בשני השיעורים האחרונים עסקנו בענייני השעיר המשתלח – מעמדו כקרבן ומצות שילוחו. בשיעור זה נבחן דין נוסף הקיים בו: וידוי.

נאמר בתורה:

וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם, ונתן אתם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה.

[ויקרא טז, כא]

בכתוב זה מופיע ציווי על הכהן הגדול לסמוך את שתי ידיו על השעיר ולהתוודות עליו את כל חטאי ישראל. כדי לעמוד על טיבם של ציוויים אלו, נבחן את היחס בין הסמיכה והווידוי בשעיר המשתלח לסמיכה ולווידוי בשאר הקרבנות.

חובת הסמיכה על הקרבן נזכרת, ביחס לקרבנות השונים, בפרשת ויקרא[1]. לעומתה, חובת הווידוי על הקרבן אינה נזכרת בכתובים אלו, והיא מפורשת רק בקרבן עולה ויורד [ויקרא ה, ה] ובאשם גזילות [במדבר ה, ז][2]. נמצא, כי בפשט הכתובים אין קשר ברור בין חובת הסמיכה על הקרבן לבין חובת הווידוי, ורק לגבי השעיר המשתלח הסמיכה והווידוי נזכרים יחדיו.

לכאורה, עולה מכך הבדל עקרוני בין חובת הסמיכה והווידוי על השעיר המשתלח לבין חובת הסמיכה והווידוי על הקרבן. מגמת הסמיכה והווידוי בשעיר המשתלח היא 'נתינת' עוונותיהם של ישראל על ראש השעיר, וכך הוא נושא אותם ל"ארץ גזירה"[3]. בהתאם לכך, עיקרה של הסמיכה הוא בווידוי, בו הכהן הגדול 'נותן' את העוונות על ראש השעיר. לעומת זאת, לסמיכה על הקרבן יש משמעות מצד עצמה[4], והיא אינה תלויה בווידוי. עם זאת, הספרא לומד מן האמור לגבי שעיר המשתלח לקרבן עולה ויורד:

מנין שהוא טעון וידוי? תלמוד לומר 'והתודה'. ומנין שוידויו על חי? נאמר כאן וידוי ונאמר להלן וידוי – מה וידוי שנאמר להלן וידויו על חי, אף וידוי שנאמר כאן וידויו על חי. מנין שהוא טעון סמיכה? תלמוד לומר 'עליה', ולהלן נאמר 'עליו' – מה עליו אמור להלן טעון סמיכה, אף עליה אמור כאן תיטען סמיכה. [ספרא דיבורא דחובה פרשתא י הל' א-ב]

הספרא לומד מן השעיר המשתלח, בו הווידוי נעשה בשעת הסמיכה, כי גם בקרבן עולה ויורד הווידוי נעשה בשעת הסמיכה.

בברייתא מוצג הקשר בין הסמיכה לווידוי באופן מפורש עוד יותר:

כיצד סומך? הזבח עומד בצפון ופניו למערב, והסומך עומד במזרח ופניו למערב, ומניח שתי ידיו בין שתי קרנות של זבח... ומתודה על חטאת עון חטאת, ועל אשם עון אשם, ועל עולה עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני. [יומא לו.][5]

הברייתא אומרת כי יש להתוודות בשעת הסמיכה, ונראה ממנה כי הווידוי והסמיכה אחוזים זה בזה.

מדברי חז"ל האלו משתמע שקיימת זהות בין שעיר המשתלח לבין שאר הקרבנות לגבי הסמיכה והווידוי. לפי זה, לכאורה, כשם שבשעיר המשתלח הסמיכה נעשית לשם הווידוי[6], כך בכל הקרבנות הסמיכה נעשית לשם הווידוי.

הבנה זו מפורשת בפירוש על הספרא המיוחס לר"ש משאנץ:

והקפיד הכתוב בסמיכת גוי, וטעמא נראה משום שכשבא לסמוך מתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם, וכן על שלמים היה מתודה כמו על עולה, אבל גוי לאו בר כפרה הוא בקרבן. [המיוחס לר"ש על הספרא דבורא דנדבה פרק ה הל' ד ד"ה שאין]

המיוחס לר"ש טוען, כי הסמיכה דרושה מחמת הווידוי, ולכן גוי ש"לאו בר כפרה הוא בקרבן" אינו סומך על קרבנו[7]. לשיטתו, בהכרח בכל קרבן הטעון סמיכה קיימת חובת ווידוי. בשל כך, המיוחס לר"ש נזקק לחדש, כי הואיל ושלמים טעונים סמיכה[8], קיימת חובת ווידוי בשעת הבאתם.

