רקע

בשיעור הקודם התחלנו לעסוק בדין 'קידושין לחצאין', ועיינו בסוגיית הגמרא בקידושין [ז.] הדנה בדין המקדש חצי אישה. כעת נעסוק בסוגיית הגמרא בגיטין [מג.-מג:] הדנה בדין קידושי 'חציו עבד וחציו בן חורין' ו'חציה שפחה וחציה בת חורין'.

הסבר הסוגיה

איבעיא להו, מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין, מהו? אם תמצא לומר בן ישראל שאמר לבת ישראל התקדשי לחציי מקודשת, דחזיא לכוליה, הא לא חזיא לכוליה. ואם תמצא לומר בן ישראל המקדש חצי אישה אינה מקודשת, דשייר בקניינו, והא עבד לא שייר בקניינו, מאי? [גיטין מג.]

הגמרא [גיטין מג.] מסתפקת בדין מי ש'חציו עבד וחציו בן חורין' שקידש בת חורין האם היא מקודשת. כדי להבין את ספק הגמ' נעיין בגמ' במסכת ראש השנה [כט.] הדנה בתקיעת שופר של חציו עבד וחציו בן חורין. הגמ' אומרת שמי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו יכול להוציא אפילו את עצמו בתקיעת שופר ד"לא אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה". כיוון שחציו של התוקע הוא עבד וחציו בן חורין, הוא אינו יכול להוציא אפילו את עצמו, מפני שהתקיעה שנוצרה היא חציה של עבד, ובן חורין אינו יכול לצאת בתקיעה שעבד תוקע.

לפי סברא זו נראה שחציו עבד וחציו בן חורין אינו יכול לקדש אישה, מפני שחצי מחלות הקידושין נוצרה על ידי עבד ועבד מופקע מחלות קידושין. אולם ניתן לדחות שיש חילוק בין קידושין לבין תקיעת שופר, תקיעת שופר היא פעולה הנעשית בגוף, ואילו קידושין היא חלות הנעשית בתודעה. תקיעת שופר היא פעולה הנעשית בגוף, וחצי מהגוף הוא עבד, וממילא גם חצי מהתקיעה היא תקיעת עבד. קידושין היא חלות הנעשית בתודעה, ולגבי התודעה ניתן לומר שיש לחציו עבד וחציו בן חורין תודעה כפולה גם תודעה של עבד וגם תודעה של בן חורין, וכיוון שהתודעה שלו כפולה, החצי בן חורין יכול להחיל קידושין גמורים[1]. במילים אחרות, ספק הגמ' הוא האם לחציו עבד וחציו בן חורין יש חצי תודעה של בן חורין וחצי תודעה של עבד, ולכן אינו יכול להחיל קידושין כשם שאינו יכול לתקוע בשופר, או שיש לו גם תודעה של עבד וגם תודעה של בן חורין ולכן הוא יכול להחיל קידושין.

לאור הבנה זו נעיין בגמ' המדגישה שלא ניתן לפשוט ספק זה מ'קידושין לחצאין': ב'קידושין לחצאין' יש עדיפות בהחלת הקידושין מ'חציו עבד וחציו בן חורין', שהמקדש כולו בר קידושין, ואילו חציו עבד אין כולו בר קידושין. מאידך גיסא, ל'חציו עבד וחציו בן חורין' יש עדיפות בהחלת הקידושין על 'קידושין לחצאין' מפני שהוא לא שייר בקניין וב'קידושין לחצאין יש שיור בקניין.

נבאר נקודה זו. מסברה נראה להשוות בין 'חציו עבד וחציו בן חורין' לבין איש האומר לאישה 'התקדשי לחציי', שבשניהם רק חצייו של המקדש מחיל חלות הקידושין. הגמרא דוחה השוואה זו: ב'התקדשי לחציי' המקדש כולו בר קידושין ולכן הוא יכול להחיל חלות אפילו שהיא מתקדשת רק לחציו^[2], אך בחציו עבד וחציו בן חורין רק חציו בר קידושין, ואם כך מניין שהוא בר יכולת ליצור חלות קידושין. לפיכך מעלה הגמרא אפשרות להשוות בין 'חציו עבד וחציו בן חורין' לבין 'חצייך מקודשת לי': אמנם ב'חציו עבד וחציו בן חורין' החיסרון במקדש ואילו ב'חצייך מקודשת לי' החיסרון במתקדשת, אך ניתן להוכיח משם שאין חלות קידושין לחצאין, וכיוון שעבד אינו יכול להחיל קידושין – קידושי 'חציו עבד וחציו בן חורין' הם קידושין לחצאין שאינם חלים^[3]. הגמרא דוחה, שב'חציו עבד וחציו בן חורין' הקידושין הם בין איש שלם לאישה שלמה ["לא שייר בקניינו"] ולכן הקידושין יכולים לחול. במילים אחרות, אין השוואה בין 'קידושין לחצאין' לחציו עבד וחציו בן חורין, שבחציו עבד וחציו בן חורין הדיון הוא בהגדרת התודעה שלו, ואילו ב'קידושין לחצאין' הדיון הוא ביכולת ליצור חצי קנין קידושין.

