בשלהי פרשיית המועדים שבפרשת אמור כתוב:

בסכת תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסכת. למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלהיכם. [ויקרא כג, מב-מג]

בכתובים אלו נצטווינו על הישיבה בסוכה בשבעת ימי החג. מהו פירושה של 'ישיבה' זו? בדברי חז"ל מופיעה הגדרה ברורה לכך:

תשבו – כעין תדורו. מכאן אמרו, כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי. כיצד? היו לו כלים נאים מעלן לסוכה, מצעות נאות מעלן לסוכה, אוכל ושותה ומטייל בסוכה ומשנן בסוכה. [סוכה כח:]

בדברי הברייתא מבואר שהישיבה האמורה בכתוב היא מגורים, ואם כן ציווי התורה הוא: 'בסוכות תגורו שבעת ימים'.

הגדרה זו מובאת ביתר בהירות בדברי הירושלמי:

כתיב 'בסכת תשבו' – ואין תשבו אלא תדורו. כמה דאת אמר 'וירשתם אותה וישבתם בה'. שיהא אוכל בסוכה ומטייל בסוכה ומעלה כליו לסוכה. [ירושלמי סוכה פ"ב ה"י]

הירושלמי קושר בין מצות הישיבה בארץ – "וירשתם אותה וישבתם בה", לבין מצות הישיבה בסוכה – "בסוכות תשבו שבעת ימים". בשניהם גדר המצוה אינו מעשה הישיבה אלא המגורים: מגורים בארץ ישראל ומגורים בסוכה בשבעת ימי החג[1].

דברים אלו אמורים בביאור מהות המצוה, אך גדרה המדויק עדיין טעון ביאור: כיצד מתקיימת מצות הדירה בסוכה?

ביסוד הדברים עומדת מחלוקת תנאים האם קיימת חובת אכילה בסוכה בשבעת ימי החג:

רבי אליעזר אומר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומרים: אין לדבר קצבה, חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד. [משנה כז.]

הגמרא מבארת את טעם מחלוקתם:

מאי טעמא דרבי אליעזר? 'תשבו כעין תדורו' – מה דירה אחת ביום ואחת בלילה, אף סוכה אחת ביום ואחת בלילה. ורבנן? כדירה, מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל, אף סוכה נמי אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. [גמ' כז.]

מדברי הגמרא עולה, כי לכל התנאים גדר המצוה הוא "כעין תדורו", ומחלוקתם היא בפירוש הגדרה זו: האם חובה לאכול בסוכה שתי סעודות ביום כפי שרגילים לאכול בבית, או שכשם שבבית אין חובת אכילה כך גם בסוכה אין חובה כזו.

לשיטת רבי אליעזר, גדר המצוה ברור: חובת אכילת שתי סעודות בכל יום. לעומת זאת, לשיטת רבנן, גדר המצוה טעון ביאור: הואיל ואין חובה על אכילת סעודה בכל יום, כיצד מתקיימת מצות "בסוכות תשבו שבעת ימים"?

לאור דברי הגמרא, "מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אף סוכה נמי אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל", נוקט המנחת חינוך כי מצות סוכה היא 'מצוה קיומית' התלויה ברצונו של האדם:

ונראה דהנה שני מינים יש במצוות עשה, אחד שהוא חיוב אקרקפתא דכל איש מישראל כמו תפילין ואתרוג ואכילת מצה, ומצוה כזו אם מקיים אותה עושה רצון הבורא יתברך ויתעלה כי כן צוה לו המלך ברוך הוא ואם מבטל המצוה ואינו מניח תפילין או שלא נטל לולב ביטל המצוה ועשה נגד רצונו ית' וענוש יענש. ויש מצות שאין חיוב לעשותם, כגון ציצית, דהתורה לא חייבה אותו ללבוש בגד של ד' כנפות, ואם רוצה הולך בלא בגד של ד' כנפות ואינו נגד רצון הבורא ברוך הוא. אך אם מביא עצמו לידי חיוב, שבכיון לובש ד' כנפות לקיים מצות ציצית, זה דרך הטוב וישר... וכן מצוה זו, דהיינו סוכה, יש בה שני חלקי המצוה, דהיינו בליל א' של סוכות מצות עשה לאכול כזית בסוכה ומחויב לחזור אחר סוכה... ובשאר הלילות וימים אם רוצה אינו אוכל ואינו יושב בסוכה ואין שוב חיוב עליו כמו ציצית, אך אם אוכל מצות עשה לאכול בסוכה ומקיים רצונו ברוך הוא, אבל אם אינו אוכל אין חיוב. [מנחת חינוך מצוה שכה אות י]

