בשלהי פרשיית סדר העבודה נאמר:

והיתה לכם לחקת עולם, בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשתיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשתיכם חקת עולם. [ויקרא טז, כט-לא]

בכתובים אלו מופיע ציווי להתענות ביום הכיפורים ולא לעשות בו מלאכה.

ציוויים אלו נזכרים בתורה פעמים נוספות, בפרשת אמור ובפרשת פינחס:

אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפרים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשתיכם, והקרבתם אשה לה'. וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה, כי יום כפרים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלהיכם. [ויקרא כג, כז-כט]

ובעשור לחדש השביעי הזה מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשתיכם, כל מלאכה לא תעשו. [במדבר כט, ז]

בפרשת אמור מפורש גם העונש על ביטול העינוי ועל עשיית מלאכה:

כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה, ונכרתה מעמיה. וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה, והאבדתי את הנפש ההוא מקרב עמה. [ויקרא כג, כט-ל]

בתורה לא מפורש מהו העינוי המדובר, וחז"ל מביאים ראיות שהעינוי הוא הימנעות מאכילה ושתייה:

תענו את נפשתיכם – יכול ישב בחמה או בצנה כדי שיצטער? תלמוד לומר 'וכל מלאכה לא תעשו' – מה מלאכה שב ואל תעשה אף ענוי נפש שב ואל תעשה... תניא אידך, 'תענו את נפשתיכם' – יכול ישב בחמה ובצנה ויצטער? תלמוד לומר 'וכל מלאכה לא תעשו' – מה מלאכה דבר שחייבין עליו במקום אחר, אף ענוי נפש שחייבין עליו במקום אחר... ואם נפשך לומר, הרי הוא אומר 'והאבדתי את הנפש ההיא' – ענוי שהוא אבידת הנפש, ואיזה זה, זה אכילה ושתיה... דבי רבי ישמעאל תנא, נאמר כאן ענוי ונאמר להלן ענוי, מה להלן ענוי רעבון אף כאן ענוי רעבון. [יומא עד:]

על פי זה, ניתן היה להבין כי ביום הכיפורים אסרה התורה את האכילה ואת השתייה, ובכך דומה האכילה והשתייה ביום הכיפורים לשאר איסורי האכילה[1]. אמנם, מהמשנה עולה ששיעור אכילה ביום הכיפורים שונה משיעורי שאר איסורי האכילה:

האוכל ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה, והשותה מלא לוגמיו – חייב. [משנה יומא עג:]

מבואר במשנה, כי בעוד שיעור האכילה המקובל בדינים אחרים הוא 'כזית', ביום הכיפורים שיעור אכילה המחייב כרת הוא 'ככותבת'.

הגמרא מבארת מדוע החיוב ביום הכיפורים קיים רק באכילת 'ככותבת':

אמר רבה אמר רב יהודה: כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה, וקים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה בציר מהכי לא מיתבא דעתיה. [יומא עט.]

לדברי הגמרא, אכילה בשיעור זה מיישבת דעתו של האדם, ולכן רק עליה יש חיוב כרת. בהמשך הסוגיה [פ.] מבואר, שהמקור לשיעור 'ככותבת' באכילה ביום הכיפורים הוא מהכתוב "לא תעונה" – הואיל והתורה לא נקטה ביום הכיפורים לשון 'אכילה' אלא לשון 'עינוי', שיעור החיוב אינו שיעור האכילה הרגיל, אלא שיעור מיוחד – 'ככותבת', שזהו שיעור האכילה המיישב דעתו של האדם.

לאור דברי הגמרא, ניתן להבין כי איסור אכילה ביום הכיפורים שונה במהותו משאר איסורי התורה: ביום הכיפורים האיסור ביסודו אינו במעשה האכילה אלא בביטול העינוי, ולכן שיעורו שונה מאיסורי האכילה. עם זאת, הבנה זו אינה מוכרחת, שכן ניתן להבין שהכתוב "לא תעונה" רק לימד ששיעור החיוב ביום הכיפורים שונה משאר איסורי התורה, אך גם איסור זה הינו איסור אכילה, בדומה לשאר איסורי האכילה שבתורה.

שתי הבנות אלו עומדות ביסוד מחלוקת הראשונים בביאור דברי הגמרא במסכת יבמות:

אכילה גסה מי שמה אכילה, והאמר ריש לקיש: האוכל אכילה גסה ביום הכיפורים פטור מ'לא תעונה'. [יבמות מ.]

