המשנה מפרטת את סדר עבודות היום הנעשות לאחר השלמת עבודות הכפרה ולאחר הקריאה בתורה:

אם בבגדי בוץ קורא קדש ידיו ורגליו פשט ירד וטבל עלה ונסתפג, והביאו לו בגדי זהב ולבש וקדש ידיו ורגליו, ויצא ועשה את אילו ואת איל העם ואת שבעת כבשים תמימים בני שנה, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר: עם תמיד של שחר היו קרבין. ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ היו קרבין עם תמיד של בין הערבים. קדש ידיו ורגליו ופשט וירד וטבל ועלה ונסתפג, הביאו לו בגדי לבן ולבש וקדש ידיו ורגליו. נכנס להוציא את הכף ואת המחתה. קדש ידיו ורגליו ופשט, וירד וטבל עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב ולבש וקדש ידיו ורגליו, ונכנס להקטיר קטורת של בין הערבים ולהטיב את הנרות. וקדש ידיו ורגליו ופשט, הביאו לו בגדי עצמו ולבש. ומלוין אותו עד ביתו, ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקודש. [משנה ע.]

מדברי המשנה עולה, כי השלמת העבודות הנעשות בבגדי זהב, נעשתה בשני שלבים, כאשר ביניהם הכהן הגדול היה טובל, לובש בגדי לבן ומוציא את הכף והמחתה מקודש הקדשים.

הגמרא לומדת סדר זה מדרשה:

תנו רבנן, 'ובא אהרן אל אהל מועד' – למה הוא בא? להוציא את הכף ואת המחתה, שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה. מאי טעמא? אמר רב חסדא: גמירי חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום, ואי אמרת כסדרן כתיבי לא משכחת לה אלא שלש טבילות וששה קידושין. [יומא ע:-עא.]

הגמרא לומדת מהכתוב [ויקרא טז, כג] "ובא אהרן אל אהל מועד" שהכהן הגדול נכנס לקודש הקדשים פעם נוספת, כדי להוציא את הכף והמחתה[1]. הגמרא מוסיפה, כי על אף שכתוב זה מופיע מיד לאחר סיום עבודות הכפרה, בהכרח עבודה זו נעשתה מאוחר יותר, שכן אם הכתובים הם כסדרם – הכהן הגדול טובל שלוש טבילות ומקדש ידיו ורגליו שישה קידושים, ואילו אנו מקובלים במסורת שהיו חמש טבילות ועשרה קידושים.

דברי הגמרא, "שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה", מעלים שתי תמיהות:

א.אם אכן הוצאת הכף והמחתה נעשתה רק לאחר מכן, מדוע התורה כתבה אותה שלא במקומה[2]?

ב.לכאורה, דווקא סדר המקראות בתורה הוא המסתבר: מיד לאחר סיום עבודות הכפרה יש להוציא את הכף והמחתה, ולאחר מכן שאר עבודות היום נעשות ברצף אחד. לעומת זאת, הסדר ההלכתי טעון ביאור: מדוע יש לדחות את הוצאת הכף והמחתה ולעשות אותה באמצע השלמת עבודות היום? מדוע עבודות היום אינן נעשות ברצף אחד?

בשם הגר"א מובא יישוב לתמיהות אלו:

ונראה לי על פי מה ששמעתי בשם מחותני הגאון החסיד מוה"ר אליהו, שדקדק מה שאמרו בגמרא הביאו רש"י על פס' 'ובא אהרן', ופירש רש"י: 'כל הפרשה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק הזה', ע"ש ברש"י. וקשה, וכי לא יוכל התורה לסדר הפסוקים כמו שסידרם רש"י, ורמב"ן דחק בזה. ותירץ הוא ז"ל על פי מדרש רבה בפרשה זו פרשה כ"א: 'אמר רבי יודן בר סימן: צער גדול כו' ואל יבא בכל עת – יש עת לשבעה שנים ויש עת לשבעים שנים כו', א"ל הקב"ה: לא עת לשנה ולא לז' שנים כו', אלא בכל שעה שהוא רוצה לכנוס יכנוס, רק שיכנס כסדר הזה', עד כאן. נשמע מזה שדוקא שאר כהנים גדולים אסורים לכנוס לקדשי קדשים אלא ביום הכפורים, אבל אהרן היה מותר לכנוס בכל שעה ושעה רק שיכנוס בסדר העבודה שנאמר בפרשה זו. ולפי זה התורה דקדקה בסדר, שהרי הטעם שאמרו בגמרא דקרא ד'ובא אהרן' הוא שלא כסדר, דגמירי דה' טבילות וי' קדושין לכהן גדול ביום הכפורים ואי כסדר הכתוב לא משכחת אלא ג', וזה דוקא ביום הכפורים היה הלכה למשה מסיני דצריך ה' טבילות, אבל כשירצה אהרן לעבוד בשאר ימות השנה לא גמירי הלכתא, ואם כן באמת אינו אלא ג' ועובד כסדר האמור בפרשה. ואם כן הפסוק 'ובא אהרן' נכתב כסדר, משום אהרן בשעת ימות השנה. עד כאן דברי הגאון, ותורת אמת היתה בפיהו ושפתיים יישק. [חכמת אדם סוף הלכות אבלות]

לדברי הגר"א, הסדר הכתוב בתורה מתאר את סדר כניסת אהרן הכהן ליום הכיפורים בכל ימות השנה[3]. אמנם, שאר הכהנים הגדולים יכולים להיכנס לקודש הקדשים רק ביום הכיפורים, וביום הכיפורים נאמרה הלכה מיוחדת: "גמירי, חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום". לכן, כדי שיהיו חמש טבילות ועשרה קידושים, יש צורך לדחות את הוצאת הכף והמחתה ולעשותה באמצע השלמת עבודות היום.

מדברי הגר"א משתמע כי מצד העיקרון ראוי היה להצמיד את הוצאת הכף והמחתה לסיום עבודות הכפרה, אלא שקיים אילוץ לדחות אותה לאחר מכן, כדי שיהיו חמש טבילות ועשרה קידושין. דברים אלו מבוססים על ההבנה שקיים דין עצמאי של 'חמש טבילות ועשרה קידושין', אולם – כפי שהתבאר בשיעור השביעי ['חמש טבילות'] – תוספות ישנים [לב. ד"ה גמירי] נוקטים לא כך, ולדבריהם ההלכה המוקבלת במסורת ("גמירי חמש טבילות ועשרה קידושין") לא לימדה על חובה לטבול חמש טבילות, אלא על מספר השינויים מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב. לשיטתם, אין דין של 'חמש טבילות ועשרה קידושין', אלא יסוד הדין הוא שהעבודות צריכות להיעשות בסדר מסוים, וממנו עולה שבהכרח הכהן טובל חמש טבילות. לפי שיטה זו, יש ליישב את התמיהות דלעיל באופן אחר.

לפי שיטתם נראה לבאר, כי דחיית הוצאת והמחתה ועשייתה באמצע השלמת עבודות היום, יוצרת הבחנה בין שני סוגי עבודות: עבודות המשלימות את עבודות הכפרה, ועבודות אחרות שאינן קשורות לעבודות הכפרה. העבודות הנעשות לפני הוצאת הכף והמחתה משלימות את עבודות הכפרה ונלוות אליהן, ואילו העבודות הנעשות לאחר הוצאת הכף והמחתה אינן קשורות לעבודות הכפרה.

הרב ספי מרקוס מציע הבנה זו בתוספת עומק:

נראה להציע שהדחייה של הוצאת הכף ומחתה קשורה קשר עמוק למשמעות הקטרת הקטורת ביום הכיפורים... שענן הקטורת מהווה למעשה את חידוש התגלות השכינה, המתגלה (כתמיד) בענן, כאשר יום הכיפורים מהווה יום של חניכה מחודשת של המקדש וחידוש הקשר בין ישראל לקב"ה. לאור הבנה זו נראה להציע... שדחיית הוצאת הכף והמחתה עד לאחר עשיית אילו ואיל העם מלמדת שלמעשה גם קורבנות אלו הם חלק אינטגראלי מסדר עבודת הכפרה והריצוי של יום הכיפורים. כשם שיש להזות את הדם בזמן שהקטורת מתמרת לה בקודש הקדשים, כך כל עבודה שנעשית בזמן שענן הקטורת קיים בקודש הקדשים, נחשבת לעבודה מהותית הקשורה לכפרת היום.

['שיעורים במסכת יומא בעיון ובהלכה' - שיעור 18, באתר 'תורת הר עציון']

לדבריו, הקטורת גורמת להשראת שכינה בקודש הקדשים[4]. מטעם זה, ענן הכבוד של השכינה צריך להיות נוכח עד שעת סיום העבודה, ורק לאחר מכן מוציאים את הכף והמחתה, ובכך מסתיימת השראת השכינה המיוחדת של יום הכיפורים. בהתאם לכך, העבודות המשלימות את עבודות הכפרה והנלוות אליהן צריכות להיעשות כאשר הכף והמחתה עודן בקודש הקדשים, ואילו העבודות שאינן קשורות לעבודות הכפרה נעשות לאחר מכן, לאחר הוצאת הכף והמחתה וסילוק השראת השכינה המיוחדת ליום הכיפורים.

כדי לבחון טענה זו, יש לעיין אלו עבודות נעשות לפני הוצאת הכף והמחתה (בטבילה השלישית) ואלו עבודות נעשות לאחריה (בטבילה החמישית).

במשנה דלעיל נאמר כי 'אילו ואיל העם' היה נעשה לפני הוצאת הכף והמחתה, ואילו הקטורת והטבת הנרות היו נעשות לאחריה. לא מפורשת במשנה שעת הקרבת תמיד של בין הערבים, ונחלקו בכך הראשונים.

רש"י כותב:

ואחר כך תמיד של בין הערבים – בטבילה חמישית. [רש"י ע: ד"ה ואחר כך]

לדבריו, תמיד של בין הערבים נעשה בטבילה החמישית, לאחר הוצאת הכף והמחתה[5].

לעומתו, הרמב"ם פוסק:

ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי לבן וטובל ועולה ומסתפג, ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו, ומקריב שעיר חטאת של מוסף היום ואילו ואיל העם, והם עולות, ומקטיר אימורי פר ושעיר הנשרפין, ומקריב תמיד של בין הערבים. ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב, וטובל ועולה ומסתפג ולובש בגדי לבן, ומקדש ידיו ורגליו, ונכנס לקדש הקדשים, ומוציא משם את הכף ואת המחתה. ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי לבן, וטובל ועולה ומסתפג, ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו, ומקטיר קטרת של בין הערבים של כל יום ומטיב את הנרות בין הערבים. ומקדש ידיו ורגליו, ופושט בגדי זהב ולובש בגדי חול ויוצא. [הל' עבודת יום הכיפורים פ"ב ה"ב]

לשיטתו, תמיד של בין הערבים קרב בטבילה השלישית, לפני הוצאת הכף והמחתה[6].

שיטת הרמב"ם, ככל הנראה, מבוססת על ההבנה שהוצאת הכף והמחתה צריכה להיעשות לאחר כל עבודות היום; לכן גם התמיד נעשה לפניה, ורק הקטרת הקטורת והטבת הנרות נעשו לאחר מכן[7]. אולם, שיטת רש"י טעונה ביאור: מדוע 'אילו ואיל העם' נעשה לפני הוצאת הכף והמחתה, ואילו השלמת שאר קרבנות היום נעשית לאחריה?

ביאור לכך עולה מדברי הרא"ש[8]:

ואיכא למימר שגם אימורי פר ושעיר היו קריבין אחר הוצאת כף ומחתה כדי שנמעט ההפסקה בין עבודת היום ובין הוצאת כף ומחתה, שהרי הם כתובים מיד אחר עבודת היום והיה ראוי לעשותן מיד, אלא שאנו צריכין להקדים אילו ואיל העם לקיים חמש טבילות ועשרה קידושין דגמירי שצריך לעשות ביום הכיפורים. הלכך כל מה שנוכל למעט ההפסק עדיף טפי. [רא"ש הל' סדר עבודת יום הכיפורים]

הרא"ש מבאר – כעין דברי הגר"א דלעיל – כי מצד הדין ראוי היה להצמיד את הוצאת הכף והמחתה לעבודות הכפרה, אלא שאנו נאלצים לדחותה כדי "לקיים חמש טבילות ועשרה קידושין דגמירי שצריך לעשות ביום הכיפורים". בשל כך, יש למעט את ההפסק בין עבודות הכפרה להוצאת הכף והמחתה ככל הניתן, ולכן רק 'אילו ואיל העם' נעשה ביניהן ולא הקטרת אימורי הפר והשעיר. מדבריו עולה, כי המקום הטבעי של השלמת עבודות היום הוא לאחר הוצאת הכף והמחתה, ורק 'אילו ואיל העם' נעשה קודם לכן מחמת ההכרח – "לקיים חמש טבילות ועשרה קידושין".

דברי הרא"ש מבוססים על ההבנה העקרונית שקיים דין של 'חמש טבילות ועשרה קידושין'. לפי ההבנה החולקת, נראה לבאר את טעם שיטת רש"י, שהתמיד קרב בטבילה החמישית, על פי ביאורו של הגרי"ד סולוביצ'יק:

על מנת להסביר את שיטת רש"י, יש לעיין בגמרא לקמן (ע, ב): 'תנו רבנן, ובא אהרן אל אהל מועד, למה הוא בא? להוציא את הכף ואת המחתה, שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה". ויש להבין, מדוע באמת כתבה התורה את הפסוק הזה שלא כסדר. ונראה, שבאמת הוצאת הכף והמחתה צריכה להצטרף אל שאר העבודות הנעשות בבגדי לבן... והרי רבי סובר: 'איל אחד האמור כאן הוא האמור בחומש הפקודים', ומשמעות הדבר היא שיש בהקרבת איל המוספים קיום של עבודת היום... על רקע זה ניתן להבין מדוע לא מקריבים את קרבן התמיד של בין הערבים לפני הוצאת הכף והמחתה. שהרי, קרבן זה איננו קשור לעבודת היום של פרשת אחרי מות, והקרבתו במסגרת העבודות של הטבילה השלישית, היתה גורמת לחיץ בין העבודות הנעשות בבגדי לבן שבטבילה שנייה, לבין הוצאת הכף והמחתה שצריכה להתייחס אליהן.

[שיעורי הגרי"ד ע., עמ' קסב]

הגרי"ד טוען כי בין עבודות הכפרה להוצאת הכף והמחתה יש לעשות רק עבודות הקשורות במהותן לעבודות הכפרה. על פי זה מבחין הגרי"ד סולוביצ'יק בין 'אילו ואיל העם' לבין שאר עבודות היום: 'אילו ואיל העם' הוא חלק מסדר עבודת יום הכיפורים (ומקורו בפרשת אחרי מות), ולכן יש לעשותו יחד עם עבודות הכפרה[9]; ואילו את שאר הקרבנות, שאינם חלק מסדר עבודת יום הכיפורים, יש לעשות לאחר מכן.

נמצא, כי הבנה זו בשיטת רש"י מתאימה להצעתנו דלעיל, כי העבודות הנעשות לפני הוצאת הכף והמחתה הן חלק מסדר עבודות הכפרה, ואילו העבודות הנעשות לאחר הוצאת הכף והמחתה אינן חלק מסדר זה.

הבחנה זו מבארת יפה את החילוק בין 'אילו ואיל העם' לבין התמידים והמוספים, אמנם עדיין יש לבאר על פיה את זמן הקרבתו של שעיר המוסף. לכאורה, השעיר הוא חלק מקרבן המוסף, ולכן יש להקריבו ביחד עם שאר קרבנות המוסף. עם זאת, רבי עקיבא סובר שהשעיר היה קרב יחד 'אילו ואיל העם':

רבי עקיבא אומר: פר העולה ושבעת כבשים עם תמיד של שחר היו קרבין, שנאמר: 'מלבד עולת הבקר אשר לעלת התמיד'. ואחר כך עבודת היום, ואחר כך שעיר הנעשה בחוץ, שנאמר 'שעיר עזים אחד לחטאת מלבד חטאת הכפורים', ואחר כך אילו ואיל העם. [יומא ע.-:]

לשיטתו, רוב קרבנות המוסף היו קרבים יחד עם תמיד של שחר (בטבילה ראשונה), ואילו שעיר המוסף היה קרב יחד עם 'אילו ואיל העם' (בטבילה שלישית)[10]. שיטה זו מבוססת על הכתוב "מלבד חטאת הכפורים", המלמד שיש להקריב את שעיר המוסף בסמוך לחטאות הפנימיות, אך טעם הדבר טעון ביאור: מדוע השעיר מוקרב בנפרד משאר קרבנות המוסף?

הגרי"ד סולוביצ'יק לומד מכך כי קיים קשר הדוק בין שעיר המוסף לבין החטאות הפנימיות:

נראה פשוט שאין כאן רק גזירת הכתוב ערטילאית – המבוססת על המילה 'מלבד', אשר משמעותה 'אחר' – אלא שלדעתו ניתן ללמוד מן הפסוק שיש צירוף כפרה בין שעיר החטאת החיצון, המקביל לשעיר הקרב בשאר המועדים, לבין השעיר הפנימי, המיוחד ליום הכפורים; וצירוף זה הוא המחייב את הקדמת השעיר הפנימי על מנת שהשעיר החיצון יוכל להתלוות אליו, שכן אילו היה השעיר החיצון קרב קודם – לא היה מתגשם בו אלא הקיום הכללי של מוספי מועדים. [שיעורי הגרי"ד כב., עמ' מב-מג]

לדבריו, אמנם השעיר החיצון הוא חלק מקרבן המוסף, אך כפרתו מצטרפת עם כפרת השעיר הפנימי לכפרה אחת, ולכן יש להקריב אותם בסמיכות[11]. בשל כך, בדומה ל'אילו ואיל העם', גם השעיר המוסף, הוא נלווה לעבודות הכפרה, ולכן יש להקריבו לפני הוצאת הכף והמחתה.

בשולי הדברים נעלה הצעה נוספת בטעם איחור הוצאת הכף והמחתה ועשייתה באמצע השלמת עבודות היום. ייתכן ואיחור זה נועד ליצור מארג מיוחד של מעברים מעבודה לעבודה – מבגדי לבן לבגדי זהב, מבגדי זהב לבגדי לבן, ולבסוף – מבגדי לבן לבגדי זהב. זהו ביטוי לקשר הקיים בין עבודות הכפרה המיוחדות ליום הכיפורים לעבודות היומיומיות הנעשות כבכל יום[12]. על פי הבנה זו, 'סדר עבודת יום הכיפורים' אינו מורכב מעבודות הכפרה האמורות בפרשת 'אחרי מות' בלבד, אלא כל עבודות היום מתלכדות עמן למערכת אחת, וגם הן מהוות חלק מ'סדר עבודת יום הכיפורים'.