בשיטה זו נוקט גם תוספות ר"י הלבן:

וסמיכה היינו וידוי, שהיו מתוודים בשעת סמיכה, על חטאת עון חטאת, ועל אשם עון אשם, ועל עולה עון לקט שכחה ופיאה ומעשר עני... אבל על שלמים לא הוה ידע רבי מה היו מתוודים. ונראה דעל שלמים היו מתוודים כמו על העולה.

[תוס' ר"י הלבן יומא ה. ד"ה כאילו]

תוספות ר"י הלבן מניח ביסוד דבריו כי בהכרח הסמיכה צריכה להיות מלווה בווידוי, ולכן ברור לו כי גם על שלמים היו מתוודים בשעת הסמיכה. על פי תפיסה זו הוא מתקשה מהו נוסח הווידוי על שלמים, והוא טוען כי היו מתוודים עליהם בדומה לווידוי על קרבן עולה. נמצא, כי לדבריו גם שלמים באים לכפרה, ולכן גם בהם שייך ווידוי[9].

מדברי הרמב"ם עולה שיטה שונה בעניין זה:

כיצד מתודה? אומר: חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך, וזו כפרתי. היה הקרבן שלמים, סומך בכל מקום שירצה מן העזרה במקום שחיטה, ויראה לי שאינו מתודה על השלמים אבל אומר דברי שבח. [הל' מעשה הקרבנות פ"ג הט"ו]

הרמב"ם נוקט כי בשעת הסמיכה על השלמים אין ווידוי אלא אמירת דברי שבח. עולה מכך, כי לשיטתו חובת הסמיכה אינה תלויה בחובת הווידוי, ולכן היא קיימת גם בשלמים שאין בהם ווידוי. עם זאת, שיטת הרמב"ם עדיין טעונה ביאור: אם חובת הסמיכה היא חובה עצמאית שאינה תלויה בחובת הווידוי, מהיכן לומד הרמב"ם את חידושו – אותו תולה בסברת עצמו – שעל השלמים "אומר דברי שבח" בשעת הווידוי? מניין לרמב"ם שהווידוי אינו נעשה בדממה?

הרב שמעון משה דיסקין בספרו 'משאת המלך' כותב בביאור שיטת הרמב"ם:

ונראה דמבואר מדבריו, דעניין וידוי על הקרבן אין ענינו רק מדין התשובה... אלא נראה דגם מדין הקרבן הוא שיפרט ענין הקרבן. וכיון שהוא בא על חטא צריך להתודות ולפרט חטאו שמביא הקרבן עליו.... ואשר לפי זה מבואר היטב מה שכתב דבשלמים אומר דברי שבח. שהוא מאותו הדין שבחטאת מפרט ענין הקרבן, שהוא החטא, כמו כן שלמים מפרט בו ענין הקרבן שהוא דברי שבח... וביותר נראה דכך הוא דין הסמיכה... שהסמיכה והוידוי דין אחד הוא, דסמיכה דינה לסמוך עליו ולומר סדר הוידוי, היינו פירוט ענינו של הקרבן.

[משאת המלך סי' שכז]

לדבריו, שיטת הרמב"ם, בהבנת היחס בין הסמיכה לווידוי, הפוכה לחלוטין משיטת המיוחס לר"ש. לפי המיוחס לר"ש הסמיכה נובעת מחמת חובת הווידוי, ואילו לפי הרמב"ם הווידוי נעשה מחמת חובת הסמיכה[10]. הרמב"ם סבור כי תפקיד הסמיכה הוא להגדיר את טיבו ומהותו של הקרבן. בשל כך, בשעת הסמיכה על הקרבנות הבאים לכפרה יש להגדיר את טיבם כקרבנות הבאים לשם כפרה, ולכן יש להתוודות עליהם. לעומת זאת, בשעת הסמיכה על שלמים יש להגדיר את טיבם כקרבנות הבאים לשם הודאה ושבח, ולכן בשעה זו יש לומר עליהם דברי שבח[11].