הגמרא מביאה את דברי ריש לקיש, שהאוכל אכילה גסה ביום הכיפורים פטור, ולומדת מהם שאכילה גסה אינה נחשבת לאכילה.

הריטב"א מקשה כיצד לומדת הגמרא מדברי ריש לקיש דין כללי לכל התורה:

ואם תאמר, והא ביום הכיפורים לא כתיבא אכילה אלא עינוי, ודלמא משום הכי פטור דאכתי איכא עינוי ואף על גב דעבד אכילה. [ריטב"א שם, ד"ה והא]

לדברי הריטב"א, ניתן להבין שהפטור ביום הכיפורים הוא דין ייחודי, הואיל וזו אכילה שיש בה עינוי, ואין ללמוד ממנו שבכל התורה אכילה גסה אינה אכילה.

הריטב"א מתרץ:

יש לומר, דהא מוכחינן התם מקראי דעינוי דאכילה אקרי עינוי, והרי הוא כאילו אמר 'תענו את נפשותיכם מאכילה', אלא ששינה הכתוב במשמעו וכדי שלא יתחייב בכזית אלא בככותבת. [שם]

הריטב"א מתרץ, שההבדל בין יום הכיפורים לשאר איסורי האכילה הוא בשיעור החיוב בלבד. בשל כך, אם התורה פוטרת את האוכל אכילה גסה ביום הכיפורים, בהכרח הטעם לכך הוא שבכל התורה אכילה גסה אינה אכילה.

לרבי אברהם מן ההר שיטה שונה בביאור הסוגיה:

פטור – מלאו ד'לא תעונה', שאף זה עינוי הוא, שמזיק את עצמו. וכיון דעינוי הוא לא מקיימא מצות אכילה... אבל אוכל איסורין אכילה גסה ודאי מחייב, דהאי דפטור ביום הכפורים משום דכתיב ביה 'לא תעונה', והרי הוא בקצת עינוי הואיל ומזיק את עצמו. אבל במאי שהזהירה תורה על אכילתם, ודאי בשום אכילה אמר רחמנא, וכבר אכלם ומחייב. אבל מה שציוותה באכילתם, ודאי בעיקר אכילה אמר רחמנא, לא קיים מצות אכילה אם אכלם אכילה גסה. [פירוש רבי אברהם מן ההר שם, ד"ה פטור]

רבי אברהם מן ההר טוען – בניגוד לפשט הסוגיה – כי הכלל שאכילה גסה אינה אכילה אינו מהווה כלל בכל דיני התורה. לדבריו, זהו דין ייחודי לאכילה ביום הכיפורים, הואיל וזו אכילה שיש בה עינוי, ולאכילה שיש בה מצוה.

דברי רבי אברהם מן ההר מבוססים על ההבנה כי קיים חילוק עקרוני בגדר האיסור בין יום הכיפורים לשאר איסורי האכילה: ביום הכיפורים האיסור אינו בעצם מעשה האכילה אלא בביטול העינוי, ולכן רק בו קיים פטור על אכילה גסה.

שאלת היחס בין איסור האכילה ביום הכיפורים לשאר איסורי האכילה, עומדת ביסוד דיונים הלכתיים נוספים.

הגמרא כותבת בתחילת פרק 'יום הכיפורים':

אסור, ענוש כרת הוא? אמר רבי אילא, ואיתימא רבי ירמיה: לא נצרכה אלא לחצי שיעור. הניחא למאן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה, אלא למאן דאמר חצי שיעור מותר מן התורה מאי איכא למימר? דאיתמר, חצי שיעור, רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה, ריש לקיש אמר: מותר מן התורה. הניחא לרבי יוחנן, אלא לריש לקיש מאי איכא למימר? מודה ריש לקיש שאסור מדרבנן. [יומא עג:]

הגמרא כותבת שלשון המשנה "יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה" מתייחס לאכילת חצי שיעור, שבה יש איסור אך אין חיוב כרת. הגמרא בדבריה משווה באופן מוחלט בדין 'חצי שיעור' בין יום הכיפורים לשאר איסורי התורה.

