בשיעור הקודם עסקנו בשאלה האם השעיר המשתלח מוגדר כקרבן. בשיעור הנוכחי נעסוק בגדר המצווה המתקיימת בשעיר המשתלח, והיא שילוחו לעזאזל.

נאמר בתורה:

וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אתם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה. ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר. ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבאו אל הקדש והניחם שם. ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו ויצא ועשה את עלתו ואת עלת העם וכפר בעדו ובעד העם. ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה. והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים ואחרי כן יבוא אל המחנה. [ויקרא טז, כא-כו]

מן הכתובים נראה שלתהליך שילוח תפקיד משמעותי בתהליך הכפרה – "ונשא השעיר את כל עונתם אל ארץ גזרה". תובנה זו עומדת בקושי לאור מחלוקת התנאים [מ.-מ:] בעניין הגורם המעכב בכפרת השעיר אשר הזכרנו בשיעור הקודם. ראינו שר' יהודה סובר שהשעיר צריך להיוותר חי עד שעת הזאת הדמים של השעיר הפנימי, ואילו ר' שמעון סובר שאף הוידוי הנעשה על השעיר מעכב, ואם השעיר מת קודם הוידוי, יש להפיל את הגורל על שעיר נוסף בכדי להשלים את הוידוי. יוצא אפוא, שלכולי עלמא, אין לראות בשילוח השעיר גורם מעכב בכפרה, ובמידה והשעיר מת קודם לכן, אין צורך לשוב ולהפיל את הגורל על שעיר נוסף. וכך כותב רש"י במפורש:

דשילוח דלא מעכב לדברי הכל, דכי כתיב 'חוקה' - אדברים שהכהן עושה בבגדי לבן, ולא על דברים הנעשים על ידי איש עתי. [רש"י סה. ד"ה אלא מת]

אם כן, כיצד ניתן לכלכל את מסקנת הסוגיה כפי שהיא מתפרשת בדברי רש"י לאור העולה מפשט המקראות?

מדברי המיוחס לר"ש על הספרא שהזכרנו בשיעור הקודם, עולה שבשאלה זו נחלקו התלמודים, הבבלי והירושלמי. בירושלמי מוצגת מחלוקת התנאים באופן שונה:

יעמד חי – מלמד שהוא עתיד למות. עד מתי הוא חיה? עד 'וכלה מכפר את הקודש', דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: עד שעת הוידוי. על דעתיה דר' יהודה הוידוי מעכב, על דעתיה דר' שמעון אין הוידוי מעכב. מה נפק מן ביניהון? שלחו בלא וידוי. על דעתיה דר' יהודה צריך להביא שעיר אחר, על דעתיה דר' שמעון אינו צריך להביא שעיר אחר.

[ירושלמי פ"ו ה"ב]

כאשר הירושלמי מציין את הנפקא מינה בין עמדות התנאים, הוא מציין למקרה בו שילחו את השעיר לפני הוידוי. מכך שהירושלמי טורח לבאר שדווקא כאשר שילחו את השעיר לפני הוידוי, אין צורך להביא שעיר נוסף לפי ר' יהודה, ניתן ללמוד שכאשר השעיר מת לפני השילוח, גם ר' יהודה יודה שיש צורך להביא שעיר נוסף[1].

ברם, נראה שגם בשיטת הבבלי, קשה לקבל מסקנה זו כפשוטה. הבבלי מציין את דרשת הספרא:

תנו רבנן, 'איש' – להכשיר את הזר. 'עתי' –שיהא מזומן. 'עתי' – ואפילו בשבת, 'עתי' – ואפילו בטומאה. [יומא סו.-:]

מדברי המדרש עולה ששילוח השעיר דוחה את השבת. על מסקנה זו הקשה הגבורת ארי:

קשה לי, כיון דלכולי עלמא שילוח השעיר אינו מעכב אמאי דחי שבת.

[גבורת ארי סו: ד"ה עתי]

מקשה הגבורת ארי, אם שילוח השעיר אינו מעכב, מדוע השילוח דוחה את השבת[2]? למסקנה מציע הגבורת ארי את המודל הבא:

והשתא יש לומר, כיון דשני שעירים דיום הכיפורים מעכבין זה את זה, כדתנן סוף פרק ג' דמנחות וכדמוכח בכולי פירקין, הוה ליה שעיר של שם ושל עזאזל כחד, וכאילו הן קרבן אחד, ושחיטת שעיר של שם דדחי יום הכיפורים מהני לשל עזאזל כאילו הוא גופו דנימא כבר דחתה שחיטה את השבת, וכיון שדחתה כבר, אפילו משום חביבה מצוה בשעתא בכהאי גוונא ראוי לדחות שבת, כל שכן שעה עוברת לגמרי כמו שילוח השעיר, שאין לו תקנה אלא בשעתיה ביום הכיפורים דוקא, שדוחה שבת. [שם]

