתסרח המקפה'... ואמרינן עלה בירושלמי, וגם בתוספתא תני: 'כשם שמפנין מפני הגשמים כך מפנין מפני השרב ומפני היתושין'. [אור זרוע הל' ערב שבת סי' ו אות א][7]

משיטות אלו עולה כי דין 'מצטער' הוא כעין קולא על האדם, הפוטרת אותו מחמת צערו מלקיים את המצוה המוטלת עליו. לעומת זאת, לפי שיטת תוספות והרמב"ן, שזהו דין ייחודי בסוכה, נראה שאין זה פטור גרידא, אלא הימצאות בסוכה במקום צער כלל אינה מהווה מעשה מצוה – המצוה אינה עצם ההימצאות בסוכה אלא הדירה בה, והימצאות באופן זה אינה מבטאת מגורים בסוכה ולכן אין בה מצוה.

ייתכן ולשאלה האם יש קיום מצוה בישיבה בסוכה במקום צער, יש נפקא מינה לדינא: האם יש מקום למצטער להחמיר על עצמו ולשבת בסוכה על אף צערו?

בהגהות מיימוניות מופיעים דברים ברורים בעניין זה:

כתב רבנו שמחה: סבורני כל שפטור מן הסוכה ואינו יוצא אינו מקבל שכר אלא הדיוט הוא, כדאיתא בירושלמי, שכל שפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט.

[הגהות מיימוניות הל' סוכה פ"ו ה"ג]

לפי דבריו, אין לפטור מן הסוכה לשבת בה, והיושב בה בשעה זו נקרא הדיוט.

ערוך השולחן מבאר שהטעם לכך הוא שאין קיום מצוה בישיבה בסוכה הגורמת לצער:

ונראה לי הטעם, דאף על גב דיש דברים שיכול האדם להחמיר על עצמו, מכל מקום הכל לפי העניין, כגון בסוכה שהתורה אמרה 'תשבו כעין תדורו', וממילא אם אינה כעין תדורו אינה סוכה כלל והאדם בביתו לא ישב כשירדו גשמים או שארי סיבות, ואם כן אין זו סוכה שאמרה תורה, ואין לך הדיוט גדול מזה, ואיך שייך קיבול שכר על זה, הרי אינו יושב בסוכה שצותה תורה. [ערוך השולחן תרלט, כ][8]

אמנם, מפשט דברי ההגהות מיימוניות נראה שהגדרה זו, שאין לשבת בסוכה כאשר פטור ממנה, נובעת מעיקרון כללי: "שכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט". מכך נראה, שגם כאשר הפטור הוא קולא שאינה מפקיעה את הגדרת המעשה כמעשה מצוה – העושה את המצוה בשעה שפטור ממנה נקרא הדיוט[9].

דברינו דלעיל בשיטת האור זרוע, כי דין 'מצטער' הוא קולא מחמת הצער ולא עיקרון העולה מגדר מצות הישיבה בסוכה, שופכת אור על דברי האור זרוע לגבי חיוב מקיז דם בסוכה:

ויש בני אדם כשהן מקיזין דם במועד דאוכלין חוץ לסוכה ואומרין דלא גרע מחש בעיניו או בראשו, וטעות הוא בידם, דאין הניקז חולה, אלא אדרבה הוא שמח ומרבה בסעודה באכילה ושתיה. ותו, דהוי ליה שלא להקיז במועד אלא קודם או לאחר כך, דאפילו גבי אבל שבא עליו צער ממילא מן השמים אמרינן לעיל דאיבעיא ליה ליתובי דעתו למצוה, כל שכן הכא שלא היה לו להקיז. אלא ודאי המקיז חייב לאכול בסוכה ולשתות בה ולישן בה ולשמוח בה. [אור זרוע הל' סוכה סי' רצט]