הגמ' רוצה לפשוט את ספקה מברייתא האומרת שבעלים של שור מועד הנוגח חציו עבד וחציו בן חורין משלמים חצי כופר לרבו וחצי כופר ליורשיו, ואם הוא אינו יכול לקדש אשה, כיצד יש לו יורשים, על כרחנו שקידושיו קידושין.

שואלים התוס' [ד"ה ואי] מה הקשר בין קידושין לבין הדין שבנו מתייחס אחריו, הרי בן שנולד מפנויה ללא קידושין אינו מתייחס אחר אביו? עונים התוס':"סבר הש"ס דאם איתא דלאו בר קדושין הוא אין בנו מתייחס אחריו ולא דמי לעריות דתפסי בה קדושין לעלמא אבל האי דלאו בר קדושין הוא בשום מקום אין הבן מתייחס אחריו". נראה לפרש שלעבד אין יחס, ובן של עבד אינו מיוחס אחריו, בחציו עבד וחציו בן חורין יש ספק האם הבן מיוחס אחריו מפאת חצי בן חורין שלו, והגמ' מבינה שזה תלוי אם הוא יכול לקדש אישה. אם קידושיו קידושין זאת אומרת שיש לו תודעה כפולה, ואם כן יש לה גם זהות כפולה, בנו מתייחס אחריו מפאת הצד הבן חורין שבו. אם יש לו זהות מחולקת, בנו אינו יכול להתייחס אחריו מפאת החצי שלו שהוא עבד ואין לו יחס.

הגמרא ממשיכה ודנה בדין קידושי 'חציה שפחה וחציה בת חורין':

אמר רבא: כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת, כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אין קדושיה קדושין. דרש רבה בר רב הונא: כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת, כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אינה מקודשת. אמר ליה רב חסדא: מי דמי? התם שייר בקניינו, הכא לא שייר בקניינו. הדר אוקים רבה בר רב הונא אמורא עליה ודרש: 'והמכשלה הזאת תחת ידיך' – אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן. אף על פי שאמרו המקדש חצי אשה אינה מקודשת, אבל חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה קדושיה קדושין. מאי טעמא, התם שייר בקניינו, הכא לא שייר בקניינו. [שם]

רבא משווה בין קידושין אלו לקידושי 'חצי אישה', ולכן הוא פוסק שהקידושין אינם חלים. לעומתו, רבה בר רב הונא מחלק ביניהם: דווקא במקדש 'חצי אישה' הקידושין אינם חלים, הואיל ו"שייר בקניינו", אך כאן, הואיל ו"לא שייר בקניינו", הקידושין חלים.

החילוק המובא בסוגיה בין קידושי 'חצי אישה' לקידושי 'חציה שפחה וחציה בת חורין', נזכר בתחילת הסוגיה כחילוק בין קידושי 'חצי אישה' לקידושי 'חציו עבד וחציו בן חורין'. משתמע שדין קידושי 'חציה שפחה וחציה בת חורין' כדין קידושין 'חציו עבד וחציו בן חורין'.

בהבנה זו נוקט המאירי, ועל פי זה הוא מביא מחלוקת בפסיקת ההלכה:

ואף רוב פוסקים נחלקו בפסק שבה, והוא שהרבה מהם פוסקים בשני אלו שאין כאן קידושין כלל... ומכל מקום גדולי הדורות פסקו בשניהם שמקודשת.

[מאירי שם, ד"ה בראשון, וד"ה מעתה]

יש הפוסקים שיש קידושין ב'חציו עבד וחציו בן חורין' וב'חציה שפחה וחציה בת חורין', ויש הפוסקים שבשניהם אין קידושין.