המנחת חינוך מבחין בין תפילין ולולב לציצית וסוכה: תפילין ולולב הן 'מצוות חיוביות', שחובה על כל איש מישראל לעשותן; ציצית וסוכה, לעומת זאת, הן 'מצוות קיומיות', שהעושה אותן מקבל שכר אך הנמנע מלעשותן אינו מבטל עשה[2].

הבנה עקרונית זו עולה גם מדברי בעל המאור:

ויש ששואלין באכילת מצה מה טעם אין אנו מברכים עליה כל ז' כמו שמברכים על הסוכה כל ז', דהא גמרינן מהדדי שלילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות בין במצה בין בסוכה... ויש להשיב, לפי שאדם יכול בשאר ימים לעמוד בלא אכילת מצה ויהיה ניזון באורז ודוחן וכל מיני פירות, מה שאין כן בסוכה שאין יכול לעמוד בלא שינה ג' ימים, והוא חייב לישן בסוכה ולטייל בה. [המאור הקטן פסחים כז.]

בעל המאור שואל על החילוק בין מצה לסוכה בשבעת ימי החג: מדוע על סוכה מברכים, ואילו על מצה לא מברכים? בעל המאור משיב, כי על אף הדמיון העקרוני בין המצוות, יש לברך דווקא על סוכה, הואיל ומבחינה מעשית האדם אינו יכול להיפטר ממנה, שכן אינו יכול להימנע משינה בכל ימות החג; ממצה, לעומת זאת, האדם יכול להימנע מלאכול מצה בכל ימות החג וכך להיפטר מהמצוה, ולכן אין לברך עליה.

שאלת בעל המאור מבוססת על הנחה שמצוות אלו הן 'מצוות קיומיות'[3], ולכן יש לשאול מדוע יש חילוק ביניהן לגבי ברכה. בעל המאור בתשובתו אינו חוזר מהנחה זו, אלא מגדיר שמבחינה מעשית זו מצוה שהאדם מוכרח לקיים. עולה מכך כי מצות סוכה בהגדרתה היא 'מצוה קיומית'.

הגדרה עקרונית זו עולה גם מדברי התשב"ץ:

ואף על גב דשאר ימים בר מלילה ראשונה הוו רשות גמורה, כיון דמכל מקום אי בעי אכיל לסעודת קבע, מצוה איכא, משום הכי הוי נשבע לבטל את המצוה. [תשב"ץ ח"א סי' ק]

התשב"ץ טוען ששבועה אינה חלה גם על 'מצוה קיומית', והוא מוכיח זאת מהמשנה [שבועות כט.] האומרת ששבועה שלא לעשות סוכה אינה חלה, על אף שמצות סוכה "דשאר ימים בר מלילה הראשון הוו רשות גמורה"[4].

לעומת דברים אלו, השערי יושר טוען שמצות סוכה היא 'מצוה חיובית' גמורה, כתפילין וכלולב:

אבל באמת נראה לענ"ד ברור דכונת המצוה בציצית בשעה שלובש ד' כנפות איכא חיוב גברא להטיל ציצית בבגדו, ואחר לבישת הבגד מחויב הוא במצות ציצית כמו במצות תפלין, רק אם אינו לובש ליכא מצוה, וכן בסוכה אם אינו אוכל ליכא חיוב של ישיבת סוכה, אבל כשקובע לאכול מתחדש עליו חיוב סוכה כנ"ל. [שערי יושר ג, כ]

לטענתו, מצות סוכה ביסודה אינה 'מצוה קיומית' אלא 'מצוה חיובית', אלא שהחיוב חל על האדם רק בשעה שהוא קובע לאכול. בשל כך, כאשר האדם אינו מתכוון לאכול או לישון, מצות סוכה אינה חלה עליו, אך כאשר הוא קובע את עצמו לאכילה או לשינה – מצות הסוכה חלה עליו כ'מצוה חיובית' גמורה.

