הגמרא בסוף המסכת אומרת:

תנו רבנן, מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה, אבל אמרו חכמים יתודה קודם שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו בסעודה. ואף על פי שהתודה קודם שאכל ושתה מתודה לאחר שיאכל וישתה, שמא אירע דבר קלקלה בסעודה. ואף על פי שהתודה ערבית יתודה שחרית, שחרית יתודה במוסף, במוסף יתודה במנחה, במנחה יתודה בנעילה. והיכן אומרו? יחיד אחר תפלתו, ושליח צבור אומרו באמצע. [יומא פז:]

מבואר בדברי הברייתא שיש חובת וידוי בכל אחת מתפילות יום הכיפורים. אמנם, טיבה של חובה זו אינו מבואר בגמרא, ונראה שנחלקו בכך הראשונים.

בעל הלכות גדולות כותב:

ומיחייב בר ישראל לאודוי ביומא דכיפורי, שנאמר 'כי ביום הזה יכפר עליכם', ואשכחן דהא כפרה וידוי דברים היא, דתניא: 'וכפר בעדו ובעד ביתו' – בהרצאת דברים הכתוב מדבר.

[הלכות גדולות הל' יום הכיפורים]

לדברי בה"ג, מקור חובת הוידוי הוא בכתוב "כי ביום הזה יכפר עליכם". כתוב זה מלמד על כפרת יום הכיפורים, וכפרה זו נעשית על ידי הוידוי.

בה"ג בדבריו משווה בין הוידוי הנאמר על ידי כל אחד בתפילות יום הכיפורים לבין וידוייו של הכהן הגדול: כשם שהכתוב "וכפר בעדו ובעד ביתו" מתפרש על ידי חז"ל [יומא לו:] כוידוי דברים, כך הכתוב "כי ביום הזה יכפר עליכם" מלמד על חובת וידוי דברים ביום הכיפורים.

ההשוואה בין הוידוי שבתפילה לוידוייו של הכהן הגדול מופיעה גם בדברי היראים, אם כי באופן שונה:

וידוי יום הכפורים. ציווה יוצרינו לכהן גדול שיתודה על חטאת יום הכפורים ב' וידויין, אחד עליו ועל ביתו ועל שעיר המשתלח עון ישראל... תולדה למצות עשה, ציוו חכמים שכל ישראל יתוודו בין איש בין אשה ביום הכפורים. [יראים סי' רסג]

היראים מונה כמצות עשה את וידויי הכהן הגדול[1], ואת חובת הוידוי המוטלת על כל יחיד ויחיד רואה היראים כ"תולדה" למצוה זו, כלומר כדין דרבנן שיסודו במצות התורה[2].

הלבוש מביא לחובת הוידוי ביום הכיפורים מקור שונה:

כיון שיום כיפור הוא יום סליחה וכפרה, דכתיב 'כי ביום הזה יכפר עליכם' וגו', צריך כל אדם שיתוודה על חטאיו, כי כן מצינו בכל קרבנות שבאו על הכפרה דכתיב בהם 'והתוודו את חטאתם אשר עשו' וגו. וכמו שעשה כהן גדול ביום הכיפורים שהתוודה בעדו ובעד כל ישראל, דכתיב 'וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל', שפירושו שיתוודה חטאתו ואחר כך חטאת ישראל. [לבוש או"ח סי' תרז סעי' א]

הלבוש טוען כי הוידוי ביום הכיפורים דומה במהותו לוידוי על הקרבן: כשם שכפרת הקרבנות טעונה וידוי, כך כפרת יום הכיפורים טעונה וידוי[3].

לפי שיטות אלו, הכפרה הנעשית ב'עיצומו של יום' היא המחייבת את הוידוי – בדומה לוידוי של כהן גדול, או בדומה לוידוי על הקרבן. אמנם, מדברי הרמב"ם עולה שיטה שונה בהבנת מקורה וטיבה של חובת הוידוי ביום הכיפורים.