אולם לגבי "חציו עבד וחציו בן חורין"הגמ' נשארה בספק, ואילו לגבי "חציה שפחה וחציה בת חורין הגמ' מביאה מחלוקת אמוראים, ואם כך משמע ששני הדינים אינם תלויים זה בזה. כך עולה גם מפסק הרמב"ם. לגבי 'חציה שפחה וחציה בת חורין' פוסק הרמב"ם:

המקדש אישה שחציה שפחה וחציה בת חורין, אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחרר... ואיזו היא שפחה חרופה האמורה בתורה? זו מי שחציה שפחה וחציה בת חורין שקידשה עבד עברי. [הל' אישות פ"ד הל' טז-יז]

מבואר מדבריו שיש קידושין ב'חציה שפחה וחציה בת חורין', אך אלו אינם קידושין גמורים. מאידך, הרמב"ם פוסק שספק הגמ' לגבי 'חציו עבד וחציו בן חורין' אינו מוכרע:

ומי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין, הרי זה ספק קידושין. [שם, הי"ז]

נמצא, כי לשיטת הרמב"ם אין זהות בין דין 'חציו עבד וחציו בן חורין' לדין 'חציה שפחה וחציה בת חורין'.

הר"ן כותב בביאור הטעם שאין ללמוד מדין 'חציה שפחה וחציה בת חורין' לדין 'חציו עבד וחציו בן חורין':

ואף על גב דכי תפסי בה משמע דהיינו טעמא משום דלא שייר בקנינו, משמע לי דאפילו הכי לא מפשטא בעיין דמי שחציו עבד וחציו בן חורין וקידש בת חורין, משום דאיכא למימר דשאני הכא דגלי קרא דכתיב 'והיא שפחה נחרפת לאיש', וקיימא לן דהיינו חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי דאלמא בת אירוסין היא.

[ר"ן קידושין ג: ד"ה גרסי' בפרק השולח]

לדבריו, חלות הקידושין ב'חציה שפחה וחציה בת חורין' נלמד מפרשיית 'שפחה חרופה', ולכן אין ללמוד ממנה ל'חציו עבד וחציו בן חורין', בה לא חידשה התורה שהקידושין יחולו.

דברי הר"ן טעונים ביאור: אמנם קידושי 'חציה שפחה וחציה בת חורין' נלמדים מפרשיית 'שפחה חרופה', אך מדוע אין ללמוד ממנה עיקרון כללי שיש תפיסת קידושין במציאות זו, ואם כן גם ב'חציו עבד וחציו בן חורין' יש תפיסת קידושין^[4]?

הרב ישראל זאב גוסטמאן [קונטרסי שיעורים שיעור י אות ג] מבאר כי כוונת הר"ן היא שאישות של 'שפחה חרופה' אינה אישות רגילה אלא גדר שונה שחידשה התורה ב'שפחה חרופה', ולכן אין ללמוד מפרשיית 'שפחה חרופה' לחלות קידושין רגילים ב'חציו עבד וחציו בן חורין'^[5]. נראה להגדיר כי בשפחה חרופה אין את חלות האישות שחידשה התורה בישראל, אלא קיים הרובד הבסיסי באישות הקיים גם בבני נח – ייחוד השפחה לאיש אליו התקדשה^[6].

מדברי הרמב"ם עולה הסבר אחר, הסבר התואם את שיטתו העקרונית של הרמב"ם. הרמב"ם מוסיף וכותב:

המקדש אישה שחציה שפחה וחציה בת חורין, אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחרר. וכיון שנשתחררה, גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים. בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה הרי זה ספק קידושין לשניהם. [הל' אישות, שם]

פסק הרמב"ם תמוה ביותר, וכבר כתב עליו הר"ן [קידושין ג:ד"ה והך]:"אין דברי הר"מ במז"ל במקום הזה מחוורין". הקשיים בדבריו הם:

א.מה פירוש קידושין שאינם גמורין, שהיא מקודשת בשעה שחציה שפחה?

ב.כיצד לאחר שנשתחררה גומרים קידושיה, ובמה זה קשור לקידושי קטנה, שהם רק מדרבנן?

ג.כיצד יכול להיות שלאחר שנשתחררה גמרו קידושיה, ובכל זאת אם בא אחר וקידשה הרי זה ספק קידושין לשניהם?

ד.'חציה שפחה וחציה בת חורין' שהתקדשה "אינה מקודשת קידושין גמורים". מכאן שלשיטתו, הקידושין אינם חלים באופן מלא גם על 'חצי בת חורין' שבה^[7].

ה.לאחר השחרור האישה מקודשת קידושין גמורים.