הגדרה זו מופיעה כבר בדברי הרשב"א:

שהתורה אמרה 'בסכות תשבו שבעת ימים', ואמרו רבותינו ז"ל 'תשבו כעין תדורו'; ולפיכך, כשהוא צריך לסעוד סעודה או לישן, צריך לסעוד ולישן שם, אבל כל שאינו סועד, ואפילו אוכל פירות בעלמא אינו חייב על כל פנים לסעוד שם... וכן אם היה אפשר לו שלא לישן, לא היה מחויב על כל פנים ליכנס בסכה ולישן. [שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רפז]

בדברי הרשב"א מבואר שסוכה אינה 'מצוה קיומית', אך גדר המצוה אינו מעשה האכילה או השינה אלא הדירה. בשל כך, אין חובה להימצא בסוכה, אך הרוצה לעשות אחד מ'מעשי הדירה' – אכילה או שינה – עליו לעשות זאת בסוכה[5].

דברי הרשב"א נאמרים בתגובה לדברי 'השואל', שטען שמצות סוכה מחייבת להימצא לכל הפחות פעם אחת בכל יום בסוכה:

דלא גמרינן חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות אלא לענין אכילה בלבד, אבל מצות ישיבה יש בכללה דברים הרבה, צריך שיתקיים אחד מהם, ואם לא קיים אחד מהם, כבר בטל המצוה, אם לא יבטל מחמת אותן הדברים הפוטרין אותה מן המצוה. [שם]

הרשב"א חולק על שיטה זו בתוקף:

כי לשון זה שאמרת: 'צריך לקיים אחד מן הדברים שיש בכלל הישיבה, ואם לא קיים כבר ביטל קיום זה', וביטול זה לא ידענו... והגע עצמך, הרי שהוצרך לדבר מצוה כל הימים, או שהיה הולך בדרך ונפטר מן הסכה, ויום אחרון של חג חזר, ויכול לעמוד בלא סעודה ובלא שינה, אין אנו מחייבין אותו לסעוד ולישן כדי לקיים מצות סוכה, שלא חייבתו התורה בכך.

[שם]

לדברי הרשב"א, אין חובה להימצא בכל יום בסוכה, ומי שאינו מעוניין לא לאכול ולא לישון אינו צריך להימצא בסוכה[6]. עם זאת, בדברי הריטב"א נראה כשיטת 'השואל':

אבל בשאר ימי החג, כל שלא אכל קבע חוץ לסוכה, אם אכל כזית פת חוץ לסוכה ועשה שאר ענין בסוכה, יצא מחובת יום טוב וחובת סוכה. [ריטב"א כז. ד"ה הא דאמרינן]

מבואר בדברי הריטב"א שאם אינו מעוניין לאכול או לישון, עליו לעשות "שאר עניין" בסוכה כדי לקיים את מצות הישיבה בסוכה.

כשיטה זו נוקט החתם סופר:

דבמצה גופה אי לאו דכתוב אחד אומר 'ששת ימים' וגו' וכתוב אחד אומר 'שבעת ימים' וגו', היו מחויבין לאכול כל שבעה. ובסוכה דלא כתיב אלא שבעת ימים, אם כן מחויב בכל יום לישב ולדור בסוכה, ורק לאכול אינו מחויב אלא לילה הראשונה, דילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות, אכילה דסוכה מאכילה דמצה, אבל ישיבה ודירה בסוכה חיובא איכא כל שבעה.

[חתם סופר או"ח סי' תרלט סעי' ח]

השיטות המובאות עד כה נוקטות שגדר המצוה הוא ישיבת האדם בסוכה, אולם מדברי הר"ן עולה הגדרה שונה. דברי הר"ן אמורים כביאור לדין המשנה שיש להשאיר את הסוכה עומדת עד סוף החג:

סוכה שבעה כיצד? גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו, אבל מוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה מפני כבוד יום טוב האחרון של חג. [משנה מח.]

