המשנה במסכת זבחים מתארת את עבודתם הייחודית של פר ושעיר של יום הכיפורים:

פר ושעיר של יום הכפורים שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון, ודמן טעון הזיה על בין הבדים ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב. [זבחים פ"ה מ"א]

מקור שלוש הזאות אלו, "על בין הבדים ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב", הוא בכתובים בפרשת אחרי מות:

א.מפורש בכתוב [ויקרא טז, יד-טו] כי יש להזות את דם הפר ואת דם השעיר בקודש הקדשים: "ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה, ולפני הכפרת יזה שבע פעמים מן הדם באצבעו. ושחט את שעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו אל מבית לפרכת, ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והזה אתו על הכפרת ולפני הכפרת".

ב.מהכתוב [שם, טז] "וכן יעשה לאהל מועד" לומדים חז"ל [ספרא אחרי מות פרק ד הל' ה; יומא נו:] כי ההזאות נעשות גם בהיכל.

ג.מפורש בכתוב [שם, יח-יט] כי לבסוף הכהן הגדול מזה מדם הפר והשעיר על מזבח הזהב: "ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו, ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב. והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים, וטהרו וקדשו מטמאת בני ישראל".

ואם כן, דם הפר והשעיר של יום הכיפורים אינו ניתן, כשאר הקרבנות, על המזבח החיצון[1]; אלא הוא משמש להזאות לפני ולפנים, בהיכל ועל מזבח הזהב.

ניתן היה להבין כי החילוק בין פר ושעיר של יום הכיפורים לשאר הקרבנות הוא רק במקום נתינת הדם – על המזבח החיצון או בקודש פנימה, אך מצד אופי העבודה ומטרתה אין הבדל בין מתן דם הפר והשעיר של יום הכיפורים לעבודות מתן דמי שאר הקרבנות. עם זאת, יש שדייקו [שיעורי הגרב"ד פוברסקי זבחים ד. אות מב; שיעורי ברכת מרדכי שם, אות קנג] לא כך מדברי הגמרא בזבחים הדנה במקור פסול מחשבת 'שלא לשמה' בעבודות השונות:

זריקה מנלן? וכי תימא לילף מהני, מה להני שכן טעונות צפון וישנן בחטאות הפנימיות.

[זבחים ד.]

הגמרא אומרת כי לא ניתן ללמוד את פסול מחשבת 'שלא לשמה' בזריקה מהפסול הקיים בשאר עבודות הדם, הואיל וקיימת חומרה בשאר העבודות שאינה קיימת בזריקה: "טעונות צפון וישנן בחטאות הפנימיות". מבואר מדברי הגמרא כי עבודת הזריקה אינה מתקיימת בחטאות הפנימיות. ואם כן, ההזאות הנעשות בפנים אינן דומות במהותן לזריקה בשאר הקרבנות, אלא זהו מעשה בעל אופי אחר ומגמה שונה[2].

המשמעות הייחודית של הזאות דם הפר והשעיר עולה מתוך התורה עצמה:

וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם... ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו... וטהרו וקדשו מטמאת בני ישראל. [ויקרא טז, טז-יט]

התורה מגדירה את הזאות הדם הנעשות לפני ולפנים ככפרת הקודש, ואת ההזאות הנעשות על מזבח הזהב ככפרת המזבח. הזאות אלו באות לנקות ולהעביר את הטומאה שדבקה בו במשך השנה, וכך הוא נטהר ומתקדש[3].

על פי זה מבאר הרב דניאל וולף בספרו 'מנחה וזבח' את החילוק העקרוני בין הזאות דם הפר והשעיר למתן דם שאר הקרבנות:

ברוב הקרבנות, המזבח משמש את הקרבן. כלומר: ישנה מצווה להקריב את הקרבן, ומקום קיומה הוא על המזבח. זריקת הדם על המזבח אינה מיועדת להשיג מטרות הקשורות למזבח עצמו; מבחינה זו, המזבח מתפקד אך ורק כמקום המיועד והראוי להקרבת הקרבן. עם זאת, נראה שבזריקות דם הפר והשעיר של יום הכיפורים קיימת מגמה נוספת... המזבח מהווה יעד מהותי של זריקת הדם, ולא רק מקום לקיים בו את מצוות הקרבת הקרבן: הדם נועד לטהר ולקדש את המזבח, 'לנקות' אותו מטומאות ומפגמים שאירעו לו בעבר, ולהכינו לקראת העבודה בעתיד. [מנחה וזבח עמ' 321-322]

לפי דבריו, תורף ההבדל בין הפר והשעיר של יום הכיפורים לשאר הקרבנות הוא ביחס בין הקרבן לבין המזבח: ברוב הקרבנות המזבח משמש את הקרבן, ואילו בפר ושעיר של יום הכיפורים – הקרבנות באים לצורך כפרת המזבח (וכן לצורך כפרת הקודש).

על פי הבחנה מעין זו מבאר הגרי"ז את דין המשנה לגבי דם שנשפך באמצע מתנות הדם:

ואם עד שלא גמר את המתנות שבפנים נשפך הדם, יביא דם אחר ויחזור בתחילה מבפנים. וכן בהיכל וכן במזבח הזהב, שכולן כפרה בפני עצמן. [משנה יומא ס.]

