בשיעור הקודם עסקנו במצות העינוי ביום הכיפורים. הצגנו את הכתובים המלמדים על חובת העינוי ועל עונש הכרת למי שאינו מתענה, וראינו כי חז"ל פירשו שהעינוי האמור בתורה הוא הימנעות מאכילה ומשתייה. עם זאת, במשנה בתחילת הפרק השמיני מבואר כי ביום הכיפורים ישנם איסורים נוספים:

יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה.

[משנה עג:]

דברי המשנה מעלים תמיהה: אם העינוי הכתוב בתורה הוא הימנעות מאכילה ומשתייה, מפני מה אסורים ביום הכיפורים דברים נוספים? ואם העינוי הכתוב בתורה כולל את כל חמשת העינויים, מדוע חיוב כרת אמור רק על אכילה ושתייה? כדי ליישב תמיהות אלו, יש לעמוד על שיטות הראשונים בגדר איסורים אלו.

תוספות כותבים:

ופירש רבנו תם, דכל עינויים דיום הכיפורים ליתנהו אלא מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא לבר מאכילה ושתיה. [תוס' עז. ד"ה דתנן]

לשיטת רבנו תם, מדין תורה יום הכיפורים אסור באכילה ושתייה בלבד, ושאר העינויים אסורים מדרבנן בלבד[1]. לפי זה, תמיהתנו דלעיל מיושבת מאליה: העינוי הכתוב בתורה מתייחס רק לאכילה ולשתייה, ולכן רק עליהם יש כרת; שאר העינויים הם מדרבנן בלבד.

לעומתו, השאילתות כותב:

שאילתא, דאזהרינהו קודשא בריך הוא לישראל למיתב בתעניתא בעשרה בתשרי ואפילו בשבת, ואסור באכילה ובשתיה ובנעילת הסנדל וברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה מדאורייתא. מנלן? חמש ענויין כתיבי, 'ועניתם' 'תענו', חד לאכילה ולשתיה ואחד לרחיצה ואחד לסיכה ואחד לנעילת הסנדל ואחד לתשמיש המטה.

[שאילתות דרב אחאי גאון שאילתא קסז]

לשיטת השאילתות, כל חמשת העינויים אסורים מן התורה. מדבריו נראה כי כל העינויים כלולים במצות העינוי האמורה בתורה.

שיטה זו מפורשת בדברי היראים:

עינוי יום הכפורים. ויראת מאלהיך ותענה נפשך למצא כופר, דכתיב בפרשת אמור אל הכהנים, 'בעשור לחדש הזה יום כפורים הוא ועניתם את נפשותיכם'. ואלו דברים נקראים ענוי: חסרון אכילה ושתיה רחיצה וסיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה, וכולהו מפרשי ביומא פרק אחרון... ותניא, 'אף על פי שאסור בכולן אינו חייב כרת אלא על עינוי דאכילה ושתיה בלבד' וטעמא דכתיב 'כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה' – איזו עינוי שיש בו איבוד נפש? הוי אומר זו אכילה ושתיה.

[יראים סי' תכ]

מדברי היראים עולה, כי אמנם כל חמשת העינויים כלולים במצות העינוי האמורה בתורה, אך חז"ל למדו מדרשת הכתובים כי יש חילוק ביניהם: האזהרה נאמרה על כל העינויים, ואילו עונש הכרת נאמר רק על אכילה ושתיה.

מדברי הרמב"ם עולה שיטה שלישית. בספר המצוות מזכיר הרמב"ם ביחס ללאו את האכילה בלבד:

והמצוה הקצ"ו היא שהזהירנו מאכול בצום כפור. [ספר המצוות ל"ת קצו][2]

לעומת זאת, ביחס לעשה, "ועיניתם את נפשותיכם", מופיעה בדברי הרמב"ם הגדרה מורכבת יותר. בפתיחת דבריו הרמב"ם מזכיר רק את האכילה והשתייה:

והמצוה הקס"ד היא שצונו להתענות בעשירי מתשרי, והוא אמרו יתעלה: 'תענו את נפשותיכם', ובא הפירוש בספרא, 'תענו את נפשותיכם – ענוי שהוא אבוד נפש, ואי זה? זה אכילה ושתיה'. [ספר המצוות לרמב"ם מ"ע קסד]

אמנם, הרמב"ם ממשיך ומזכיר את שאר העינויים:

וכן באה הקבלה שהוא אסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. ושהשביתה מחויבת מאלו הפעולות כולם מאמרו בו 'שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם', כאילו הוא יאמר שחובה בו השביתה המיוחדת במלאכות והמעשים והשביתה המיוחדת במזון הגוף וקיומו, ולכן אמר 'שבת שבתון'. ולשון ספרא, 'מנין שיום הכיפורים אסור ברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה' תלמוד לומר, 'שבת שבתון' שבות. כלומר השביתה מאלו כולם עד שיגיע העינוי. [שם]

מפורש בדברי הרמב"ם שכל חמשת העינויים אסורים מן התורה, אך מדבריו עולה שהם אינם כלולים במצות העינוי. לדבריו, מצות העינוי מחייבת הימנעות מאכילה ושתייה בלבד, ולשאר העינויים יש מקור שונה: "שבת שבתון".

הגדרה זו עולה גם מדברי הרמב"ם בהלכות שביתת עשור. הרמב"ם פותח במצות "תענו את נפשותיכם", והוא מזכיר את איסור אכילה ושתייה בלבד:

מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתייה, שנאמר 'תענו את נפשותיכם, מפי השמועה למדו ענוי שהוא לנפש זה הצום, וכל הצם בו קיים מצות עשה, וכל האוכל ושותה בו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר 'כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה'... [הל' שביתת עשור פ"א ה"ד]

עם זאת, בהלכה הבאה הרמב"ם מציין שלמדנו 'מפי שמועה' על שאר האיסורים, והם נדרשים מהכתוב "שבתון":

וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך או לנעול את הסנדל או לבעול, ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה, שנאמר 'שבת שבתון' – שבת לענין אכילה ושבתון לענינים אלו. ואין חייבין כרת או קרבן אלא על אכילה ושתייה בלבד, אבל אם רחץ או סך או נעל או בעל מכין אותו מכת מרדות. [שם, ה"ה]^[3]

לפי שיטת הרמב"ם, תמיהתנו דלעיל, על החילוק בין אכילה ושתייה לשאר האיסורים, מיושבת באופן פשוט. לדבריו, תוקף כל חמשת האיסורים הוא מן התורה, אך מקורם שונה: אכילה ושתייה נחשבים כעינוי, ולכן עליהם יש כרת; שאר האיסורים, לעומת זאת, הם הלכה 'מפי השמועה' הנדרשת מהכתוב "שבתון"[4], ועונש הכרת לא נאמר לגביהם.

שיטות אלו משליכות על ביאור טעם ההיתרים המופיעים במשנה:

והמלך והכלה ירחצו את פניהם, והחיה תנעול את הסנדל, דברי רבי אליעזר. וחכמים אוסרין. [משנה עג:]

היראים, הסובר שכל האיסורים הם מן התורה, כותב:

למדנו דאפילו רחיצה צונן אסורה מדאורייתא... ודוקא רוב גופו ומתכוין ליהנות ברחיצה אסור מדאורייתא, אבל מיעוט גופו אפילו מתכוין ליהנות אינו אסור אלא מדרבנן, דתנן 'המלך והכלה ירחצו פניהם', ואי מדאורייתא אסורה לא שרינן ליה במלך וכלה. ואם אינו מתכוין, כגון הרוחץ בבקר ידיו משום רוח רעה או משום טינוף, שרי לכתחילה. [יראים, שם]

היראים מוכיח מההיתר למלך ולכלה לרחוץ את פניהם שאיסור תורה קיים רק ברחיצת כל הגוף, אך רחיצת הפנים אסורה מדרבנן בלבד, ולכן התירו אותה למלך ולכלה.

