רקע

בהמשך העיון בדין 'קידושין לחצאין', נעיין בסוגיית הגמרא בגיטין [פב:] העוסקת בדין 'קידושי חוץ מפלוני'. הנושא המרכזי בסוגיה הוא 'גירושי חוץ מפלוני', אך במסגרת העיסוק בכך דנה הגמרא גם בדין 'קידושי חוץ מפלוני'.

הסבר הסוגיה

בעי רבי אבא: בקידושין היאך? תיבעי לרבי אליעזר, תיבעי לרבנן. תיבעי לרבי אליעזר, עד כאן לא קאמר רבי אליעזר הכא אלא משום דכתיבי קראי, אבל התם קניין מעליא בעינן, או דלמא ויצאה והיתה? תיבעי לרבנן, עד כאן לא קאמרי רבנן הכא אלא דבעינן כריתות וליכא, אבל התם קניין כל דהו, או דלמא 'ויצאה והיתה'? לבתר דאיבעיא ליה הדר פשטה: בין לרבי אליעזר בין לרבנן, בעינן 'ויצאה והיתה'. [גיטין פב:]

המשנה בגיטין [פב.] מביאה מחלוקת תנאים בדין המגרש את אשתו ואומר לה 'הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני':

המגרש את אשתו ואמר לה 'הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני' – רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרים. [משנה גיטין פב.]

לדעת רבי אליעזר הגירושין חלים, ואילו לדעת חכמים – אינם חלים.

הגמרא מסתפקת מהי המציאות בה נחלקו התנאים:

איבעיא להו, האי 'אלא' חוץ הוא או על מנת הוא? חוץ הוא, ובחוץ הוא דפליגי רבנן עליה דרבי אליעזר דהא שייר לה בגט, אבל בעל מנת מודו ליה, מידי דהוה אכל תנאי דעלמא; או דלמא על מנת הוא, ובעל מנת הוא דפליג רבי אליעזר אדרבנן, אבל בחוץ מודה דהא שייר לה בגט. [גיטין פב.]

ספק הגמרא הוא בשאלה אם המחלוקת היא ב'חוץ' או ב'על מנת' – כלומר, באומר שהגירושין יתירו אותה לכל אדם חוץ מפלוני, או בגירושין הנעשים בתנאי שלא תינשא לפלוני. בין שתי לשונות אלו יש הבדל מהותי. ב'גירושי חוץ' הבעל מגדיר שחלות הגירושין אינה מתייחסת לכל העולם, ולגבי אדם מסוים הקידושין עדיין בתוקף. בגירושי 'על מנת', לעומת זאת, הבעל מגרש גירושין גמורים לכל העולם, אך מתנה שאם תתחתן עם פלוני הגירושין יפקעו.

הגמרא פושטת את הספק ומכריעה שהמחלוקת היא ב'חוץ', ומכאן שלשיטת רבי אליעזר גירושי 'חוץ מפלוני' חלים, והאישה מותרת לכל העולם חוץ מאותו אדם.

בהמשך הסוגיה מסתפקת הגמרא בדין 'קידושי חוץ':

בעי רבי אבא: בקידושין היאך? תיבעי לרבי אליעזר תיבעי לרבנן. תיבעי לרבי אליעזר – עד כאן לא קאמר רבי אליעזר הכא אלא משום דכתיבי קראי, אבל התם קניין מעליא בעינן, או דלמא 'ויצאה והיתה'? תיבעי לרבנן – עד כאן לא קאמרי רבנן הכא אלא דבעינן כריתות וליכא, אבל התם קניין כל דהו, או דלמא 'ויצאה והיתה' לבתר דאיבעיא ליה הדר פשטה: בין לרבי אליעזר בין לרבנן בעינן 'ויצאה והיתה'. [גיטין פב:]

הגמרא פושטת את הספק וקובעת שהואיל ויש היקש בין קידושין לגירושין ("ויצאה והיתה") – כשם שנחלקו התנאים בדין 'גירושי חוץ', כך הם נחלקים לגבי 'קידושי חוץ'.