הגבורת ארי סובר שיש לראות בשני השעירים קרבן אחד. ממילא, כיוון ששחיטת השעיר הפנימי דוחה את השבת, נמצא שמערכת קרבן השעירים כולה דוחה את השבת. הגדרת שני השעירים כקרבן אחד מבארת מדוע גם מצווה שאינה מעכבת בתהליך הכפרה, כדוגמת השילוח, דוחה את השבת[3].

אמנם, נראה שהיה מי שסבר שגם בשיטת הבבלי, שילוח השעיר מעכב. המשנה החותמת את הפרק עוסקת באופן בו מתוודע הכהן הגדול לכך שהשעיר הגיע למדבר:

אמרו לו לכהן גדול הגיע שעיר למדבר, ומניין היו יודעין שהגיע שעיר למדבר? דירכאות היו עושין ומניפין בסודרין ויודעין שהגיע שעיר למדבר. אמר רבי יהודה: והלא סימן גדול היה להם, מירושלים ועד בית חדודו שלשה מילין, הולכין מיל וחוזרין מיל ושוהין כדי מיל ויודעין שהגיע שעיר למדבר. [יומא סח:]

ר' יהודה סובר שבמקום הנפת הסודרין, ניתן להניח שלאחר זמן הילוך שלושה מילין השעיר הגיע למדבר. מדברי ר' יהודה מסיק אביי:

אמר אביי: שמע מינה בית חדודו במדבר קיימא, והא קא משמע לן[4] כיון שהגיע שעיר למדבר נעשית מצותו. [שם]

מדברי ר' יהודה למדנו, שמצוות השעיר מתקיימת משעה שהגיע השעיר למדבר. מפשט הדברים נראה, ששילוח השעיר מעכב את הכפרה, ואם השעיר מת לפני השילוח, יש לשוב ולהביא שעיר נוסף. וכך כותב המאירי:

ופירשו בגמ' שמשהגיע לשם נעשית מצותו, עד שאם מת מאליו קודם שדחפו אין צריך להביא אחר. [מאירי סו. ד"ה אמרו]

המאירי סובר שמדברי ר' יהודה למדנו שאם השעיר מת לאחר ההגעה למדבר, אך לפני הדחייה לצוק, אין צורך להביא שעיר נוסף. המאירי מדגיש את החידוש בדברי ר' יהודה, הסובר שדחיית השעיר לצוק אינה מעכבת את הכפרה, אך ברור מדבריו שגם לשיטתו, במידה והשעיר ימות לפני ההגעה למדבר, ואפילו לאחר הזאות השעיר הפנימי או הוידוי, יש להביא שעיר נוסף[5].

הרב שאול ליברמן, יישב את היחס בין העולה ממחלוקת התנאים ובין דברי הגמרא בשיטת ר' יהודה:

ברם אפשר שאין הדין אלא במת, אבל אם לא מת, אלא שברח לפני שילוחו אפשר שלא יצא, ואין השעיר מכפר, אלא היום מכפר, כמו אחר חורבן הבית. [תוספתא כפשוטה עמ' 793]

הרב שאול ליברמן סובר, שאכן במידה והשעיר מת קודם השילוח, אין צורך להביא שעיר אחר תחתיו. אלא שבמידה והשעיר ברח לפני השילוח, אזי השילוח מעכב את הכפרה, והכפרה מושלמת על ידי עיצומו של יום, ולא על ידי השעיר, כפי שפועלת הכפרה לאחר חורבן הבית[6].

עד כה התייחסנו למצוות השילוח כ'מקשה אחת', אך למעשה, נראה שגם במצוות השילוח עצמה ניתן להבחין בין שני מוקדים שונים. קודם הזכרנו את דרשת הספרא "עתי – ואפילו בשבת". הגמרא מבררת לשם מה נצרכה דרשה זו, ועל כך עונה רב ששת:

אמר רב ששת: לומר שאם היה חולה מרכיבו על כתפו. [יומא סו:]

רב ששת סובר שהדרשה מלמדת שבמידה והשעיר חולה במהלך השילוח, רשאי המשלח לשאת אותו על כתפו, אף שבכך הוא עובר על מלאכת הוצאה[7]. על תשובתו של רב ששת לשאלת הגמרא הקשה השאגת אריה:

הא דאמר התם: 'גזירה – אין גזירה אלא דבר המתגזר ויורד', כלומר ההר יהיה גבוה מאוד עד שכשדוחה השעיר ממנו נופל ומתגזר איברים איברים, ותנן נמי התם, 'לא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים'... הרי שהיה ממית את השעיר בידים ואית ביה משום נטילת נשמה דהוי אב מלאכה... ואם כן מאי קשיא ליה לרב ששת 'עתי אפילו בשבת למאי הילכתא',' דילמא אתי קרא למישרי אב מלאכה דנטילת נשמה? [שאגת אריה סימן ע]

השאגת אריה תוהה, מדוע נצרך רב ששת להעמיד את דרשת הספרא דווקא במקרה בו חלה השעיר, והלא כחלק מתהליך השילוח, יש לדחות את השעיר מהצוק ולהמיתו. ובהמתת השעיר, יש משום מלאכת 'נטילת נשמה'[8]. על כך עונה השאגת אריה:

דיש לומר, משום דסבירא ליה לרב ששת כיון דהאי 'עתי' גבי שילוח השעיר כתיב, משמע דאתי קרא למישרי איסור שבת הנעשה בשעת שילוח השעיר, ולא מיירי מאיסור הנעשה בשעה שהגיע כבר לצוק שהוא אחר שילוחו. [שם]

לדבריו, דחיית השעיר מן הצוק אכן דוחה את השבת, אך דרשת הספרא אינה עוסקת בדין זה אלא רק בדין שילוח השעיר למדבר בלבד. דחיית השעיר מהצוק הינה דין נפרד, המגיע לאחר ששלב השילוח מסתיים[9].

אם כן, השאגת אריה מניח את התשתית להבנה לפיה מצוות השילוח מורכבת משני דינים נפרדים: שילוח השעיר למדבר, ודחייתו מן הצוק. זאת כאמור, על פי דיוקו בדרשה המופיעה בספרא. הגרי"ד ביסס והעמיק טענה זו על פי העולה מפשטי המקראות:

והנה מדיוק לשון הפסוקים משמע בעליל שיש שני שלבים ושני קיומים בשילוח. שהרי כתוב אחד אומר: "וסמך אהרן... ונתן אתם על ראש השעיר, ושלח ביד איש עתי המדברה"; וכתוב אחד אומר: "ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר". הווה אומר, יש שני קיומי שילוח. הראשון, שילוח "המדברה", וכיון שהגיע למדבר הושג קיום זה; השני, שילוח במדבר עצמו עד שיגיע לצוק ואולי אף הדחייה עצמה.

[שיעורי הגרי"ד עבודת יום הכיפורים עמ' קנט]

הגרי"ד מדייק מלשון הפסוקים, שהשלב הראשון של השליח מסתיים בהגעת השעיר למדבר, וכפי שראינו לעיל בדברי הגמרא [סח:] בשיטת ר' יהודה – "כיוון שהגיע שעיר למדבר נעשית מצוותו". לאחר מכן קיים שלב נוסף בו יש להביא את השעיר לצוק ולדחותו ממנו. בהמשך מבאר הגרי"ד שהשלב הראשון הינו חלק מעבודת הכהן הגדול עצמו, והשלב השני הוא באחריותו של האיש העתי:

והנה, הקיום האשון מתייחס לכהן הגדול שהרי 'אהרן' כתיב ביה, אך הקיום השני הוא נחלת איש עתי המוליכו ואין לכהן הגדול זיקה אליו, שלא נאמר אלא "ושלח את השעיר במדבר", ואין הכוונה לכהן הגדול, אלא לאיש העתי המוליכו[10]. [שם]

משמעות רעיונית לשני שלבים אלו נותן הרב אברהם סתיו בספרו 'מבית לפרוכת':

מהי משמעותם של שלבים אלו? נראה שהשלב הראשון של השילוח הוא השלב שבו האדם מרחיק מעליו את החטא... שלב העזיבה של החטא, שבירת הפסיפסין (אביזרי הימורים), איננו מעכב אמנם את הכפרה אך הוא מהווה חלק מעבודת היום. שלב זה מתרחש בליווי צמוד של יקירי ירושלים (סו:) המשתתפים בשילוח. לעומת זאת, השלב של הבאת השעיר אל הצוק ודחייתו איננו קשור בכלל לעם ישראל. שלב זה שהוגדר על ידי הגרי"ד כדין ב"חפצא" של השעיר, עניינו התמודדות עם החטא והרוע עצמם, בלי קשר להשפעתם על האדם. [מבית לפרוכת עמ' 304-305]