נמצא, כי לשיטת המיוחס לר"ש ניתן לקיים את ההבנה דלעיל, המשווה בין חובת הסמיכה והווידוי בשעיר המשתלח לחובת הסמיכה והווידוי על הקרבן: גם בקרבן וגם בשעיר המשתלח הסמיכה נעשית מחמת הווידוי. לעומת זאת, לשיטת הרמב"ם, נראה להבחין ביניהן: בשעיר המשתלח קיימת חובת ווידוי, והסמיכה היא דין בווידוי; בקרבן, לעומת זאת, קיימת חובת סמיכה, והווידוי הוא דין בסמיכה.

החזון יחזקאל טוען כי שתי הבנות אלו במשמעות הסמיכה והווידוי בשעיר המשתלח ובשאר הקרבנות, יסודן במחלוקת תנאים במסכת מנחות. המשנה מביאה מחלוקת באלו קרבנות ציבור יש סמיכה:

כל קרבנות הצבור אין בהם סמיכה, חוץ מן הפר הבא על כל המצות ושעיר המשתלח. רבי שמעון אומר: אף שעירי עבודה זרה. [מנחות צב.]

בתוספתא מובא דין ודברים בין התנאים בעניין זה:

כל קרבנות צבור אין בהן סמיכה חוץ מפר הבא על כל המצות ושעירי עבודה זרה שהן טעונין סמיכה, דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר: שעירי עבודה זרה אין טעונין סמיכה. מה היה מביא תחתיהן? שעיר המשתלח. אמר לו רבי שמעון: והלא אין סמיכה אלא בבעלים, שעיר המשתלח סומכין עליו אהרון ובניו כאחד. אמר לו רבי יהודה: אף הן מתכפרין בו.

[תוספתא מנחות פ"י ה"ג][12]

מדברי התוספתא עולה, כי מוסכם על התנאים שיש שני קרבנות ציבור חריגים שיש בהם סמיכה, ונחלקו רבי יהודה ורבי שמעון האם אלו פר הבא על כל המצוות ושעירי עבודה זרה או פר הבא על כל המצוות ושעיר המשתלח. לשיטת רבי שמעון, אמנם הכהן הגדול סומך על השעיר המשתלח, אך הכהן הגדול אינו בעל הקרבן, ולכן אין למנות את שעיר המשתלח כקרבן ציבור הטעון סמיכת בעלים. לעומת זאת, לשיטת רבי יהודה, הואיל והכהנים מתכפרים בשעיר המשתלח, יש להגדיר סמיכה זו כסמיכת הבעלים על הקרבן, ולכן יש למנות את שעיר המשתלח כקרבן ציבור הטעון סמיכת בעלים.

החזון יחזקאל לומד מכך שנחלקו רבי יהודה ורבי שמעון בגדר הסמיכה על השעיר המשתלח:

ולרבי שמעון הסמיכה היא מדין עבודת הכהן הגדול בקרבן השעיר המשתלח. ורבי יהודה סובר כי אף הכהן הגדול מתכפר בשעיר המשתלח, וסמיכתו הוה סמיכה בבעלים, ודינה כדין שאר סמיכה. [חזון יחזקאל שם, ד"ה אמר לו]

לדברי החזון יחזקאל, רבי יהודה סובר כי הסמיכה על השעיר היא מדין חובת הבעלים לסמוך על קרבנו. לעומת זאת, לפי רבי שמעון, זו סמיכה מדין ייחודי בשעיר המשתלח[13].

החזון יחזקאל מוסיף ומציע כי מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון בגדר הסמיכה על השעיר, עומדת ביסוד מחלוקת נוספת ביניהם:

יעמד חי לפני ה' לכפר עליו – עד מתי יהיה זקוק לעמוד חי? עד שעת מתן דמו של חבירו, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: עד שעת וידוי דברים. [יומא מ:]

רבי יהודה ורבי שמעון נחלקים עד איזו שעה השעיר המשתלח צריך להיות חי: עד שעת מתן דם השעיר הפנימי או עד שעת הווידוי. עולה מכך מחלוקת ביניהם האם הווידוי על השעיר מעכב.