הר"ן כותב בטעם דין זה:

נראה לי דהיינו טעמא, דכיון דאמר רחמנא 'בסוכות תשבו שבעת ימים' צריך שתהא לו סוכה כל שבעה, והיינו דקתני סיפא 'אבל מוריד הוא הכלים מן המנחה ולמעלה מפני כבוד יום טוב האחרון של חג', כלומר שאף על פי שצריך כל שבעה לעשות סוכתו קבע, היו לו כלים נאים ומצעות נאות ראוי שיהו בסוכה כל שבעה, אפילו הכי מפני כבוד יום טוב האחרון של חג רשאי להורידן. [ר"ן כג. ד"ה סוכה שבעה]

הר"ן מבאר שהציווי "בסוכות תשבו שבעת ימים" מלמד שהסוכה צריכה להיות קיימת בכל שבעת ימי החג, ולכן גם אם האדם גמר לאכול ולשתות ביום השביעי של החג – אסור לו לפרק את סוכתו[7].

מדברי הר"ן עולה, שמצות הישיבה בסוכה אינה מסתכמת במעשה הגברא של הישיבה בסוכה, אלא המצוה אמורה ביחס לחפצא של הסוכה – שעליה להוות דירתו של האדם במשך שבעת ימי החג. בהתאם לכך, הסוכה צריכה לעמוד על תילה בכל שבעת ימי החג, גם בשעה שהאדם אינו מתכוון לשבת בה[8].

הגדרה זו, שמהות המצוה היא להגדיר את הסוכה כביתו במשך שבעת ימי החג, שופכת אור על חובת האכילה בסוכה בלילה הראשון. מקורה של חובה זו בדרשה מחובת אכילת מצה בלילה הראשון של הפסח:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נאמר כאן 'חמשה עשר' ונאמר 'חמשה עשר' בחג המצות. מה להלן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות, אף כאן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות. והתם מנלן? אמר קרא 'בערב תאכלו מצת' – הכתוב קבעו חובה.

[סוכה כז.]

דרשה זו טעונה ביאור, שכן לגבי מצה ברור החילוק בין הלילה הראשון – "מועד צאתך ממצרים" – בו אכילת המצה היא חובה, לשאר ימות החג; לגבי סוכה, לעומת זאת, חילוק זה טעון ביאור: במה שונה הלילה הראשון משאר ימות החג, שדווקא בו האכילה היא חובה? כמו כן, על פי החילוק העקרוני בפסח בין הלילה הראשון לשאר ימות החג, כיצד ניתן ללמוד מפסח לסוכות לעניין זה?

על פי האמור יש להגדיר, שמצוות מצה בפסח זהה בהגדרתה למצוות סוכה בסוכות – בפסח המצווה היא להגדיר את המצה כלחמו, ובסוכות המצווה היא להגדיר את הסוכה כביתו. לאור השוואה זו למדו חכמים, שכשם שבליל הפסח יש חובה לאכול מצה משום שבכך האדם מגדיר שבכל ימות הפסח המצה היא לחמו, כך בליל יום טוב ראשון של סוכות יש חובה לאכול בסוכה, משום שבכך האדם מגדיר שבכל ימות החג הסוכה היא ביתו[9].

הגדרה זו, שהמצוה היא להגדיר את הסוכה כדירתו, מבארת את פסקו של רב נטרונאי גאון בנוגע לסוכה של בית הכנסת:

וששאלתם, האידנא מחייבי' למעבד סוכה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות או לא. תשובה: כך חזינן דלא מחייבי' ישראל למעבד סוכה אלא בביתיה בדירתיה, היכא דאכיל ושתי וגאני, תמורת דירתו של כל השנה כולה, אבל בתי כנסיות ובתי מדרשות אין מיוחדין אלא לישיבה לתפלה ולתורה. אבל אם עושין בשביל עוברי דרכים שאוכלים שם וישנים שם יפה הם עושים, אבל בני העיר לסמוך על סוכה של בית הכנסת לצאת בה ידי חובתן אין יוצאין אלא בסוכה של כל אחד ואחד בביתו. לפיכך כשעושים סוכה בבית הכנסת אין צריך לברך עליה, שלא לעצמן עושין אלא לעוברי דרכים. [שערי תשובה סי' שט]