לעומת זאת, בירושלמי מופיעה הבחנה בין יום הכיפורים לשאר האיסורים בדין 'חצי שיעור':

ומודה רבי שמעון בן לקיש ביום הכיפורים. [ירושלמי תרומות פ"ו ה"א]

לדברי הירושלמי, ריש לקיש חולק על רבי יוחנן רק לגבי שאר איסורי התורה, אך הוא מודה לגבי יום הכיפורים שקיים איסור באכילת 'חצי שיעור'. הגר"א מבאר את טעם החילוק בין יום הכיפורים לשאר איסורי התורה:

מודה ריש לקיש דאף פחות מכשיעור אסור, דלא כתיב ביה אכילה אלא עינוי, ובפחות מכשיעור נמי מייתב דעתיה כל שהוא. [ביאור הגר"א לירושלמי שם, ד"ה מודה ר"ל][2]

חילוק זה מבוסס על ההבנה שגדר האיסור ביום הכיפורים שונה במהותו מגדר איסורי האכילה שבכל התורה. לעומת זאת, מדברי הבבלי המשווה בין יום הכיפורים לשאר איסורי התורה, משתמע שגדר האיסור ביום הכיפורים הוא במעשה האכילה, בדומה לשאר איסורי התורה[3].

הבנות אלו עומדות ביסוד דין 'אכילה שלא כדרך הנאתה' ביום הכיפורים.

הרמב"ם כותב בהלכות יסודי התורה:

במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה? בזמן שהן דרך הנאתן, כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביום הכיפורים, אבל שלא דרך הנאתן, כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה, או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל, שהרי אין בהן הנאה לחיך – הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה. [הל' יסודי התורה פ"ה ה"ח]

הרמב"ם כותב שהאיסור להתרפא באיסורים קיים רק בדרך הנאתם. הרמב"ם כולל בין האיסורים את איסור האכילה ביום הכיפורים, ועולה מכך כי לשיטתו אין איסור תורה באכילה ביום הכיפורים שלא כדרך הנאתה.

לעומת דברי הרמב"ם, השאגת אריה נוקט כדבר פשוט שאכילה ביום הכיפורים אסורה גם שלא כדרך הנאתה:

והא וודאי גבי יום הכיפורים דלא כתיב ביה אכילה אלא 'כל הנפש אשר לא תעונה', אפילו אם אכלן שלא כדרך אכילתן, כגון אוכל חלב חי כדאמרינן התם, וכל שכן בשר בהמה חי... אפילו הכי חייב משום 'לא תעונה' דיום הכיפורים. [שאגת אריה סי' עו]

נראה כי גם דין זה תלוי בגדר איסור אכילה ביום הכיפורים. לפי הרמב"ם, איסור אכילה ביום הכיפורים זהה ביסודו לאיסור אכילה בכל התורה, ולכן גם בו קיים פטור באכילה שלא כדרך הנאתה. לעומת זאת, לפי השאגת אריה, איסור אכילה ביום הכיפורים ביסודו הוא על ביטול העינוי, ולכן האיסור קיים גם באכילה שלא כדרך הנאתה.

ההבנות השונות לגדר הדין משליכות גם על דין אכילת דברים שאינם ראויים.

במשנה מפורש שאין חיוב על אכילת ושתיית דברים שאינם ראויים:

אכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה, ושתה משקין שאינן ראויין לשתייה, ושתה ציר או מורייס – פטור. [משנה פא.]

אמנם, רבנו ירוחם כותב:

וכל הפטורים שכתבתי, בין באכילה בין בשתייה, דוקא מעט אבל הרבה לא.

[תולדות אדם וחוה נתיב ז חלק ב]

לדבריו, האוכל או שותה הרבה דברים שאינם ראויים חייב[4].

הגר"א מכריע כדברי רבנו ירוחם:

ודברי רבנו ירוחם עיקר, שכששותה הרבה שובר רעבונו והתורה אמרה אשר 'לא תעונה'.

[ביאור הגר"א סי' תריב סעי' ט]

לדברי הגר"א, על אף שאלו דברים שאינם ראויים, בשתייה מרובה שובר רעבונו, ויש בכך ביטול של העינוי. מבואר מכך כי לשיטתו האיסור אינו במעשה האכילה אלא על ביטול העינוי.

עד כה ראינו שתי תפיסות בגדר האיסור: האם האיסור הוא על מעשה האכילה או על ביטול העינוי. מדברי המנחת חינוך עולה שיטה שלישית בעניין זה.