המפתח להבנת הלכה זו היא תפיסתו העקרונית של הרמב"ם, העולה מדבריו בתחילת הלכות אישות [פ"א הל' א-ג] כי הקידושין ביסודם אינם יוצרים את האישות, אלא הם מהווים ייחוד האשה קודם לחיי האישות עצמם[8]. לשאר הראשונים הקידושין יוצרים חלות, חלות קנין לשיטת חכמי ספרד או חלות הפלאה לשיטת בעלי התוס'. לשיטת הרמב"ם קידושין מייחדים את האשה לבעלה, והתורה קבעה שבעקבות ייחוד זה נוצרת חלות אשת איש. לפיכך לכל הראשונים לא ניתן לנתק מהותית בין מעשה הקידושין לבין חלות הקידושין, ואילו לדעת הרמב"ם ניתן לנתק ביניהם.

בהלכה שלפנינו הרמב"ם מביא שתי דוגמאות ליכולת לנתק בין ייחוד האשה לבעלה לבין חלות אשת איש: קידושי קטנה על ידי אחיה ואמה, וקידושי חציה שפחה וחציה בת חורין. קידושי קטנה על ידי אחיה ואמה, הם מדרבנן, ולכן האשה אינה אשת איש והבא עליה פטור. אך קידושין אלו מייחדים אותה לבעלה, ואם היא נשארת תחתיו לאחר שבגרה הוא אינו צריך לחזור ולקדשה, והוא יכול לכונסה ללא קידושין נוספים.

כך גם בקידושי חציה שפחה וחציה בת חורין, היא מקודשת אך קידושיה אינם קידושין גמורין. היא מיוחדת לבעלה, אך אינה אשת איש. משמעות קידושיה היא שאדם אחר אינו יכול לקדשה. לאחר שהשתחררה נגמרו קידושיה, ובעלה יכול לכנוס אותה ללא מעשה קידושין. אולם כיוון שמעשה הקידושין היה בזמן שהיתה חצי שפחה, לא נוצרו חלות קידושין, ואף לאחר שחרורה היא אינה אשת איש כל עוד בעלה לא כנסה. כיוון שלא נוצר חלות קידושין, יש ספק אם קידושיה לאחר קידושין[9].

לסיום השיעור נעסוק בסוף הסוגיה, ונראה כיצד ראשונים אחרים, שאינם סוברים כשיטת הרמב"ם מבינים את מחלוקת האמוראים שהיא הבסיס לפסקו של הרמב"ם

איתמר, חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה, וחזרה ונתקדשה לשמעון, רב יוסף בר חמא אמר רב נחמן: פקעו קדושי ראשון, רבי זירא אמר רב נחמן: גמרו קדושי ראשון. [גמ', שם]

הגמרא דנה בדין המקדש 'חציה שפחה וחציה בת חורין' שהשתחררה ולאחר מכן התקדשה לאחר: רב יוסף בר חמא סובר ש"פקעו קידושי ראשון", ולכן היא מקודשת לשני. לעומתו, רבי זירא סובר ש"גמרו קידושי ראשון", ולכן היא מקודשת לראשון.

מדברי הראשונים עולה מחלוקת בטעמן של דעות אלו. רש"י כותב:

פקעו קדושי ראשון – אפילו למאן דאמר מקודשת, בא השחרור והפקיעה ומקודשת לשני, שהרי נשתנה גופה והויא לה כקטן שנולד. [רש"י שם, ד"ה פקעו]

מדברי רש"י עולה שטעמו של רב יוסף בר חמא הוא שהשחרור הופך את השפחה לישות חדשה^[10], ולכן הקידושין שקדמו לשחרור פוקעים. לעומתו, רבי זירא אינו מקבל סברה זו, ולשיטתו הקידושין אינם פוקעים בשעת השחרור, ולכן הם מתפשטים על כל האישה.

מדברי תוספות עולה שיטה שונה:

גמרו קידושי ראשון – והא דאמרינן בפרק קמא דקידושין: 'בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדיש חציה' כו', הא לא הקדישה לא גמרי, שאני התם דאפשר שתרעה ויהיו חציה דמיה הקדש וחציה חולין, אבל הכא דאי אפשר שתהא חציה מקודשת, ד'כי יקח איש אשה' כתיב, לא חצי אשה, מסתבר למימר או גמרי או פקעי. [תוס' שם, ד"ה גמרו]

לדעתם, דברי האמוראים נובעים מכך שאין היתכנות למציאות בה רק קידושין חלים רק על חציה של האישה, שכן "אישה אמר רחמנא ולא חצי אישה". בהתאם לכך, בהכרח השחרור יוצר שינוי בחלות הקידושין: או שהם פוקעים או שהם מתפשטים גם על חציה האחר של האישה.

