במשנה הפותחת את המסכת נאמר:

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, ורבי יהודה מכשיר. ושאינה גבוהה עשרה טפחים ושאין לה שלוש דפנות ושחמתה מרובה מצלתה פסולה. [סוכה ב.]

במשנה ארבעה דינים: שני הדינים הראשונים עוסקים בגובה הסוכה, הדין השלישי עוסק בדפנות הסוכה, והדין הרביעי עוסק בסכך. עם זאת, המשנה נוקטת לשון "שחמתה מרובה מצילתה", המוסבת על הסוכה, ולא בלשון המוסבת על הסכך.

רש"י עומד על כך וכותב:

ועל שם הסכך קרויה סוכה. [רש"י ב. ד"ה ושחמתה]

לדבריו, המשנה מתייחסת לסוכה על אף שהיא עוסקת בדין הסכך, הואיל והסוכה קרויה על שם הסכך[1].

דברי רש"י מלמדים כי הסכך הוא הרכיב המשמעותי בסוכה, אך אין בהם התייחסות למעמדם של הדפנות. אמנם, בדברי רש"י ביחס לדין המשנה [יב.] "וכולן כשרות לדפנות", מופיעה אמירה ברורה בעניין:

וכולן – הפסולין ששנינו בסכך. כשרין לדפנות – דכל סוכה הכתוב סכך משמע, דדופן לא איקרי סוכה, ודנפקא לן דפנות מ'בסכת' 'בסכת' 'בסכות', מייתורא דקראי ילפינן ולא ממשמעותא, הלכך 'סוכות תעשה באספך מגרנך' אסככה הוא דקאי.

[רש"י שם, ד"ה וכולן וד"ה כשרין]

רש"י מבאר, כי פסולי הסכך, הנדרשים מהכתוב "חג הסוכות תעשה לך באספך מגרנך ומיקבך", אינם קיימים בדפנות, הואיל והדפנות אינן קרויות סוכה. לדבריו, הצורך בשלוש דפנות נלמד מ"ייתורא דקראי", כמבואר בגמרא [ו:]: "בסכת בסכת בסכות הרי כאן ארבע, דל חד לגופיה, פשו להו תלתא" וכו'. על פי זה נראה, שהדפנות מהוות כעין תנאי בהכשר הסוכה, אך אינן גוף הסוכה[2], ולכן הדינים ביחס לחומרים מהם יש לעשות את הסוכה אינם אמורים לגביהן.

בשיטה זו, שגוף הסוכה הוא הסכך לבדו, נוקט גם הרא"ש, ועל פיה הוא טוען שאיסור הנאה בעצי סוכה חל רק על הסכך ולא על הדפנות:

והאי דאסירי עצי סוכה היינו דוקא הסכך, אבל עצי הדפנות משרי שרי. דכל מאי דדרשינן מ'חג הסוכות' היינו דוקא בסכך, כדלקמן גבי פסולת גורן ויקב. ודלא כהרמב"ם ז"ל שכתב: עצי סוכה אסורים כל שמונת ימי החג בין עצי דפנות בין עצי סכך, ואין ניאותין מהן לדבר אחר כל ימי החג. [רא"ש פ"א סי' יג]

לטענת הרא"ש, כשם שדין 'פסולת גורן ויקב' קיים לגבי הסכך ולא לגבי הדפנות, כך גם איסור ההנאה מעצי הסוכה אמור רק לגבי הסכך ולא לגבי הדפנות. מטעם זה חולק הרא"ש על הרמב"ם [הל' סוכה פ"ו הט"ו] הנוקט כי איסור ההנאה קיים גם לגבי הדפנות.

רבנו חיים הלוי כותב בביאור שיטת הרמב"ם:

ונראה לומר בדעת הרמב"ם, דסבירא ליה דנהי דאם באנו לדון על הסוכה עצמה ודאי דהסכך הוא דמיחשב עיקר הסוכה... אכן כל זה הוא רק בהדינים הנוגעים לפסולא והכשרא דסוכה, דהם בגוף החפצא של הסוכה, והוא זה נוגע רק בסכך ולא בדפנות, כיון דהדפנות אינם בכלל סוכה. מה שאין כן בזה דעצי סוכה נאסרין, דילפינן לה מקרא ד'חג הסוכות', סבירא ליה להרמב"ם, דאין זה תלוי בעצם הסוכה, ושיהיה גזירת הכתוב דסוכה אסור ליהנות ממנה, כי אם דדין זה נאמר על מצות סוכה, דכל דמיקיימא ביה מצות סוכה אסור ליהנות ממנו, ודין מצוה שבה הוא שאוסר ליהנות ממנה. ועל כן, כיון דילפינן גם לדפנות מקרא ד'בסוכות', ובלא דפנות לא מתכשרא, אם כן ממילא דגם דפנות איכללו במצות הסוכה, ואף על גב דאינהו לאו שמא דסוכה בהו, אבל מכל מקום כך הוא מצותה, דלשם סוכה שעל הסיכוך בעינן גם דפנות. ולהכי הוא שפסק הרמב"ם דגם עצי דפנות הסוכה נאסרין.