גדר 'קידושי חוץ'

הגמרא לומדת את שיטת רבי אליעזר מדרשה:

מאי טעמא דרבי אליעזר? אמר רבי ינאי משום זקן אחד: אמר קרא 'ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר' – אפילו לא התירה אלא לאיש אחר, הרי זו מגורשת. [שם]

אמנם עדיין קשה מאוד להבין את טיבו של דין זה: לכאורה מעשה הקידושין וגירושין מתקיים בין האיש לאישה. בהתאם לכך, אם האישה התקדשה לבעלה – היא 'אשת איש' ולכן היא אמורה להיות אסורה לכולם, ואילו אם האישה התגרשה מבעלה – היא אינה 'אשת איש' והיא אמורה להיות מותרת לכל העולם! מהי, אם כן, משמעות המושג 'גירושי חוץ' ו'קידושי חוץ'? כיצד ייתכן שביחס לאדם אחד האישה תהיה מגורשת או מקודשת, וביחס לאנשים אחרים מעמדה יהיה שונה?

אפשר להציע שדברי רבי אליעזר מלמדים שהוא חולק על ההנחה העומדת ביסוד הדברים. לשיטתו מעשה הקידושין והגירושין כלל אינו מתקיים בין האיש לאישה, אלא מעשים אלו נעשים ביחס לכל העולם: האיש המקדש מחיל על האישה איסור לכל העולם, והאיש המגרש מתיר את האיסור של כל העולם באשתו. בהתאם לכך, רבי אליעזר מחדש שהאיש המגרש יכול להתיר את האיסור באופן חלקי ולהגדיר שעל אדם מסוים האיסור יישאר, על אף ששאר האנשים יהיו מותרים באישה זו. ובדומה לכך, האיש המקדש יכול להחיל איסור רק על חלק מהאנשים, אך האישה לא תהיה ערווה על אדם מסוים.

הבנה זו בשיטת רבי אליעזר תלויה בהבנות השונות, עליהן עמדנו בשיעורים הראשונים[1], במהות האישות ובגדר מעשה הקידושין[2]: לדעת בעלי התוספות מעשה הקידושין הוא מעשה הפלאה בו האיש מחיל חלות איסור על האישה, ואילו לדעת חכמי ספרד מעשה הקידושין הוא מעשה קניין בו האיש קונה את האישה ומגדיר אותה כ'אשת איש'[3].

הצעתנו בביאור שיטת רבי אליעזר ניתנת להיאמר רק לפי הבנתם של בעלי התוספות. על פי דרכם, במעשה הקידושין האיש אינו קונה את האישה אלא אוסר אותה לכל העולם, ולכן אפשר להבין שקיימת אפשרות להחיל איסור רק על חלק מהאנשים. אמנם, לפי הבנתם של חכמי ספרד שמעשה הקידושין הוא מעשה קניין, אין מקום להצעה זו: במעשה הקידושין האיש המקדש קונה את האישה ומגדיר אותה כאשתו, ולפי זה לכאורה אין מקום ל'קידושי חוץ'.

נראה כי לשיטה זו יש לבאר את גדר 'קידושי חוץ' באופן אחר: ב'קידושי חוץ' האיש המקדש יוצר קניין חלקי בלבד: כשם שבקניינים אדם יכול לבחור אם ברצונו להחיל קניין גמור או קניין מוגבל – קניין לזמן, קניין הגוף לפירותיו וכדו'[4], כך גם בקידושין – אדם יכול לבחור אם ברצונו להחיל קניין גמור, כך שהאישה תהיה קנויה לו באופן מלא ולאף אדם בעולם אין אפשרות לקדשה, או להחיל קניין חלקי, כך שיש 'שיור בקניין' המאפשר לאדם מסוים לבוא ולקדשה[5].

מסתבר שבין ההבנות השונות בשיטת רבי אליעזר יש נפקא מינה לדינא בדין הבא על אישה המקודשת ב'קידושי חוץ'. לפי האמור בשיטת בעלי התוספות, אמנם האישה אינה אסורה לאדם מסוים, אך ביחס לשאר העולם היא אשת איש גמורה, ולכן הבא עליה חייב חנק (כדין הבא על אשת איש). לעומת זאת, לפי האמור בשיטת חכמי ספרד, הואיל וקניין האישות אינו מלא, אמנם ביאה עליה אסורה אך אין בה חיוב חנק[6].