הגמרא במסכת חולין [קג:] מביאה מחלוקת לגבי איסורי אכילה, האם הולכים אחר 'הנאת גרונו' או אחר 'הנאת מעיו'. הרמב"ם [הל' מאכלות אסורות פי"ד ה"ג] פוסק שהחיוב הוא על 'הנאת גרונו'.

המנחת חינוך דן בשאלה זו לגבי אכילה ביום הכיפורים. המנחת חינוך מסתפק האם ביום הכיפורים החיוב מותנה בהנאת המעיים:

והנה לשון הגמרא והר"מ נקטו כזית, והנה היאך הדין ביום הכיפורים... אם כאן נמי די בהנאת גרונו בככותבת, או אפשר לענין יתובי דעתו תלוי בהנאת מעיים ואינו חייב על זה עד שיהיה במעיים ככותבת... דאפשר דהתורה לא חייבה כאן על הנאה רק אם נתיישב דעתו ויתובי דעתו אינו אלא במילוי המעיים, וצריך עיון דין זה. [מנחת חינוך מצוה שיג אות ב]

המנחת חינוך מעלה סברה שביום הכיפורים מתחייב בהנאת המעיים ללא הנאת הגרון:

עוד אני מסופק, אפילו אם נאמר דהנאת גרון לבדו בודאי אינו חייב כיון דלא הוי מילוי המעיים, היאך הדין אם הנאת מעיים בלבד בלא הנאת גרון, אם הוי יתובי דעתיה, דבכל האיסורים אם היה הנאת מעיים בלא הנאת גרון אינו חייב, אך כל זה במקומות דכתיב אכילה בתורה ובלא הנאת גרון לא הוי אכילה כלל, אבל כאן דכתיב 'לא תעונה' וביתובי דעתא תליא, אפשר דלא בעינן הנאת גרון כלל רק מילוי המעיים לחוד סגי. [שם]

דברי המנחת החינוך הללו מבוססים על הנחה שגדר האיסור ביום הכיפורים אינו על מעשה האכילה (כשאר איסורי התורה) אלא על ביטול העינוי.

המנחת חינוך דוחה סברה זו:

אך באמת ברור דבעינן הנאת גרון גם כן, דאי לא בעינן רק מילוי המעיים, אם כן אפילו אכל השיעור יותר מכדי אכילת פרס הוי ליה לצרף כל זמן שלא נתעכל החצי שיעור הראשון, כיון דבמעיים הם שיעור שלם, אם כן ביום הכיפורים דבעינן בתוך כדי אכילת פרס וביותר אינו מצטרף, על כרחך דבעינן הנאת גרון גם כן ובהנאת גרון הלכה למשה מסיני דהגרון צריך ליהנות מהשיעור תוך אכילת פרס, וביותר אין זה הנאה לחייב עליו. אם כן נראה ברור דהנאת מעיים לחוד ביום הכיפורים אינו חייב אלא עם הנאת גרון, על כן אינו חייב אלא בתוך כדי אכילת פרס, וביותר אינו מצטרף. [שם]

המנחת חינוך מוכיח מהדין שעל האכילות להיעשות ב'כדי אכילת פרס', שהחיוב תלוי במעשה אכילה.

אמנם, המנחת חינוך אינו חוזר בו מהבנתו העקרונית שיש חילוק בין גדר איסור האכילה ביום הכיפורים לגדר איסור האכילה בשאר דיני התורה:

ביום הכפורים פטור על הנאת גרון לחוד לא כמו בשאר איסורים, ששם התורה חייבה על אכילה והנאת גרון עיקר, אבל כאן כתיב לא 'תעונה' וביתובא דעתא תליא מלתא ובהנאת גרון לחוד לא מייתבא דעתא. [שם]

המנחת חינוך נוקט כי לאיסור אכילה ביום הכיפורים הגדרה מורכבת: האיסור אמור לגבי אכילה המיישבת את דעתו של האדם. על פי זה פוסק המנחת חינוך, כי בשונה משאר איסורי האכילה, שבהם האיסור קיים ב'הנאת גרונו' לבדה, ביום הכיפורים האיסור קיים רק כאשר יש גם 'הנאת גרונו' וגם 'הנאת מעיו' – 'הנאת גרונו' כדי שמעשה זה ייחשב כאכילה, ו'הנאת מעיו' כדי שיהיה בכך 'יתובי דעתא'[5].