האור זרוע כותב שמקיז דם אינו פטור מסוכה מדין 'מצטער', הואיל והיה לו להקיז דם שלא במועד[10]. על פי ההבנה שפטור 'מצטער' נובע מחמת "תשבו כעין תדורו", נראה שאין לדברים אלו מובן: מה בכך שהאדם היה יכול להקיז דם בזמן אחר, והרי כעת הוא מצטער, וישיבה של מצטער בסוכה אינה נחשבת למעשה של מגורים ולכן אין בה קיום מצוה. אולם, כאמור, מדברי האור זרוע נראה שדין 'מצטער' הוא קולא מחמת הצער, ועל פי זה דבריו ברורים ומאירים: הואיל וזו קולא הפוטרת מקיום מצות התורה מחמת הצער, הקולא אינה קיימת כאשר האדם הביא את הצער על עצמו; במציאות זו אומרים לאדם "דהוי ליה שלא להקיז במועד אלא קודם או לאחר כך", וכך לא יפטור את עצמו ממצות התורה[11].

לסיום השיעור נעסוק בקצרה בפטור מישיבת הסוכה בשעת ירידת הגשמים. מקור הפטור במשנה:

ירדו גשמים, מאימתי מותר לפנות? משתסרח המקפה. משלו משל: למה הדבר דומה, לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו. [משנה כח:]

בפשטות, פטור זה הוא חלק מדין 'מצטער', וכן נוקט היראים:

מצטער פטור מן הסוכה... ושיעור לצער כדתנן 'ירדו גשמים מאמתי מותר לפנות משתסרח המקפה'. ומי שאינו בקי בזה השיעור יתן לבבו, ואם מצטער באותו ענין שבצער הזה היה יוצא מביתו רשאי לצאת מסוכתו. [יראים סי' תכא]

אמנם, מדברי הגר"א עולה שזהו דין נפרד:

דכשיורדים גשמים אין שם סוכה עליה. [ביאור הגר"א סי' תרלט סעי' ו ד"ה וכ"ז דוקא][12]

מדבריו עולה, שדין 'מצטער' יסודו בפטור החל על הגברא, ואילו דין סוכה שיורדים בה גשמים יסודו בהפקעת מעמד החפצא של הסוכה, שכן הגשמים מפקיעים את הגדרתה כסוכה.

המשנת יעבץ טוען שהבחנה זו מדויקת מסידור ההלכות ברמב"ם:

וזה מבואר בדברי הרמב"ם, שהרי בפ"ו מה' סוכה ה"ב כתב: 'מצטער פטור מן הסוכה וכו', ואיזהו מצטער? זה שאינו יכול לישן בסוכה מפני הרוח או מפני הזבובים והפרעושים וכיוצא בהן או מפני הריח'. ואילו הדין של ירדו גשמים הרי זה נכנס לתוך הבית, כתב שם בהל' י. ולכאורה צ"ע, הלא הטעם של ירדו גשמים הוא גם כן מדין מצטער, ואם כן למה כתב הרמב"ם את הדין ירדו גשמים כהלכה בפני עצמה, ולא כללה בהלכה של מצטער פטור מן הסוכה? אולם לפי המבואר שתי הלכות נפרדות הם... שהרי מצטער שפטור מן הסוכה הוא רק פטור בגברא, משום דלא הוי 'תשבו כעין תדורו', אבל הסוכה עצמה היא כשרה. מה שאין כן בירדו גשמים, הרי זה גם דין בגוף הסוכה, כמו שכתב הגר"א הנ"ל, שכשיורדים גשמים אין שם סוכה עליה, והרי היא כסוכה שנפלה. [משנת יעבץ או"ח סי' סד אות ב]

המשנת יעבץ טוען שקיימת נפקא מינה בין שני הדינים לגבי איסור הנאה מעצי הסוכה:

והנפקא מינה הוא, דבירדו גשמים אין איסור ליהנות ממנה מן התורה, כמו בסוכה שנפלה, שאין איסור מן התורה ליהנות ממנה. אבל במצטער שפטור מן הסוכה, יש איסור ליהנות מהסוכה כשיושב בה שלא במקום מצוה. [שם][13]

בשיעור זה אנו חותמים את עיסוקינו ביסודות מצות סוכה. בעזרת ה' בשיעור הבא נתחיל לעסוק ביסודות מצות ארבעת המינים.