דברי תוספות מבוססים על ההבנה שדין "אישה אמר רחמנא ולא חצי אישה" אינו אמור רק לגבי מעשה הקידושין, שלא ניתן לקדש חצי אישה בלבד, אלא ביחס לחלות הקידושין – אין היתכנות לתפיסת קידושין בחצי אישה בלבד. בשל כך, דין זה קיים גם ב'חציה שפחה וחציה בת חורין' שהשתחררה: על אף שאין חסרון במעשה הקידושין (משום ש"לא שייר בקניינו"), לא ייתכן שלאחר השחרור הקידושין ימשיכו לחול רק על חציה. לעומת זאת, מדברי רש"י נראה שהוא חולק על הבנה זו, ולשיטתו דין "אישה אמר רחמנא ולא חצי אישה" אמור רק לגבי מעשה הקידושין, ולכן הוא מבאר את טעם השיטה ש"פקעו קידושין" באופן אחר: לא משום שקידושין אינם יכולים לחול על חציה בלבד, אלא משום ש"נשתנה גופו והויא לה כקטן שנולד"^[11].

אחרונים [שיעורי ר' דוד קידושין ו: אות רנב; חדושי ר' שמואל יבמות סי' יז אות יג] מציעים דרך נוספת בביאור מחלוקת האמוראים, שלפיה המחלוקת נעוצה בגדר קידושי 'חציה שפחה וחציה בת חורין': לפי ההבנה שאלו קידושין גמורים החלים על 'חצי בת חורין' – מסתברת שיטת רבי זירא כי "גמרו קידושי ראשון": מלכתחילה הקידושין הם על 'חלק בת חורין' שבה, ולכן כאשר היא משתחררת וכולה נעשית 'בת חורין' הקידושין פושטים בכולה. לעומת זאת, לפי ההבנה שאלו קידושין היוצרים ייחוד ללא חלות איסור 'אשת איש' – מסתברת שיטת רב יוסף בר חמא, שכן קידושין אלו תקפים רק כל זמן שהיא 'חציה שפחה וחציה בת חורין', אך לאחר שהיא משתחררת דינה כישראלית גמורה, שרק קידושין גמורים תופסים בה, ולכן "פקעו קידושי ראשון"[12].

סיכום

רבא מסתפק אם קידושי 'חציו עבד וחציו בן חורין' חלים, והוא מחלק בין דין זה לבין 'התקדשי לחציי' ו'חצייך מקודשת לי'.

האמוראים נחלקו בדין קידושי 'חציה שפחה וחציה בת חורין', והראשונים נחלקו אם דין קידושין אלו שווה לדין קידושי 'חציו עבד וחציו בן חורין': המאירי משווה ביניהם, ואילו הרמב"ם והר"ן מחלקים בין הנידונים. דברי הר"ן (על פי ביאור הקונטרסי שיעורים) מבוססים על הבנה שקידושי 'חציה שפחה וחציה בת חורין' מחילים אישות שונה: שפחה חרופה אינה 'ערווה' אך היא מיוחדת לבעלה וביאה עליה מהווה פגיעה בייחוד זה. מדברי הרמב"ם נראית הבנה שונה: לעומת קידושי 'חציו עבד וחציו בן חורין', בהם יש ספק בתוקפו של מעשה הקידושין, בקידושי 'חציה שפחה וחציה בת חורין' אינם חסרון במעשה הקידושין אלא רק בחלותם: הקידושין אינם יכולים לחול לפני שהשפחה תשתחרר, אך לאחר השחרור הם חלים באופן מלא[13].

האמוראים נחלקו בדין 'חציה שפחה וחציה בת חורין' שהשתחררה והתקדשה לאחר, והראשונים נחלקו בהבנת יסוד מחלוקתם:

א.לפי רש"י, יסוד מחלוקתם בזהותה של השפחה לאחר שחרורה: האם היא נחשבת לישות חדשה, ולכן קידושיה הקודמים פוקעים, או שהיא ממשיכה את זהותה הקודמת.

ב.לפי תוספות, יסוד מחלקותם בשאלה אם משום שחלות הקידושין אינה יכולה להתקיים על חציה של האישה בלבד, הקידושין פוקעים או מתפשטים בכולה.

האחרונים הציעו דרך נוספת: יסוד מחלוקתם בגדר קידושי 'חציה שפחה וחציה בת חורין' – האם אלו קידושין רגילים החלים על חציה, ולכן לאחר השחרור הם מתפשטים על כולה; או שקידושין אלו יוצרים אישות שונה (כפי שטען הקונטרסי שיעורים בשיטת הר"ן), ולכן הם פוקעים בשעת השחרור.