המשנה מלמדת כי כפרת קודש הקדשים, ההיכל והמזבח יכולה להיעשות על ידי שלושה קרבנות שונים, הואיל וכל אחת מהן היא כפרה בפני עצמה.

הגרי"ז מבאר את טעם הדבר:

דנראה דהא דמ"ג הזאות מעכבים אינם דין בעצם הקרבן, דהקרבן בעי להיתרו מ"ג הזאות, אלא שהוא דין בחובת היום, אבל בהיתרא דקרבן אינם מעכבים כלל, וראיה מהא דיכול להביא ד' קרבנות של פר וד' שעירים, ואי נימא דלהיתרא דגוף הקרבן בעי כל ההזאות, איך שייך שיותר בהזאות דחבירו, אלא על כרחך דבעצם הקרבן אין צריך כלל כל ההזאות אלא לחובת היום, ולחובת היום יוצא בד' פרים גם כן. [גרי"ז זבחים לט: תוס' ד"ה לפר]

הגרי"ז מבאר, כי הואיל וההזאות אינן דין בקרבן אלא 'חובת היום' (כלומר, שהן באות לשם כפרת קודש הקדשים, ההיכל והמזבח), הן אינן צריכות להיעשות על ידי קרבן אחד, וכל כפרה יכולה להיעשות על ידי קרבן אחר.

דברים אלו אמורים לגבי הזאות דם פר ושעיר של יום הכיפורים, והם מלמדים על הייחודיות שלהן לעומת מתנות דם שאר הקרבנות. עם זאת, המשנה במסכת זבחים מונה קרבנות נוספים שמתן דמם דומה למתן דם הפר והשעיר של יום הכיפורים:

פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון, ודמן טעון הזיה על הפרוכת ועל מזבח הזהב. [זבחים פ"ה מ"ב]

משנה זו מלמדת על דמיון רב בין פר ושעיר של יום הכיפורים לבין הפרים והשעירים הנשרפים (=פר העלם דבר של ציבור, פר של כהן משוח ושעירי עבודה זרה): בשניהם הדם אינו ניתן על המזבח החיצון, אלא יש להזות ממנו על הפרוכת ועל מזבח הזהב. אמנם, קיים הבדל ביניהם לגבי הזאת הדם בקודש הקדשים, הקיימת רק בדם פר ושעיר של יום הכיפורים, אך ניתן לבאר הבדל זה כנובע מאיסור הכניסה לקודש הקדשים הקיים בכל השנה: רק ביום הכיפורים מותרת הכניסה לקודש הקדשים, ולכן רק את דם פר ושעיר של יום הכיפורים ניתן להזות בקודש הקדשים; את דם הפרים והשעירים הנשרפים לא ניתן להזות בקודש הקדשים, ולכן מסתפקים בהזאה על הפרוכת ועל מזבח הזהב.

אמנם, הגמרא מציינת הבדל נוסף בין הזאות פר ושעיר של יום הכיפורים להזאות פרים ושעירים הנשרפים:

לפני ה' – מה תלמוד לומר? אמר רבי נחמיה: לפי שמצינו בפר ושעיר של יום הכפורים שכהן עומד לפנים מן המזבח ומזה על הפרוכת בשעה שהוא מזה, יכול אף זה כן? תלמוד לומר 'מזבח קטרת הסמים לפני ה' אשר באהל מועד' – מזבח לפני ה' ואין כהן לפני ה'. הא כיצד? עומד חוץ למזבח ומזה. [יומא נח:]

רבי נחמיה מבחין ביניהן לגבי מקום עמידת הכהן המזה: בשעת הזאת דם פר ושעיר של יום הכיפורים הוא עומד "לפנים מן המזבח", ואילו בשעת הזאת הפרים והשעירים הנשרפים הוא עומד "חוץ למזבח"[4].

הגרי"ד סולוביצ'יק מציע הסבר לחילוק זה:

ובהסבר הדבר ניתן כמובן לומר שאין זו אלא גזירת הכתוב לגבי מקום עמידת המזה. אך יותר נראה שמשתקף כאן חילוק עקרוני בין אופי ההזאות. בשאר פרים ושעירים מתייחסת ההזאה לחפצא של הפרוכת, ובכן כל שעומד בהיכל ומזה כנגדה, ההזאה כשרה ואין טעם לקבוע מקום לעמידתו. אך הזאות היכל דפר ושעיר ביוה"כ אינן קיום בחפצא של הפרוכת אלא במקומה, שכן לגבי עבודת יוה"כ מוגדר האזור שבין מזבח הזהב לפרוכת כמקום בפני עצמו. [שיעורי הגרי"ד עמ' קז]

לדברי הגרי"ד, אמנם גם בפר ושעיר של יום הכיפורים וגם בשאר הפרים והשעירים הנשרפים ההזאות נעשות כנגד הפרוכת, אך יש הבדל עקרוני ביניהם: בפר ושעיר של יום הכיפורים ההזאות מכוונות כלפי ההיכל עצמו – המקום שבין מזבח הזהב לפרוכת, ולכן הכהן צריך לעמוד במקום זה בשעת ההזאות. לעומת זאת, בשאר הפרים והשעירים הנשרפים, ההזאות מכוונות כלפי הפרוכת עצמה, ולכן אין צורך שהכהן יעמוד בין מזבח הזהב לפרוכת.