רב נטרונאי גאון פוסק שראוי לעשות סוכה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לצורך עוברי הדרכים, ואף על פי כן בני העיר אינם יכולים לסמוך על סוכה זו, ועל כל אחד לבנות סוכה בביתו – "היכא דאכיל ושתי וגאני, תמורת דירתו של כל השנה כולה".

עולה מדבריו שקיימים שני חיובים שונים:

א.חובה לשבת בסוכה, ואדם יכול לקיים חובה זו גם בסוכה שאינה שלו[10] (ולכן אורחים יכולים לשבת בסוכת בית הכנסת).

ב.חובה לבנות סוכה "היכא דאכיל ושתי וגאני, תמורת דירתו של כל השנה כולה".

נראה, כי רב נטרונאי גאון מאמץ את שתי ההבנות דלעיל בגדר מצות הישיבה בסוכה, והוא רואה אותן כשני דינים הקיימים זה לצד זה. כך, חובה ש'ניהוגי הדירה' של כל השנה – אכילה ושינה – יעשו בסוכה, ובנוסף חובה לבנות סוכה במקום הדירה, ובכך האדם מגדיר שהסוכה היא דירתו לכל ימות החג[11].

לסיום השיעור נעיר שתי הערות:

א.האחרונים דנו בגדר אכילה או שינה מחוץ לסוכה, האם יש באכילה זו איסור או ביטול עשה בלבד: הפני יהושע [כה. ד"ה במשנה] כותב ש"איכא נמי איסורא בקום ועשה כשאוכל ושותה מחוץ לסוכה", ואילו רבי עקיבא איגר [שם] כותב: "דאין על אכילה איסור כלל שלא לאכול חוץ לסוכה, אלא דמוטל עליו לקיים מצות עשה שיהיה אכילתו בסוכה", ולכן אכילה מחוץ לסוכה מהווה ביטול מצוה בשב ואל תעשה[12]. הרב ישי אנגלמן [במאמרו 'בסוכות תשבו – למהותה של מצוות הישיבה בסוכה', מדברה ב עמ' 146-147] טוען כי מחלוקת זו נעוצה בהבנות דלעיל ביסוד מצות הישיבה בסוכה: לפי שיטת הרשב"א וסיעתו, שהמצוה היא שניהוגי הדירה ייעשו בסוכה, מסתבר שבאכילה ושינה מחוץ לסוכה יש ביטול עשה ב'שב ואל תעשה' בלבד. לעומת זאת, לפי שיטת הר"ן, שהמצוה היא לקבוע את הסוכה לדירתו בשבעת ימי החג, ניתן להבין כי באכילה ובשתייה מחוץ לסוכה יש פגיעה בהגדרת הסוכה כביתו, ולכן יש בכך איסור בקום ועשה[13].

ב.דברינו דלעיל בביאור טעם חובת הסוכה בלילה הראשון, שבלילה הראשון האדם מגדיר את הסוכה כביתו לימות החג, מבוססים על ההבנה שהמצוה היא במעשה הישיבה המתקיים על ידי האכילה. אמנם, בעל הברכת שמואל [חידושי ושיעורי מרן ר' ברוך בער ח"ג עניינים סי' א] מציע הבנה שונה לחובה זו: "כמו במצה, דהתם הויא המצה עצמה חפצא דמצוה, וכן גם בסוכה בליל ראשון, האכילה גופא, דהיינו הכזית פת שאוכל, הוי גדר חפצא דמצוה". לפי הצעה זו, המצוה בלילה הראשון היא, בדומה למצות אכילת מצה בליל פסח, בעצם מעשה האכילה. לפי זה, חובת האכילה בלילה הראשון של החג שונה ביסודה ממצות הישיבה הקיימת בשאר ימות החג[14].