תוספות ישנים מביא הצעה זו לביאור טעם דין המשנה וחולק עליה:

מדאמר הכא 'והחיה תנעול את הסנדל, דברי רבי אליעזר, וחכמים אוסרין', על כורחין ליכא סכנה, מדאסרין רבנן, אם כן היכי שרי רבי אליעזר, כיון שנעילת הסנדל אסור מן התורה.

[תוס' ישנים עג: ד"ה יום][5]

תוספות ישנים טוען, כי ההסבר דלעיל אינו מבאר את טעם היתר נעילת הסנדל לחיה[6]. התוספות ישנים עצמו מבאר את טעם ההיתרים באופן שונה:

לכאורה משמע שכל אלו הענויים חוץ מאכילה ושתיה מדרבנן, מדליכא בהו כרת רק באכילה ושתיה כדאמרינן בגמרא, וגם מדשרינן למלך וכלה לרחוץ ושיש חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ולמי שידיו מלוכלכות בטיט ובצואה לרחוץ. [שם]

לדבריו, טעם ההיתרים הוא שאיסורים אלו ביסודם הם מדרבנן בלבד, ולכן חכמים התירו אותם במקרים מסוימים[7].

הר"ן חולק על שיטה זו וטוען שאיסורים אלו אסורים מדאורייתא. על פי זה, הר"ן מבאר באופן אחר את טעם ההיתרים:

לפיכך היה נראה לי דכולהו מדאורייתא נינהו, אלא דכיון דלאו בכלל ענויי דכתיבי בקרא בהדיא באורייתא נינהו אלא מרבויא דשבתון אתו, וכדאיתא בגמרא, קילי טפי ומסרן הכתוב לחכמים, והן הקלו בהן כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה לתענוג. [ר"ן א. ד"ה יום הכפורים]

לפי הר"ן, אמנם תוקף האיסורים הוא מדאורייתא, אך גדר חמשת העינויים לא נאמר בתורה אלא 'מסרן הכתוב לחכמים', ולכן הם הקילו בהם במצבים מסוימים.

דברי הר"ן מבוססים על דרכו של הרמב"ם דלעיל, כי חמשת העינויים אינם כלולים במצות העינוי אלא מקורם ב"שבתון". הר"ן לומד מכך שאיסורים אלו "קילי טפי ומסרן הכתוב לחכמים". אמנם, על פי דרכו של הרמב"ם, ניתן לבאר את ההבדל בין אכילה ושתייה לשאר האיסורים באופן עקרוני יותר: מצות העינוי מלמדת על איסור אכילה ושתייה ביום הכיפורים, כך שיש איסור בעצם מעשה האכילה והשתייה[8]. בנוסף לכך קיימת מצות 'שביתה' המחייבת הימנעות מעינוג הגוף בכל דרך שהיא, ומחמתה קיים איסור גם בהנאות הגוף האחרות: רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. אמנם, תורף האיסור אינו עצם עשיית מעשים אלו אלא התענוג הקיים בהם, ולכן כאשר מעשים אלו נעשים שלא לשם תענוג – אין בהם איסור.

נראה להעמיק הבחנה זו. איסור האכילה והשתייה ביום הכיפורים מהווה גם איסור פורמאלי על מעשה האכילה והשתייה, אך הוא גם נובע מעיקרון רחב יותר: יום הכיפורים הוא יום של שביתה מוחלטת מכל הנאות הגוף[9]. בשל כך, אמנם האיסור הפורמאלי המפורש בתורה אמור רק לגבי אכילה ושתייה, אך יש ללמוד ממנו על איסור נרחב וכללי האוסר את כל הנאות הגוף. בהתאם לכך, אכילה ושתייה אסורות בכל מצב, ואילו שאר המעשים אסורים רק כאשר הם באים לשם הנאת הגוף[10].