החזון יחזקאל טוען כי מחלוקת זו נעוצה במחלוקת הקודמת ביניהם, בגדר הסמיכה על השעיר:

ואולי אזלי רבי יהודה ורבי שמעון לטעמייהו דהכא בפלוגתתם בתוספתא יומא (פ"ג הלכה ז'), ר' יהודה סובר שם שהודוי על שעיר המשתלח אינו מעכב, משום שלדידיה הסמיכה והודוי בשעיר המשתלח הוא כודוי שבכל קרבן חטאת שמתודה בשעת סמיכתו (כדקתני לקמן) ואינו מעכב, והוא הדין הכא נמי לא מעכב. ורבי שמעון שסובר הכא שהסמיכה בשעיר המשתלח אינה מדין סמיכה בעלמא, אך הסמיכה בשעיר המשתלח היא מדין עבודת הכהן הגדול בקרבן השעיר המשתלח, ולדידיה הסמיכה והודוי מעכב. [שם]

לטענתו, רבי יהודה סובר כי חובת הסמיכה והווידוי בשעיר המשתלח היא מדין סמיכה ווידוי על הקרבן. בשל כך, כשם שבכל הקרבנות הסמיכה והווידוי אינם מעכבים, כך הם אינם מעכבים גם בשעיר המשתלח. לעומתו, רבי שמעון סובר כי חובת הסמיכה והווידוי בשעיר המשתלח היא דין ייחודי בשעיר המשתלח, ודין זה הוא לעיכובא[14].

שיטת רבי שמעון קרובה להבנה שהוצגה בתחילת השיעור, המבוססת על פשטות הכתובים, המחלקת בין הסמיכה והווידוי בשעיר המשתלח לסמיכה ווידוי על הקרבן. עם זאת, בשיטת רבי שמעון עולה תפיסה חדשה במשמעות הווידוי על השעיר המשתלח. לשיטתו, הווידוי אינו רק המעשה באמצעותו השעיר 'נושא' את עוונות בני ישראל, אלא הווידוי הוא עבודת הכפרה הנעשית בשעיר המשתלח במקדש. על פי שיטה זו, כפרת כל הקרבנות היא 'כפרת דמים', ואילו כפרת השעיר המשתלח היא 'כפרת דברים', בווידוי הנעשה עליו. בשל כך, הווידוי מעכב, והוא המכפר על ישראל[15].

בשולי הדברים יש להעיר, כי היראים מונה את מצות הווידוי ביום הכיפורים כמצוה בפני עצמה:

וידוי יום הכפורים. צוה יוצרינו לכהן גדול שיתודה על חטאת יום הכפורים ב' וידויין, אחד עליו ועל ביתו, ועל שעיר המשתלח עוון ישראל. [יראים סי' רסג]

מדבריו עולה כי הווידוי אינו דין בקרבן, וכן אינו פרט בעבודת יום הכיפורים, אלא זהו דין בפני עצמו: כשם שיש לקיים את עבודות 'כפרת הדם', כך יש לבצע עבודת כפרה נוספת: 'כפרת דברים', על ידי ווידוי בפה[16].

שיטת היראים בעניין זה עולה מדבריו במקום נוסף:

חטא לכפר בתחנונים וקרבן. שם יוצרנו יתברך ויתעלה נצח, ציווה כי יחטא אדם בשוגג שחייבים על זדונו כרת יביא חטאת... ובכולן כתיב בהן 'וכפר', למדנו מ'וכפר' שבשעה שיביא קרבן יתוודה ויתחנן שימחול לו יוצרנו, דילפינן מכפרת יום הכיפורים, דתניא ביומא פרק אמר להם הממונה: 'וכפר – בכפרת דברים הכתוב מדבר. אתה אומר בכפרת דברים, או אינו אלא וכו', נאמר כאן כפרה ונאמר להלן כפרה, מה להלן כפרת דברים אף כאן כפרת דברים. [יראים סי' תמא]

לדברי היראים, חטא מחייב כפרה כפולה – בקרבן ובווידוי פה. נמצא, כי היראים משווה בין ווידוי של שעיר המשתלח לווידוי על הקרבן, אך לשיטתו ווידוי זה אינו דין בקרבן, אלא הוא מהווה חובה בפני עצמה – כפרת דברים הנעשית על ידי הווידוי.