מחלוקת הראשונים בתוקף קידושין שאינם מחילים איסור

תפיסותיהם השונות של בעלי התוספות ושל חכמי ספרד בהבנת גדר הקידושין משליכות על הבנת המשך הסוגיה:

אמר אביי: אם תמצא לומר איתא לדרבי אבא, בא ראובן וקידשה חוץ משמעון, ובא שמעון וקידשה חוץ מראובן, ומתו שניהם – מתייבמת ללוי, ואין אני קורא בה אשת שני מתים, מאי טעמא? קידושי דראובן אהנו, קידושי דשמעון לא אהנו. ואלא אשת שני מתים היכי משכחת לה? כגון שבא ראובן וקידשה חוץ משמעון, ובא שמעון וקידשה סתם, דקידושי ראובן אהנו למיסרא אעלמא, וקידושי דשמעון אהנו למיסרא אראובן. [שם]

הגמרא אומרת שאם יש תוקף לקידושי 'חוץ מפלוני', כאשר ראובן קידש אישה 'חוץ משמעון' ושמעון קידש אותה 'חוץ מראובן' ומתו – היא נופלת לייבום ואינה פטורה משום "אשת שני מתים" (=אישה המקודשת לשניים). הגמרא אומרת שרק קידושי ראובן חלו אך קידושי שמעון לא חלו, הואיל והם לא מחילים איסור נוסף על האישה, שכן מלבד שמעון – האישה כבר היתה אסורה על כל העולם מחמת קידושי ראובן.

מדברי הגמרא משתמע שאין תוקף לקידושין שאינם מחילים איסור, אמנם הרשב"א מבאר את דברי הגמרא באופן שונה:

הא דאמרינן קידושי ראובן אהנו קדושי שמעון לא אהנו, לאו למימרא דלא אהנו כלל, דהא ודאי אהנו למיסרה בביאה אראובן, דכיון דתפסי בה קידושי שמעון לגבי עלמא שאם מת ראובן ויש לו בנים עדיין היא אסורה לעלמא מחמת קדושי שמעון, אם כן אפילו ראובן אסור לבא עליה משום דמשתמש בצד מקודש שבה לשמעון והילכך אסורה היא לשניהם. אלא הכא הכי קאמר: לא אהני דיבורו למיסרה אראובן, שהוא לא אסרה אראובן, דחוץ מראובן קאמר, והא דאסורה לראובן משום אריא דאיסורא דרביע עלה, דאי אפשר להשתמש בה לאחד מהם אלא אם כן משתמש בצד אישות שבה לשני, אבל כי אמר לה סתם אהנו קידושיו למיסרה בפירוש אראובן. כן נראה לי. [רשב"א שם, ד"ה הא דאמרינן]

לדברי הרשב"א אין להבין את דברי הגמרא כפשוטם: קידושין חלים גם כאשר הם אינם מחילים איסור, ולכן קידושי שמעון חלים ושניהם אסורים בנשותיהם – "דאי אפשר להשתמש בה לאחד מהם אלא אם כן משתמש בצד אישות שבה לשני". בשל כך, לדעתו כוונת הגמרא היא שעל אף שהקידושין חלים – הואיל ושמעון אינו מחיל איסור ישיר על האישה, האישה אינה נחשבת "אשת שני מתים" והיא נופלת לייבום משום ראובן בלבד[7].

בדברי הרשב"א מתחדשים שני חידושים:

א.קידושין חלים גם כאשר אינם מחדשים איסור.

ב.ב'קידושי חוץ' האישה אסורה גם לאדם שהקידושין אינם מתייחסים אליו.