הבחנה זו בין אכילה ושתייה לשאר האיסורים, מיישבת את קושיית הר"ן על שיטתו:

אלא דלא מיחוורא לי הא דתניא לקמן 'התינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל', ומוכח בגמרא דמותרין בכולן דקאמר היינו דמותר לגדולים לרוחצן ולסוכן... והא הני ודאי לתענוג עבדי להו, ואי מנעין הני מנייהו חד יומא לא מסתכני, ואי מדאורייתא היכי שרי, והא כתיב 'לא תאכלום' וקרי ביה 'לא תאכילום' להזהיר גדולים על הקטנים. [ר"ן, שם]

הר"ן מקשה, אם שאר האיסורים אסורים מדאורייתא, כיצד מותר לסוך ולרחוץ קטנים, והרי אסור לספות (=להאכיל) איסור לקטן בידיים.

האבי עזרי מיישב קושיה זו:

דהלא בכולהו אין כרת ואין אזהרה בהו, ורק שמצוה לשבות מכולהו, והוא 'מפי השמועה'. אם כן הוא רק מצות שבתון, ומי שעבר על זה מבטל מצות עשה זו. בכגון זה אין הדין ד'לא תאכילום', שרק באיסורין נלמד מ'לא תאכילום' ולא בביטול מצוה.

[אבי עזרי הל' מאכלות אסורות פי"ז הכ"ז]

האבי עזרי מבאר, כי שאר האיסורים אינם כלולים באזהרה מפני ביטול העינוי, אלא מקורם במצות השביתה. בשל כך, האיסור לספות איסור לקטן בידיים אינו אמור לגביהם.

יש להמתיק דברים אלו על פי ההבחנה דלעיל בין אכילה ושתייה לשאר האיסורים: אכילה ושתייה הן 'חפצא של איסור'; שאר האיסורים, לעומת זאת, פוגעים במצות השביתה ביום הכיפורים מהנאות הגוף, אך כל מעשה אינו 'חפצא של איסור', ולכן הם אינם אסורים משום ספיית איסור לקטן.

בשולי הדברים נעיר כי לנצי"ב חילוק נוסף בין אכילה ושתייה לשאר האיסורים:

דמן התורה לא אסור אלא העושה לשום תענוג... ומשום הכי התירו במלך וכלה, דלא עבדו לשום תענוג ושרו מן התורה. מה שאין כן אכילה ושתיה אסור בכל ענין שמשבר הרעבון בדרך אכילה, משום דנפקא לן מ'והאבדתי את הנפש' – שיש בו אבידת הנפש, או בגזירה שווה דעינוי עינוי מ'ויענך וירעבך', אלמא דבעינן שיהא באותו יום באבידת הנפש, שהוא מיעוט חלב ודם או שיהא ברעבון, וכל האוכל אפילו שלא לתענוג הרי אינו רעב ואין נפשו אובדת. אבל לשון 'ועיניתם' דכתיב בחמש עינוים לא אסרה תורה אלא התענוג שבהעדרם מיקרי ענוי, וכל שאינו עוסק בתענוג הרי זה בכלל מענה נפשו, שהרי אינו מתענג.

[העמק שאלה קסז, א]

הנצי"ב סבור כי גם אכילה ושתייה וגם שאר האיסורים אסורים מחמת מצות העינוי, ואף על פי כן גדר העינוי שבהם שונה. העינוי שבהימנעות מאכילה ושתייה הוא מחמת איבוד הנפש הכרוך בכך, ואילו העינוי שבשאר האיסורים הוא מחמת מניעת התענוג שבאי עשייתם. לפי זה, הנצי"ב סבור – כפי שהתבאר לעיל בשיטת הרמב"ם – שההיתרים הקיימים בשאר האיסורים נובעים מכך שהאיסור אינו בעצם עשיית מעשים אלו אלא בהתענגות, ולכן אין איסור תורה כאשר מעשים אלו נעשים שלא לשם תענוג. אולם, לדבריו, היתרים אלו אינם קיימים באכילה ובשתייה, הואיל ובכל אכילה ושתייה, גם כאשר אין בה הנאה, האדם מקיים את עצמו ומונע את איבוד נפשו.