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה:

יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים. [הל' תשובה פ"ב ה"ז]

דברי הרמב"ם הללו מובאים כהקדמה לדברי הברייתא דלעיל, המפרטת את חובת הוידוי בתפילות יום הכיפורים, ובדברים אלו הרמב"ם מבאר את יסוד חובה זו. לשם כך הרמב"ם מקדים ואומר כי "יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל... והוא קץ מחילה וסליחה לישראל", ועל פי הגדרה זו קובע הרמב"ם: "לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים". בדבריו אלו מבאר הרמב"ם, כי חובת הוידוי נובעת מחובת התשובה הקיימת ביום הכיפורים – יום הכיפורים הוא "זמן תשובה לכל", ומהגדרה זו עולה חובה לעשות תשובה ולהתוודות ביום זה.

על פי האמור, בה"ג וסיעתו רואים את הוידוי ביום הכיפורים כנובע מכפרת העוונות הנעשית על ידי ה' – ביום זה מכפר ה' עלינו ומוחה את כל עוונותינו, ובשל כך עלינו להתוודות על חטאינו לצורך כפרתם[4]. לעומת זאת, הרמב"ם רואה את הוידוי ביום הכיפורים כנובע מחובת התשובה המוטלת על האדם – ביום זה האדם נתבע לשוב בתשובה ולתקן את מעשיו, ולשם כך עליו להתוודות על עוונותיו בכל אחת מתפילות היום.

בדברי הרמב"ם הללו קיים חידוש גדול. בפשטות, יום הכיפורים, כשמו, הוא יום כפרה – כפרת המקדש וכפרת ישראל, ולכן ברורה שיטת בה"ג וסיעתו, הרואים את חובת הוידוי כנובעת מהכפרה הנעשית ביום זה. לעומת זאת, שיטת הרמב"ם טעונה ביאור: מניין שיום הכיפורים הוא יום המיוחד לתשובה?

יש להעמיק תמיהה זו, על בסיס ההבחנה היסודית הקיימת בין שני מושגים אלו – תשובה וכפרה. תשובה היא פעולת האדם המתקן את מעשיו הרעים ושב לדרך הישר. כפרה, לעומת זאת, היא פעולת ה', המוחה את עוונותיו של האדם ומנקה אותו מזוהמת החטא. לפי זה נראה שיום הכיפורים ביסודו הוא יום כפרה, יום מחיית העוונות, ואם כן כיצד הרמב"ם מגדיר את יום הכיפורים כ"זמן תשובה לכל"?

בדברי רבנו יונה ב'שערי תשובה' מובא מקור למצות עשיית תשובה ביום הכיפורים:

ומצות עשה מן התורה להעיר אדם את רוחו לחזור בתשובה ביום הכפורים, שנאמר: 'מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו', על כן הזהירנו הכתוב שנטהר לפני ה' בתשובתנו והוא יכפר עלינו ביום הזה לטהר אותנו. [שערי תשובה ב, יד]

לדברי רבנו יונה קיימת מצות עשה מן התורה לשוב בתשובה ביום הכיפורים, ומקורה של מצוה זו בכתוב "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" – חובה להיטהר ולשוב בתשובה ביום הכיפורים[5]. לפי דבריו נראה שיום הכיפורים הוא בעל אופי כפול: הוא גם יום בו ה' מכפר על האדם – "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם", וגם יום בו מוטלת על האדם חובה לשוב בתשובה ולהיטהר לפני ה' – "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". אמנם, מדברי הרמב"ם נראה שלא כדברי רבנו יונה. הרמב"ם אינו מבסס את דבריו על הכתוב "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו", והוא אינו מונה את מצות התשובה ביום הכיפורים כמצוה בפני עצמה. מכך נראה שלשיטתו אין מצוה פורמאלית על תשובה ביום הכיפורים, ואף על פי כן קיימת חובה לשוב בתשובה ולהתוודות ביום הכיפורים, הואיל והתשובה היא מהותו ומגמתו של יום הכיפורים.

הגדרה זו מפורשת בדברי הרמב"ם במורה הנבוכים:

וגם עניין יום צום כיפור טעמו ברור למתן רעיון התשובה, והוא היום אשר ירד בו אדון הנביאים בלוחות שניות ובשרם במחילת חטאם הגדול, ונעשה אותו היום לעולם יום תשובה ועבודה בלבד, ולפיכך נמנעה בו כל הנאה גופנית, וכל עסק בתועלת גופנית, כלומר עשיית המלאכות, ונצטמצמנו בו על הוידויים, כלומר ההודאה בחטאים והתשובה מהן.