נראה שדברי הרשב"א מבוססים על שיטתו העקרונית במהות האישות ובגדר הקידושין: מעשה הקידושין הוא 'קניין אישות' הנעשה בין האיש המקדש לבין האישה המתקדשת, שכתוצאה ממנו האישה נאסרת לכל העולם. בשל כך, קידושין חלים גם כאשר אינם מחדשים איסור, ובהכרח 'קידושי חוץ מפלוני' אינם מגדירים שביחס לאדם מסוים הקידושין אינם חלים, אלא שקניין הקידושין אינו מלא. לכן, אמנם האישה אינה אשת איש גמורה, אך יש עליה קניין חלקי שבעטיו היא נאסרת גם לאדם שהקידושין אינם מתייחסים אליו[8]. לעומת זאת, לשיטת בעלי התוספות הסוגיה מתפרשת כפשוטה: מעשה הקידושין הוא החלת איסור באישה מסוימת, ולכן אין תוקף לקידושין שאינם מחילים איסור. לשיטתם מסתבר שהאישה אסורה רק לאנשים שנכללו בקידושין, ולכן ב'קידושי חוץ' האישה תהיה מותרת לאדם שהוגדר שהקידושין אינם מתייחסים אליו.

שיטת הרא"ה

יש להעיר על דברינו בשיטת חכמי ספרד, שהם מבוססים על דברי הרשב"א, אמנם הר"ן והריטב"א מביאים את פירושו של הרא"ה הלומד את סוגייתנו כפשוטה:

שכל קידושין שאינם אוסרים לאו קדושין נינהו כלל, ואם גירשה ראובן הרי היא מותרת לעלמא ואינה צריכה גט משמעון מחמת קדושיו דקדושיו לאו כלום נינהו. והכי דייק לישנא 'דקדושי ראובן אהנו, קדושי דשמעון לא אהנו'. וכן דעת רבנו נר"ו. [ריטב"א שם, ד"ה בא ראובן]

מאי טעמא קדושי ראובן אהנו קדושי שמעון לא אהנו – כתב הרא"ה ז"ל, דמדאמר 'לא אהנו', משמע שאם גרשה ראובן שריא לעלמא ואינה צריכה גט משמעון, דכל קדושין שאינן אוסרין לאו קידושין נינהו כלל, וקידושי שמעון הרי לא אסרוה לשום אדם.

[ר"ן שם, ד"ה ראובן]

מדבריהם עולה שאין תוקף לקידושין שאינם מחילים איסור, ומכאן שדברי הרשב"א אינם מוסכמים על יתר חכמי ספרד.

נראה שביסוד הדברים עומדת מחלוקת עקרונית בגדר הרשב"א לשאר חכמי ספרד בהבנת גדר קניין הקידושין[9]. לדעת הרשב"א, קניין הקידושין יוצר קשר בין האיש לאישה. אמנם קשר זה אינו ממוני, אך זהו סוג אחר של קשר – קשר אישות. לעומת זאת, לדעת שאר חכמי ספרד, הואיל וקניין הקידושין אינו ממוני[10], הקניין הוא בעל אופי איסורי – הוא משנה את מעמדה האיסורי של האישה והופך אותה מפנויה לאשת איש. בשל כך, כל משמעותו של הקניין הוא כאשר הקידושין מחילים איסור על האישה, וממילא אין תוקף לקידושין שאינם מחילים עליה איסור.

על פי תפיסה זו קניין קידושין שונה מקניין רגיל: קניין רגיל נעשה בין הקונה לבין המוכר, אך קניין קידושין – הואיל וכל משמעותו היא בשינוי מעמדה של האישה – נעשה ביחס לכל העולם[11]. בשל כך, שיטת רבי אליעזר מוסברת באופן שלישי: 'קידושי חוץ' אינו מעשה קידושין בו האדם אוסר את האישה רק לאנשים מסוימים (כשיטת בעלי התוספות), וכמו כן 'קידושי חוץ' אינו קניין חלקי (כשיטת הרשב"א), אלא רבי אליעזר מחדש שהואיל והאישות נעשית ביחס לעולם, אפשר להגדיר שביחס לאנשים מסוימים האישה תהיה בעלת מעמד איסורי מסוים וביחס לאנשים אחרים היא תהיה במעמד איסורי אחר. באופן זה, אם האישה התקדשה ב'קידושי חוץ', ביחס לרוב העולם היא תהיה 'אשת איש', והבא עליה יהיה חייב חנק, ואילו ביחס לאדם שאינו נכלל בקידושין היא תהיה פנויה וביאתה תהיה מותרת.

ביאור האחרונים לגדר 'קידושי חוץ'

לסיום נציין שדברינו עד כה התבססו על תפיסותיהם של הראשונים במהות האישות ובגדר מעשה הקידושין, אולם בשיעור שלושים ושניים ['מעשה הקידושין – שיטת הירושלמי'] הובא שאחרונים רבים [חידושי ר' שמעון סי' יז; קובץ שיעורים אות נג; אבן האזל הל' אישות פ"ג ה"ב; קונטרסי שיעורים, שיעור א] סוברים שבקידושין יש שני רבדים שונים – קניין ואיסור[12].

רבי חיים שמואלביץ מבאר את הסוגיה על פי דרך זו:

והביאור בזה, דהנה ידוע שבקידושין יש שני חלקים: האחד, חלות הקניין והאישות שנעשית קנויה לו; והשני, חלות איסור לעלמא, וכדאמרינן בקידושין דאסר לה אכולי עלמא כהקדש, ומחמת זה היא ערווה על כל העולם. ויש לומר, דרבי אליעזר סבירא ליה דבגירושין נמי תרתי איתנייהו ביה: חדא הפקעת האישות, ותו ההיתר לעלמא, דהיינו הפקעת ה"אסר לה אכולי עלמא כהקדש", דסבירא ליה לדרבי אליעזר דההיתר לעלמא אינו בא בתולדה מהפקעת האישות, אלא שישנה עשייה מיוחדת להתירה לעלמא... ולפיכך סבירא ליה דמהניא גירושין 'חוץ מפלוני', ומשום דהפקעת האישות היא בלי שיור, ורק דמשייר בההיתר לעלמא דאינו מתירה לגבי פלוני, ולכן הרי זו מגורשת ממנו לגמרי ואינה מותרת לפלוני.

[שערי חיים גיטין סי' נט אות ז]

לדבריו, ב'גירושי חוץ' – הקניין פוקע באופן מוחלט, ורק ביחס לאיסור קיימת הגבלה: הגט מתיר את האישה לרוב האנשים, אך ביחס לאדם מסוים האיסור עומד בעינו. בדומה לכך, ב'קידושי חוץ' – קניין האישות בין האיש לאישה חל באופן מלא, ורק ביחס לאיסור קיימת הגבלה: האיסור חל רק ביחס לרוב האנשים, אך לא לגבי אדם מסוים[13].

על פי דרך זו, האדם שהאיסור לא חל עליו אסור באישה זו מחמת רובד הקניין, אך האישה אינה נחשבת לגביו כערווה. בשל כך, הוא אסור באישה זו כדין 'אישות בבני נח' – אישות שיש בה קניין ללא איסור וחלות שם ערווה[14].

סיכום

הגמרא אומרת שלפי רבי אליעזר יש אפשרות לקדש אישה ולומר 'הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני'.

הבנת גדר קידושין אלו תלוי בשיטות הראשונים במהות האישות ובגדר הקידושין:

א.לדעת תוספות שמעשה הקידושין הוא מעשה הפלאה המחיל איסור על האישה לכל העולם, ב'קידושי חוץ' האיש מחיל איסור חלקי – הוא אוסר בה את רוב העולם מלבד אדם מסוים.

ב.לדעת הרשב"א שמעשה הקידושין הוא מעשה קניין שבין האיש לאישה, ב'קידושי חוץ' האיש המקדש מגדיר שמעשה הקניין אינו מלא ויש בו שיור.

ג.לדעת הר"ן והריטב"א שמעשה הקידושין הוא מעשה קניין שכל משמעותו היא ביחס לכל העולם, ב'קידושי חוץ' האיש המקדש מגדיר שחלות הקניין תחול רק ביחס לרוב העולם אך לא ביחס לאדם מסוים.

יש אחרונים הלומדים שהקידושין כוללים רבדים שונים, ועל פי דרכם ב'קידושי חוץ' הקניין חל במלואו אך האיסור חלק באופן חלקי בלבד – ביחס לרוב האנשים אך לא לגבי אדם מסוים.