בשיעורים הקודמים עסקנו בגדרי הסכך והדפנות, שני הרכיבים מהם עשויה הסוכה. עם זאת, מן הסוגיות עולה שמלבד הסכך והדפנות קיימת דרישה נוספת: הסוכה צריכה להוות דירה. כך, גם כאשר יש לה סכך ודפנות כשרים, אך היא אינה מהווה דירה – הסוכה פסולה.

הגדרה זו, שהסוכה צריכה להוות דירה, עומדת ביסוד הדין הפותח את המסכת:

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה. [משנה ב.]

הגמרא מביאה שלוש שיטות בטעם דין זה:

א.לפי רבה, קיים צורך שהאדם ידע שהוא יושב בסוכה, ולכן סוכה גבוהה למעלה מעשרים אמה, "דלא שלטא בה עינא", פסולה.

ב.לפי רבי זירא, אדם צריך לשבת בצל הסכך, ובסוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה האדם אינו יושב בצל הסכך אלא בצל הדפנות.

ג.לפי רבא, על הסוכה להיות 'דירת עראי'', ו"למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע".

לפי רבה ורבי זירא, דין המשנה אינו קשור לענייננו, אך משיטת רבא יש ללמוד שקיימת דרישה שהסוכה תהיה דירת עראי, ולכן סוכה שעשויה כדירת קבע פסולה.

ניתן לדחות ראיה זו ולטעון שפסול זה אמור לגבי הסכך או הדפנות[1], שעליהם להיעשות באופן עראי, אך אין מערכת דינים נפרדת שאינה אמורה לגבי הסכך או הדפנות אלא לגבי הדירה. עם זאת, דרישה זו עולה מהשיטה המובאת בגמרא שהפסול קיים רק בסוכה שאינה מחזקת ראשו ורובו:

דאמר רב חנן בר רבה אמר רב: מחלוקת בשאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו ושולחנו, אבל מחזקת יותר מכדי ראשו ורובו ושולחנו אפילו למעלה מעשרים אמה כשרה. [סוכה ב:]

תוספות כותבים בטעמה של שיטה זו:

משום דהוה ליה לול של תרנגולין, כיון דגביהה וקטינה כולי האי, אבל מחזקת טפי מכדי ראשו נפקא מכלל לול של תרנגולין לאקרויי סוכה. [תוס' ב: ד"ה כמאן][2]

לדבריהם, סוכה גבוהה וצרה אינה דירה אלא כעין "לול של תרנגולין", ולכן היא פסולה. מדבריהם עולה שהפסול נובע משום שסוכה מעין זו אינה מהווה דירה, ומכאן שמלבד הצורך בסכך ובדפנות קיימת דרישה שהסוכה תהווה דירה.

דרישה זו עומדת גם ביסוד דין שיעור הסוכה. הגמרא מביאה בעניין זה מחלוקת תנאים:

מחזקת ראשו ורובו ושולחנו כשרה. רבי אומר: עד שיהא בה ארבע אמות על ארבע אמות.

[סוכה ג.]

הגמרא דנה ביחס בין שיעור הסוכה לבין שיעור בית לשאר דיני התורה:

מאן תנא להא דתנו רבנן, בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה ואינו מטמא בנגעים ואינו נחלט בבתי ערי חומה... לימא רבי היא ולא רבנן? אפילו תימא רבנן, עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא לענין סוכה דדירת עראי היא, אבל לגבי בית דדירת קבע הוא אפילו רבנן מודו דאי אית ביה ארבע אמות על ארבע אמות דיירי ביה אינשי ואי לא לא דיירי ביה אינשי. [סוכה ג.-:]

הגמרא אומרת, כי שיעור בית בכל התורה הוא ארבע אמות על ארבע אמות, ואילו שיעור סוכה תלוי במחלוקת התנאים האם היא 'דירת קבע' או 'דירת עראי': לשיטה שסוכה היא 'דירת קבע', עליה להיות בשיעור ארבע אמות על ארבע אמות, כבית. לעומת זאת, לשיטה שסוכה היא 'דירת עראי', די שהיא תהיה בשיעור המינימלי הראוי לשימושי הדירה – "מחזקת ראשו ורובו ושולחנו".

שיעור רוחב הסוכה אינו חלק מהלכות הסכך או הדפנות, אלא הוא נובע מחמת הדרישה לדירה; הסוכה צריכה להוות דירה, ולכן עליה להיות בשיעור הראוי לדירה: למאן דאמר 'דירת קבע' – כשיעור בית בכל התורה, ולמאן דאמר 'דירת עראי' – כשיעור המינימלי הראוי לשימושי הדירה.

דברים אלו אמורים ביחס למבנה הסוכה, שעל הסוכה להיות בשיעור הראוי לדירה – בגובהה וברוחבה. בנוסף לכך, משיטת רבא לגבי 'סוכה הגבוהה מעשרה טפחים והוצין יורדים לתוך עשרה' ניתן ללמוד שהסוכה צריכה להיות ראויה בפועל לדירה:

היתה גבוהה עשרה טפחים והוצין יורדין לתוך עשרה, סבר אביי למימר אם חמתם מרובה מצלתם כשרה. אמר ליה רבא: הא דירה סרוחה היא ואין אדם דר בדירה סרוחה. [סוכה ד.]

רבא טוען כלפי אביי המכשיר, שסוכה מעין זו היא 'דירה סרוחה' – "ואין אדם דר בדירה סרוחה". נראה מכך כי הסוכה צריכה להיות ראויה בפועל לדירה, ולכן סוכה שהוצים יורדים מן הסכך פסולה על אף שאין חסרון בשיעורה.

אמנם, הגרי"ז מציע דרך אחרת בביאור טעם הפסול:

וגם בלא חזיא כלל לדירה, אין בה גריעותא בעצם החפצא כלל, ומקריא סוכה כשרה, רק דאי אפשר לו לקיים בה מצות סוכה, כמו בירדו גשמים, דהסוכה מעלייתא היא, רק דישיבתו אינה נחשבת ישיבת סוכה, דלא קרינן בה 'כעין תדורו'. [חדושי מרן רי"ז הלוי הל' סוכה]

לדבריו, דין 'דירה סרוחה' אינו מחיל פסול בחפצא של הסוכה אלא בקיום המצוה המוטלת על הגברא. סוכה זו היא מצד עצמה כשרה, אך האדם אינו מקיים בה את מצות הישיבה המוטלת עליו, הואיל וגדר המצוה הוא "תשבו כעין תדורו", והימצאות בסוכה כזו אינה מהווה מגורים[3].

הבנות אלו, בטעם פסול סוכה שאינה ראויה בפועל לדירה, עומדות ביסוד מחלוקת הפוסקים בדין סוכה שאינה ראויה לשינה.

היראים כותב לגבי פטור 'מצטער' ממצות הישיבה בסוכה:

ודוקא שעשה סוכתו מתחילה במקום שראוי לאכול ולשתות ולישן בה ונולד לו צער אחר כן, אבל עשתה מתחילה במקום הראוי להצטער באכילה או בשתיה או בשינה, כגון שירא בה מגנבים, לא מיבעיא דלא מיפטר בהכי אלא אפילו יש סכנה וצער בשינה, ובאכילה אין צער וסכנה – לא יצא ידי חובתו, דהא כעין תדורו בעינן והאי לא הוי כעין תדורו, כיון שאינו יכול לעשות בה כל צרכי אכילה ושתיה ושינה בלא צער, ומתחילה לא הוי סוכה כיון דלצערא קיימי. [יראים סי' תכא][4]

היראים מחדש שלא יוצאים ידי חובה בסוכה הנמצאת במקום שאינו ראוי לשינה, הואיל ומקום זה אינו ראוי למגורים – "דהא 'כעין תדורו' בעינן, והאי לא הוי 'כעין תדורו', כיון שאינו יכול לעשות בה כל צרכי אכילה ושתיה ושינה בלא צער".