[מורה הנבוכים ג, מג]

הרמב"ם מגדיר את התשובה ותיקון המעשים הרעים כתכליתו של יום הכיפורים. נראה כי לשיטתו התורה קבעה את יום הכיפורים כיום כפרת העוונות בכל שנה, כדי שהאדם ישוב ביום זה בתשובה[6]. על פי תפיסתו זו, התשובה היא ליבו של יום הכיפורים. לכן, על אף שאין מצוה פורמאלית על עשיית תשובה ביום הכיפורים, העובדה שזו מהותו ומגמתו של היום מטילה על האדם חובה לעשות תשובה ביום זה.

נראה שבין בה"ג וסיעתו לבין הרמב"ם קיימת מחלוקת מהותית בהבנת היחס בין התשובה לכפרה ביום הכיפורים. לפי בה"ג וסיעתו, מגמת יום הכיפורים היא כפרת העוונות, וחובת הוידוי נובעת מחמת הכפרה הנעשית ביום זה. לעומת זאת, לפי הרמב"ם, מגמת יום הכיפורים היא תשובת האדם ותיקון מעשיו הרעים, ובשל כך קיימת חובת וידוי ביום הכיפורים, ואילו הכפרה הנעשית ביום זה באה כדי ליצור יום המיוחד לתשובה.

מדברי ספר החינוך עולה שיטה ייחודית בעניין זה. ספר החינוך מונה את הוידוי כמצות עשה:

שנצטווינו להתוודות לפני ה' על כל החטאים שחטאנו בעת שנתנחם עליהן, וזהו ענין הוידוי שיאמר האדם בעת התשובה: 'אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי כן וכן', כלומר שיזכיר החטא שעשה בפירוש בפיו, ויבקש כפרה עליו ויאריך בדבר כפי מה שיהיה צחות לשונו. [ספר החינוך מצוה שסד]

ובשלהי מצוה זו כותב ספר החינוך:

ועובר על זה ולא התודה על חטאיו ביום הכפורים שהוא יום קבוע מעולם לסליחה וכפרה ביטל עשה זה, ואוי לו לאדם אם ימות בלא וידוי ונשא עונו. [שם]

לפי שיטתו, אדם שעבר עבירה מחויב להתוודות עליה לפני ה', והתורה קבעה זמן אחרון לאמירת הוידוי – יום הכיפורים, "קץ מחילה וסליחה", כאשר אם עבר יום הכיפורים ולא התוודה – מבטל את מצות הוידוי.

שיטת ספר החינוך מבוססת על תפיסתו העקרונית של הרמב"ם דלעיל, שיום הכיפורים הוא "זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל", אולם קיים הבדל עקרוני ביניהם.

הרמב"ם מונה גם הוא את הוידוי כמצות עשה:

כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא... וידוי זה מצות עשה.

[הל' תשובה פ"א ה"א]

אמנם, הרמב"ם אינו קושר בין מצות הוידוי שבכל ימות השנה לחובת הוידוי הקיימת ביום הכיפורים. לשיטתו, מצות הוידוי אינה מוגבלת בזמן, והיא מחייבת את האדם להתוודות על כל עבירה שעבר, אלא שהעובדה שיום הכיפורים הוא יום תשובה מחייבת לעשות תשובה ולהתוודות בו. לעומת זאת, החינוך סבור שההגדרה שיום הכיפורים הוא 'זמן התשובה' משליכה על גדרי מצות הוידוי וקובעת כי מצות הוידוי מוגבלת בזמן, וחובה לעשותה עד יום הכיפורים של אותה שנה. לשיטתו, בכל שנה האדם נדרש להתוודות על עוונות אותה שנה, לשוב מהם בתשובה ולבקש כפרה עליהם, ולכן מי שעבר יום הכיפורים ולא התוודה על חטאי אותה שנה – ביטל את מצות הוידוי.

בשיעור זה אנו זוכים לסיים את סדרת שיעורי 'יסודות יומא'. "הדרן עלך מסכת יומא והדרך עלן. דעתן עלך מסכת יומא ודעתך עלן. לא נתנשי מינך מסכת יומא ולא נתנשי מינן לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי".