בשיעורים הקודמים עסקנו במעמדו של השעיר המשתלח ובדיני שילוחו. בשיעור הנוכחי נשלים את הדיון בנושא זה, ונעסוק בבירור גדרה של הלשון של זהורית ותפקידה.

על תפקידה של הלשון של זהורית ניתן ללמוד מדברי התנאים. שנינו במשנה במסכת שבת:

מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח? שנאמר 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'. [שבת פו.]

המשנה תומכת את מקור דין לשון של זהורית בדברי הנביא ישעיהו [א יח]. מכך נראה שקיים קשר בין החטאים המסומלים על ידי צבע השני, ובין קשירת לשון של זהורית בראש השעיר. בברייתא המופיעה בגמרא אנו מוצאים תיאור נרחב יותר בהקשר זה:

תנו רבנן, בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ, הלבין היו שמחין לא הלבין היו עצבין ומתביישין. התקינו שיהיו קושרין על פתח אולם מבפנים, ועדיין היו מציצין ורואין, הלבין היו שמחין, לא הלבין היו עצבין. התקינו שיהיו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו. [יומא סז.]

בדברי הברייתא נאמר במפורש שבזמנים מסוימים הלשון הייתה מלבינה. מהתיאור המופיע בדברי הברייתא עולה שהלבנת הלשון מהווה סימן לכפרה, ומשום כך כאשר הלשון הלבינה "היו שמחין". ברם, מהמשך דברי הגמרא, נראה שתפקידה של הלשון היה שונה:

אמר רבי נחום בר פפא משום רבי אלעזר הקפר: בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבפנים, וכיון שהגיע שעיר למדבר היה מלבין וידעו שנעשית מצותו, שנאמר 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'. [שם]

בניגוד לדברי הברייתא לעיל, המתארת ש"שבתחילה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ", סובר ר' אלעזר הקפר ש"בראשונה[1] היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבפנים". לפי זה, נראה שתפקיד הלשון היה צורך פנים, והיא אינה נועדה כדי להודיע לעם על הכפרה. כיוון זה מתחזק מהמשך דברי ר' אלעזר הקפר שסובר שהלשון הלבינה לאחר שהגיע שעיר למדבר, ובכך ידעו שנעשית מצוותו. וכפי שאומר ר' ישמעאל במשנה:

אמרו לו לכהן גדול הגיע שעיר למדבר. ומניין היו יודעין שהגיע שעיר למדבר?... רבי ישמעאל אומר: והלא סימן אחר היה להם, לשון של זהורית היה קשור על פתחו של היכל וכשהגיע שעיר למדבר היה הלשון מלבין, שנאמר 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'.

[יומא סח:]

רש"י מסביר, שהנחתה של המשנה היא שהכהן אינו רשאי להתחיל בעבודה אחרת עד שידע שהתקיימה מצוות השעיר. התנאים נחלקו בשאלה כיצד ידע הכהן שהוא רשאי להמשיך בעבודתו, ור' ישמעאל סובר שהסימן לכך שהגיע השעיר למדבר הוא הלבנת הלשון שהייתה קשורה בפתחו של ההיכל[2].

אמנם ייתכן ששתי אפשרויות אלו ביחס לתפקידה של הלשון התקיימו במקביל, והן אינן מלמדות על תפיסות מנוגדות ביחס למשמעותה של הלשון. הלבנת הלשון אכן היוותה סימן לכפרה, וכדברי הנביא "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו", וכפי שמצטט ר' ישמעאל עצמו. בנוסף, מכיוון שהלשון הלבינה בשעה שהגיע השעיר למדבר, ניתן היה להשתמש בה כסימן לכך שהכהן רשאי להמשיך בעבודתו.

מדברי הגמרא במקום אחר [מא:], עולה שתפקיד הלשון היה שונה בתכלית. נאמר במשנה:

קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח והעמידו כנגד בית שילוחו, ולנשחט כנגד בית שחיטתו. [שם]

במשנה מבואר שיש לקשור את הלשון בראש השעיר המשתלח, ולהעמיד את השעיר כנגד בית שחיטתו. בחלק השני של המשנה נאמר "ולנשחט כנגד בית שחיטתו". בעקבות ניסוח המשנה, מתלבטת הגמרא האם כוונת המשנה שיש להעמיד את השעיר הנשחט כנגד בית שחיטתו, או שמא הכוונה היא שיש לקשור את הלשון גם השעיר הנשחט, ומקום הקשירה הוא כנגד בית שחיטתו, כלומר כנגד צווארו. הגמרא פושטת ספק זה מברייתא המובאת על ידי רב יוסף:

תא שמע, דתני רב יוסף: קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח והעמידו כנגד בית שילוחו ולנשחט כנגד בית שחיטתו, שלא יתערב זה בזה ולא יתערב באחרים. אי אמרת בשלמא אקשירה קאי, שפיר, אלא אי אמרת אהעמדה קאי, נהי דבחבריה לא מיערב, דהאי קטיר ביה והאי לא קטיר ביה, באחריני מיהת מיערב. אלא לאו שמע מינה אקשירה קאי, שמע מינה. [שם]

על פי פשט דברי הברייתא, קשירת הלשון נצרכת כדי למנוע בלבול בין שני השעירים, או ביניהם ובין שעירים אחרים הנמצאים במקדש. מכך מסיקה הברייתא שיש צורך לקשור גם את השעיר הנשחט, ובכך למנוע בלבול בינו ובין השעירים האחרים.

לאור זאת, מתבקש לומר שאכן לקשירת הלשון היו שתי משמעויות שונות, והשאלה היא מהו היחס בין משמעויות אלו. ייתכן ששאלה זו קשורה במחלוקת הראשונים בעניין שיעורה של הלשון. נאמר בגמרא:

אמר רבי יצחק: שתי לשונות שמעתי, אחת של פרה ואחת של שעיר המשתלח, אחת צריכה שיעור ואחת אינה צריכה שיעור ולא ידענא הי מינייהו. אמר רב יוסף: ניחזי אנן, של שעיר המשתלח דבעי חלוקה בעי שיעור, ושל פרה דלא בעי חלוקה לא בעי שיעור. [שם]

רב יוסף סובר, שהסיבה שלשון של זהורית של שעיר המשתלח צריכה שיעור היא משום שצריך לחלוק אותה. נראה ללמוד מכך שהחלוקה מהווה חלק עקרוני ממצות הלשון, ולכן בכוחה לקבוע את שיעורה.

הראשונים נחלקו מהי אותה חלוקה. הר"י מלוניל כותב:

ומפרש בגמ' דהכי קאמר, שחולק את האדום לשני חלקים, ונותן חלק אחד עליו בין קרני שעיר המשתלח, והחלק השני כנגד בית השחיטה של שם, וכדי שלא יתערבו זה בזה ולא יוכל עוד להגריל עליהן שמא יתהפך הגורל לכך עושה רושם לשעירים בין קרניהם.

[רבנו יהונתן מלוניל מא:]

מבואר מדברי רבנו יהונתן, שהחלוקה עליה דיבר רב יוסף, היא חלוקת הלשון בין שני השעירים, של שם ושל עזאזל. רש"י [שם ד"ה דבעי חלוקה] סובר שכוונת רב יוסף הייתה לחלוקה אחרת, המוזכרת בדברי המשנה:

מה היה עושה? חולק לשון של זהורית חציו קשור בסלע וחציו קשור בין שני קרניו.

[יומא סז.]

הצורך בחלוקה זו של הלשון מבואר בדברי הגמרא:

ונקטריה כוליה בסלע? כיון דמצוה בשעיר, דילמא קדים ומלבין ומיתבא דעתיה. ונקטריה כוליה בין קרניו? זמנין דגמיש ליה לרישיה ולאו אדעתיה. [שם]

הגמרא שוללת את האפשרות לקשור את הלשון כולה בסלע, מחשש שמא הלשון תלבין לפני דחיית השעיר מן הצוק. יישוב דעתו של האיש העתי אשר ייגרם מההלבנה המוקדמת של הלשון עלול לגרום לכך שלא תושלם מצוות השעיר בדחייתו מן הצוק. מאידך, לא ניתן לקשור את הלשון כולה בקרני השעיר, מחשש שמא לא ניתן יהיה לזהות את הלבנת הלשון לאחר נפילת השעיר[3]. נמצא, שמטרת חלוקת הלשון כפולה: להבטיח שדחיית השעיר מן הצוק תושלם, ושניתן יהיה לזהות את הלבנת הלשון.

על ההבחנה דלעיל, כי מכך שהחלוקה קובעת את שיעור הלשון עולה שיש שיעור בלשון, יש ללמוד מדברי הראשונים על מחלוקת בתפקידה העיקרי של הלשון. לפי רבנו יהונתן, החלוקה עליה דיבר רב יוסף היא חלוקת הלשון בין השעיר הנשחט לשעיר המשתלח. לדבריו, תפקידה המרכזי של הלשון הוא יצירת ההבחנה בין שני השעירים וביניהם ובין שאר השעירים במקדש, ואילו הלבנת הלשון המהווה סימן לכפרה הינה צורך נלווה ואינה מעיקר העבודה. לעומת זאת, לדברי רש"י, תפקידה המרכזי של הלשון הוא ההלבנה וההכרה בהלבנת הלשון הנעשית על ידי האיש העתי. בהתאם לכך, לשיטתו החלוקה נדרשת מטעם זה, ואילו התועלת שבהבדלה בין שני השעירים היא משנית בלבד.

ביטוי לתפיסה זו ניתן למצוא בדברי התוספות ישנים:

ואם תאמר, אמאי לא תני שלש, ולחשוב לשון של שעיר של שם, כדאמרינן לעיל. יש לומר, שלא היה שם אלא חוט שני בעלמא משום הכירא. [תוספות ישנים מא: ד"ה של]

התוספות ישנים מקשים מדוע ציינה הגמרא רק שתי לשונות – לשון של פרה ולשון של שעיר המשתלח, ולא ציינה את הלשון של השעיר הפנימי הנשחט. התוספות ישנים עונים, שהסיבה לכך היא משום שלמעשה הסימון של השעיר הנשחט לא היה על ידי לשון של זהורית אלא על ידי חוט שני. אם כן, ייתכן שכל הדיון בדברי הגמרא בעניין הבחנת השעירים אינו נוגע כלל ללשון של זהורית עצמה. הגמרא עוסקת בשאלה מדוע יש צורך לקשור את השעיר הנשחט כנגד בית שחיטתו, ומלמדת שזה בכדי שהשעיר הנשחט לא יתערב בשעיר המשתלח, ולא בשאר השעירים במקדש.

מדברי ר' חיים עולה הבחנה דומה בין תפקיד הלשון כמבחינה בין השעירים, ובין תפקידה כחלק ממצות השעיר המשתלח:

ואי נימא דכל עיקר דין דלשון של זהורית הוא רק כדי שלא יתערב, מה ענין שיעור שיש בו, דכל השיעורים הרי הם מהלכה, וכן מבואר ברמב"ם בהל' טומאת צרעת (פי"א ה"א) ושני תולעת משקלו שקל וכל השיעורים הלכה ע"כ, ומדברי הגמ' דכייל ללשון זהורית דשעיר המשתלח בהדי מצורע משמע דשיעור הלשון דשעיר המשתלח נמי הלכה. ונראה מזה דעיקר דין דלשון של זהורית הוא חובה לשעיר המשתלח דכך מיקרי שעיר המשתלח עם לשון זהורית, והא דקאמר דלא ליתי לאחלופי קאי רק על הקשירה בין קרניו, אבל עיקר דין לשון זהורית הוא חובה לשעיר המשתלח... ומה שהיה מלבין אין הפירוש שהיה רק לסימן בעלמא להראות כפרתן של ישראל, רק דעיקרו הוא חובה לשעיר המשתלח, ובמה שנעשית מצותו דשעיר המשתלח היה מלבין. [גרי"ז זבחים קיג:]

ר' חיים מתקשה להבין מהי המשמעות לשיעור בלשון של זהורית, אם מבינים שתפקידה הלשון הוא למנוע את הערבוב בין השעירים. לכן מסיק ר' חיים שהלשון היא חלק מהגדרת השעיר המשתלח. לדבריו, הלבנת הלשון אינה סימן בעלמא לכך שהתכפרו העוונות. עיקרה תפקיד הלשון הוא קיום מצוות השעיר, אלא שההלבנה נעשית בחלק שבו מתקיימת מצוות השעיר[4].

מכל מקום, ר' חיים לא מבאר מהי בדיוק אותה מצוות השעיר המתקיימת על ידי הלשון. בכדי להשלים נקודה זו, נציין לדבריו של הרב אורי רדמן:

ההלכה המוזכרת במשנה "קשר לשון של זהורית בראש השעיר המשתלח" באה כהמשך להלכה הקודמת "נתנן על שני השעירים ואומר לה' חטאת". כלומר, אף לאחר תוצאות ההגרלה וקביעת תפקיד לכל שעיר ושעיר עדיין יש צורך באמירה וייחוד השעיר הנשחט לתפקידו, אם כן נראה שהקשירה בראש השעיר המשתלח נובעת מאותו צורך של ייחוד השעיר השני לתפקידו כשעיר המשתלח והשלמתו לתפקידו, והשעיר מהווה שעיר המשתלח כאשר לשון זהורית קשורה לו. [מעלין בקדש כו עמ' 127]

למעשה, ניתן לומר שעולה כאן אפשרות שלישית לתפקידה של הלשון. לדברי הרב אורי רדמן, הלשון משלימה את תהליך ייחודו של השעיר כשעיר המשתלח, והפרדתו מהשעיר הנשחט[5].

עד כה הנחנו שכחלק ממצוות השעיר המשתלח נלקחה לשון אחת של זהורית, וללשון זו היו מספר תפקידים ומשמעויות. ברם, מדברי חלק מהראשונים נראה שבפועל היו נלקחות שתי לשונות של זהורית. עמדה זו מבוססת על דברי המשנה במסכת שקלים[6]:

פרה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית באין מתרומת הלשכה. כבש פרה וכבש שעיר המשתלח ולשון שבין קרניו ואמת המים וחומת העיר ומגדלותיה וכל צורכי העיר באין משירי הלשכה. אבא שאול אומר: כבש פרה כהנים גדולים עושין אותו משל עצמן.

[שקלים פ"ד מ"ב]

ברישא של המשנה מבואר שלשון של זהורית נלקחה מתרומת הלשכה, ובסיפא נאמר ש"לשון שבין קרניו" נלקחה משיירי הלשכה. על פי דברי המשנה, כתבו התוספות ישנים:

ובמסכת שקלים פרק התרומה (מ"ב) מוכח דהאי לשון של זהורית דהכא אין זה לשון זהורית שהיו קושרין במקדש בראש השעיר המשתלח לעיל בפרק טרף בקלפי, דקתני 'פרה ולשון של זהורית שבראש שעיר המשתלח באין מתרומת הלשכה, כבש שעיר ולשון שבין קרניו באין משירי הלשכה'. [תוספות ישנים סח. ד"ה חולק]

מדברי התוספות ישנים עולה שיש להבחין בין שתי לשונות אשר להן תפקידים שונים. הלשון הראשונה, זו שנקשרת בראש השעיר מיד לאחר ההגרלה, נלקחת מתרומת הלשכה. הלשון השנייה, הנקשרת בסלע ובקרני השעיר, נלקחת משיירי הלשכה. לפי זה, נראה שתפקיד הלשון הראשונה הוא השלמת ייחודו של השעיר כשעיר המשתלח[7], וצורך זה הינו חלק ממצוות השעיר עצמו. לעומת זאת, תפקיד הלשון השנייה הוא סימן בלבד לכפרת העוונות, ולכן, היא אינה נלקחת מתרומת הלשכה, אלא משיירי הלשכה בלבד.

פירוש נוסף למשנה זו ניתן למצוא בדברי הריבב"ן:

ולשון של זהורית בעוד שהיה מלבין ונותנין אותו באולם, כדאמר ביומא בפרק שני שעירי... ולשון שבין קרניו לאחר שמת שמעון הצדיק שראו שלפעמים היה מלבין ופעם לא היה מלבין התקינו שהיו מניחין בין קרניו ובסלע. [ריבב"ן שקלים פ"ד ה"ב]

לדברי הריבב"ן, המשנה עוסקת בלשונות שנהגו בשתי תקופות שונות. נראה שדבריו מתאימים לאופן בו ביארנו את דברי ר' אלעזר הקפר בתחילת השיעור. בתחילה, כאשר הלשון הייתה מלבינה באופן קבוע, הייתה לה תרומה מעשית לעבודת היום – סימן לכך שהכהן רשאי להמשיך בעבודתו. לכן, בשלב זה ניתן היה לקחת את הלשון מתרומת הלשכה. בשלב מאוחר יותר, כאשר הלשון הפסיקה להלבין באופן קבוע, לא ניתן היה להשתמש בה כסימן להשלמת מצוות השעיר, ולכן משמעות הלשון נותרה כסימן לכפרה בלבד, ומשום כך היא נקלחה משיירי הלשכה[8].