[חידושי רבנו חיים הלוי הל' סוכה פ"ו הט"ו]

לפי דבריו, דברי רש"י דלעיל, שרק הסכך קרוי סוכה, מוסכמים גם על הרא"ש וגם על הרמב"ם. מחלוקתם היא בגדר איסור ההנאה מעצי הסוכה: לפי הרא"ש, האיסור חל רק על גוף הסוכה, ולכן רק הסכך בכלל האיסור. לעומת זאת, לפי הרמב"ם, האיסור חל על כל הנצרך לקיום מצות הסוכה, ולכן גם הדפנות בכלל האיסור.

הגרי"ד סולוביצ'יק מבאר את שיטת הרמב"ם באופן אחר:

דבאמת גם הרמב"ם סבירא ליה דשם שמים תלוי בשם סוכה, כסברת הרא"ש, אלא דהרמב"ם חולק על הרא"ש לגמרי, וסובר דגם על דפנות הסוכה יש שם סוכה.

[הררי קדם ח"א סי' קט][3]

לטענתו, מחלוקת הרמב"ם והרא"ש אינה בגדר איסור הנאה מעצי סוכה אלא בגדר 'שם סוכה': הרא"ש נוקט בשיטת רש"י, שרק הסכך קרוי סוכה, ואילו הרמב"ם חולק וסובר שגם הדפנות הינן חלק מגוף הסוכה.

על פי הבנה זו בשיטת הרמב"ם, יש להבין מדוע פסולי הסכך אינם קיימים בדפנות, על אף שגם הן חלק מגוף הסוכה. הגרי"ד טוען כי התשובה לכך נמצאת בדברי הרמב"ם עצמו:

דפני סוכה כשרין מן הכל, שאין אנו צריכין אלא מחיצה מכל מקום ואפילו מבעלי חיים.

[הל' סוכה פ"ד הט"ז]

הרמב"ם מנמק את דין המשנה בכך ש"אין אנו צריכין אלא מחיצה מכל מקום". הגרי"ד לומד מדבריו כי כעיקרון גם הדפנות הן חלק מגוף הסוכה, ואף על פי כן ההגבלות השונות הקיימות לגבי הסכך אינן אמורות לגביהן:

דמכיון דעיקר דין דפנות הוא דין מחיצות, ממילא לא אכפת לן כלל במין וסוג המחיצה כלל אלא בשיעורה, וכמו שבכל התורה כולה אין מין וסוג המחיצה מוסיף בדין הכשרה.

[הררי קדם, שם]

לדברי הגרי"ד, הסוכה מורכבת מסכך ומדפנות, אך לכל אחד מהם תפקיד שונה: הסכך בא לשם צל, ואילו הדפנות באות לשם מחיצה ודירה. בשל כך, דווקא לגבי סכך יש משמעות לחומר ממנו הוא עשוי – כדי שהצל יהיה מ"פסולת גורן ויקב", אך לגבי הדפנות אין לכך משמעות – "שאין אנו צריכין אלא מחיצה מכל מקום"[4].

יש שהעלו מדברי הירושלמי שיטה שלישית בעניין זה, על פיה הדופן היא חלק מן הסיכוך.

הירושלמי כותב ביחס לדין "וכולן כשרות לדפנות":

רבי יסא בשם רבי חמא בר חנינה: 'וסכת על הארן את הפרוכת[5]' – מיכן שהדופן קרוי סכך. מיכן שעושין דפנות בדבר שהוא מקבל טומאה. [ירושלמי סוכה פ"א ה"ו]

הירושלמי לומד מדרשה "שהדופן קרוי סכך", והוא מסיק מכך "שעושין דפנות בדבר שהוא מקבל טומאה". דברי הירושלמי טעונים ביאור: כיצד הדרשה מלמדת שדפנות יכולות להיעשות גם בדבר המקבל טומאה? הרי אם 'דופן קרוי סכך', לכאורה יש ללמוד מכך דווקא שדיני הסכך קיימים גם בדפנות!

אכן, לאור זרוע גרסה שונה בדברי הירושלמי:

ירושלמי, רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינה: כתיב 'וסכת על הארון את הכפורת', מיכן שהדופן קרוי סכך, מיכן שעושין דפנות בדבר שאינו מקבל טומאה.

[אור זרוע הל' סוכה סי' רפט אות ב]

לפי גרסתו, דרשה זו מלמדת שיש לעשות את הדפנות, בדומה לסכך, דווקא בדבר שאינו מקבל טומאה.