החכם צבי חולק על חידוש זה:

אינו נראה לי כלל, ד'תשבו כעין תדורו' לאו על אופן הסוכה קאי באיזה ענין תהיה עשויה, אלא על אופן הישיבה באיזה ענין תהא, ועל זה קאמר דתהא כעין דירה. ואין הכי נמי, דאם עושה ב' סוכות, האחת לאכילה והשנייה לשינה, אף שאותה של אכילה אינה ראויה לשינה מכל מקום נפיק בה ידי חובת אכילה. [חכם צבי סי' צד]

לדברי החכם צבי, דין "תשבו כעין תדורו" אמור ביחס לאופן הישיבה בסוכה ולא ביחס לצורת הסוכה. על פי זה טוען החכם צבי, שהעובדה שהאדם אינו יכול לישון בסוכה אינה פוגעת בקיום המצוה שבאכילה בסוכה.

החכם צבי מוסיף ומוכיח את שיטתו מדברי הגמרא [כז:] "שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת":

ואין ספק דאף דבאכילה ראויין לאכול זה אחר זה, דהיינו שיאכלו אלף או רבוא כאחד ואחר כך אלף או רבוא אחר, אבל לענין שינה, כיון שעיקר מצות שינה לסוכה היא איש ואשתו, אי אפשר לשני אנשים ונשותיהם לישן בסוכה אחת... ולפי סברת המרדכי הנ"ל אף מצות אכילה לא יצאו, אלא ודאי לאו מילתא היא ולמאי דחזיא מיהא נפיק בה. [שם]

החכם צבי טוען כי סוכה אחת השייכת לכמה אנשים אינה ראויה לשינה, "כיון שעיקר מצות שינה לסוכה היא איש ואשתו", ואף על פי כן יוצאים בה ידי חובת אכילה בסוכה, ומכאן שניתן לצאת ידי חובה בסוכה שאינה ראויה לשינה.

דברי החכם צבי מבוססים על ההבנה שחידושו של היראים אמור ביחס לקיום מצות הישיבה בסוכה, וחידוש זה מגדיר שמצות הישיבה בסוכה מתקיימת רק כאשר הסוכה ראויה לכל השימושים – אכילה, שתייה ושינה. החכם צבי חולק על הגדרה זו, ולטענתו המצוה מתקיימת באכילה בסוכה גם כאשר הסוכה אינה ראויה לשינה, כיון שמעשה האכילה עצמו נעשה באופן של "תשבו כעין תדורו". אמנם, מסוף דברי היראים, "ומתחילה לא הוי סוכה כיון דלצערא קיימי", נראה שטעמו אינו משום פסול במעשה המצוה, אלא מחמת פסול בחפצא של הסוכה[5]. לשיטתו, סוכה "שאינו יכול לעשות בה כל צרכי אכילה ושתיה ושינה בלא צער", כלל אינה סוכה[6].

מדברים אלו עולה, כי לפי היראים קיימת דרישה שהסוכה תהיה ראויה לדירה בפועל[7]. לעומת זאת, מדברי החכם צבי נראה שלא קיימת דרישה כזו. לשיטתו, די שמעשה הישיבה בסוכה יעשה "כעין תדורו" – באופן המורה על מגורים בסוכה, גם כאשר מבחינה מעשית הסוכה עצמה אינה ראויה לתפקד כבית דירה.

לסיום נציין לשיטתו הייחודית של הרמב"ם בדין 'דירה סרוחה'. הרמב"ם כותב במסגרת עיסוקו בדיני הסכך:

סיכך בדבר שאין גדוליו מן הארץ או במחובר לארץ או בדבר שמקבל טומאה פסולה, אבל אם עבר וסיכך בדבר הנובל ונושר או בדבר שריחו רע כשרה, שלא אמרו אין מסככין באלו אלא כדי שלא יניח הסוכה ויצא. וצריך להזהר שלא יהיו הוצין ועלין של סכך יורדין לתוך עשרה טפחים כדי שלא יצר לו בישיבתו. [הל' סוכה פ"ה ה"ב]

הרמב"ם מביא את דברי רבא, שאין לשבת בסוכה שהוצין יורדים לתוך עשרה טפחים משום שזו 'דירה סרוחה', אך הרמב"ם אינו כותב שסוכה כזו פסולה אלא מביא דין זה כ"צריך להיזהר". נראה מכך שלשיטתו זהו דין לכתחילה בלבד, "כדי שלא יצר לו בישיבתו", אך אין בו כדי לפסול את הסוכה.