על פי גרסה זו כותב האור זרוע:

ולפי זה יש לנו לפרש, דהא דקתני 'וכולן כשירות', דהיינו דוקא אחבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים קאי, דכשרין דאורייתא אפילו לסכך, ורבנן הוא דגזור בהו, ולדפנות לא גזור. וכפי זה היה צריך להזהר שלא לעשות הדפנות מדבר המקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ.

[שם]

לדבריו, פסולי הסכך קיימים גם בדפנות, ולכן יש לפרש את דברי המשנה "וכולן כשרות בדפנות" כמתייחסים רק לפסול חבילי קש, חבילי עצים וחבילי זרדין, שכן פסול זה יסודו בגזירת חכמים, והגזירה נאמרה על הסכך בלבד.

אמנם, רבנו חננאל גורס כירושלמי שלפנינו, והוא מפרש גרסה זו:

ומצאנו אותו מפורש בירושלמי: 'רבי לוי בשם רבי חמא ב"ר חנינא: דכתיב וסכות על הארון את הכפורת, מיכן שהדופן קרוי סכך ומיכן שעושין דפנות בדבר שמקבל טומאה', כגון הפרוכת שהיא דופן. [ר"ח יח.]

לפי דבריו, הירושלמי מביא דרשה זו כמקור לדין המשנה "וכולן כשרות לדפנות" – על אף ש"דופן קרוי סכך", כשם שהפרוכת נעשתה מדבר המקבל טומאה, כך גם הדפנות יכולות להיעשות מדבר המקבל טומאה[6].

ייתכן ומעין שיטת הירושלמי אליבא דהאור זרוע, עולה משיטת רבי יאשיה המובאת בסוגיית הבבלי:

תנו רבנן, חמתה מחמת סיכוך ולא מחמת דפנות. רבי יאשיה אומר: אף מחמת דפנות.

[סוכה ז:]

לדברי רבי יאשיה, פסול 'חמתה מרובה מצילתה' קיים גם בדפנות הסוכה. הגמרא מבארת את טעמו של רבי יאשיה:

אמר רב יימר בר שלמיה משמיה דאביי: מאי טעמא דרבי יאשיה? דכתיב 'וסכת על הארון את הפרכת' – פרכת מחיצה וקא קרייה רחמנא סככה, אלמא מחיצה כסכך בעינן. [שם]

הגמרא אומרת שרבי יאשיה לומד מדרשה, הזהה לדרשת הירושלמי דלעיל, ש"מחיצה כסכך", ולכן, בדומה לסכך, גם בדפנות קיים פסול 'צילתה מרובה מחמתה'.

ואכן, הראבי"ה כותב כי רבי יאשיה משווה בין הדפנות לסכך גם לשאר הדינים (וכדברי הירושלמי אליבא דהאור זרוע):

ונראה לי, דלרבי יאשיה נמי אין עושין מחיצה בכל דבר המקבל טומאה ולא בכל דבר שיש קפידא בסכך. [ראבי"ה סוכה סי' תרט][7]

אמנם, הגמרא אומרת בהמשך הסוגיה:

אמר אביי: רבי ורבי יאשיה ורבי יהודה ורבי שמעון ורבן גמליאל ובית שמאי ורבי אליעזר ואחרים, כולהו סבירא להו סוכה דירת קבע בעינן. [סוכה ז:]

הגמרא אומרת שלשיטת רבי יאשיה הסוכה צריכה להיות 'דירת קבע'. נראה מכך[8], כי דברי רבי יאשיה אמורים דווקא לגבי פסול 'חמתה מרובה מצילתה', שדין זה שייך גם בדפנות, כפי שמבאר הר"ן:

דסבירא ליה דסוכה דירת קבע בעינן, ולפיכך צריך שיהא הדופן עבה. [ר"ן ג. ד"ה ושחמתה]

לפי זה, גם רבי יאשיה אינו סבור שבאופן עקרוני "מחיצה כסכך", וגם לשיטתו שאר דיני הסכך אינם קיימים בדפנות[9].

לסיכום: ישנן שלוש שיטות במעמדן של הדפנות:

א.לפי רש"י והרא"ש: גוף הסוכה הוא הסכך לבדו. הדפנות אינן חלק מגוף הסוכה, אלא הן תנאי להכשר הסוכה – שהסכך יהיה מוקף בדפנות.

ב.לפי הגרי"ד בשיטת הרמב"ם: הדפנות גם הן מהוות חלק מגוף הסוכה, אך תפקידן שונה: הן אינן באות לשם צל אלא לשם מחיצה. לכן גם עצי הדפנות אסורים בהנאה, אך דיני הסכך אינם קיימים בדפנות.

ג.לפי האור זרוע בשיטת הירושלמי והראבי"ה בשיטת רבי יאשיה: גם הדפנות באות לשם צל, וגם הן מהוות חלק מן הסיכוך. בשל כך, דיני הסכך אמורים גם ביחס לדפנות.