נראה להעמיק הבחנה זו. כפי שנאמר לעיל, יום הכיפורים הוא יום ניקוי וחיטוי המקדש. בשל כך, הכהן הגדול צריך לכפר (=לנקות) על כל חלק מחלקי המקדש: קודש הקדשים, ההיכל והמזבח. בשל כך, עליו להזות בכל אחד ממקומות אלו מדם הפר ומדם השעיר. לעומת זאת, הזאות שאר הפרים והשעירים הנשרפים אינם באים לשם כפרת המקדש, אלא לשם כפרת החטא הספציפי עליו קרבנות אלו באים. בשל כך, הזאות אלו אינן מכוונות אל חלקי המקדש השונים, אלא הן נעשות כנגד מקום השכינה – "לפני ה' את פני פרוכת הקודש" [ויקרא ד, ו][5].

הגרי"ז מאמץ הבחנה זו, ועל פיה הוא טוען כי דין המשנה [ס.] שהובא לעיל, כי ניתן להזות מקרבנות שונים, אמור רק לגבי פר ושעיר של יום הכיפורים ולא לגבי שאר החטאות הפנימיות:

ולפי זה נמצא, דבפר העלם דבר ושאר הפנימיים לא יוכל להביא פר אחר אם נשפך לאחר שנתן על הפרוכת וליתן על המזבח, כיון דשם העיכוב הוא בעצם הקרבן, לא יועיל חבירו עליו ויצטרך להתחיל מתחילה. [גרי"ז זבחים לט: תוס' ד"ה לפר]

כפי שהובא לעיל, הגרי"ז סבור שהדין שניתן להזות מקרבנות שונים נובע מכך שההזאות אינן דין בקרבן אלא מ'חובת היום' לכפר על המקדש. על פי עיקרון זה טוען הגרי"ז, כי דין זה אמור רק בהזאות פר ושעיר של יום הכיפורים, אך לא בהזאות שאר חטאות פנימיות, שהן חובת הקרבן[6].

הבחנה זו עולה גם מחידושו של הגבורת ארי לגבי נגיעת דם ההזאות בכפורת. דברי הגבורת ארי אמורים ביחס לברייתא המובאת בגמרא:

תנא, כשהוא מזה אינו מזה על הפרוכת אלא כנגד הפרוכת. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: אני ראיתיה ברומי והיו עליה כמה טיפי דמים של פר ושעיר של יום הכפורים... ותנן נמי גבי פר העלם דבר של צבור כי האי גוונא: כשהוא מזה לא היו נוגעין בפרוכת, ואם נגעו נגעו. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: אני ראיתיה ברומי והיו עליה כמה טיפי דמים של פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודה זרה. [יומא נז.]

בבריתא זו מובאת מחלוקת, לגבי הזאות דם פר ושעיר של יום הכיפורים ולגבי שאר החטאות הפנימיות, האם הדם צריך לגעת בפרוכת. הברייתא אומרת כי לפי לשיטה ששאר החטאות הפנימיות אינן צריכות לגעת בפרוכת – "אם נגעו נגעו". הגבורת ארי מקשה, מדוע הברייתא אינה אומרת גם לגבי פר ושעיר של יום הכיפורים "ואם נגעו נגעו". הגבורת ארי מתרץ:

והמחוור נראה לי דהיינו טעמא דלא קאמר גבי יום הכיפורים 'ואם נגעו נגעו' כדתני גבי הני, משום דמקום הפרוכת של משכן קדושתו כלפנים ומחודו החיצון ולפנים הוי קודש הקדשים... וכיון שכן איכא למימר, דלתנא קמא בשל יום הכיפורים דכתב רחמנא 'וכן יעשה באוהל מועד', היינו היכל, אי אפשר להזות אלא כנגד הפרוכת, אבל לא יגעו בפרוכת כיון דפרוכת קדושת קודש הקדשים עליו הוה ליה כאלו מזה בקודש קדשים ולא בהיכל... מה שאין כן הזאת פר העלם דבר, דרחמנא לא תלי להו באוהל מועד אלא בפרוכת, כדכתיב 'והיזה את פני הפרוכת', לית לן בה אפילו אי נוגע בו. [גבורת ארי נז. ד"ה אלא כנגד]

הגבורת ארי טוען כי רק בשאר החטאות הפנימיות הדם יכול לגעת בפרוכת, אך לא בפר ושעיר של יום הכיפורים. טענתו מבוססת על ההבחנה העקרונית דלעיל ביניהם: הזאות פר ושעיר של יום הכיפורים צריכות להיעשות בהיכל, ולכן הדם צריך להגיע לקרקע ההיכל, ולא לפרוכת שאינה חלק מן ההיכל. הזאות שאר החטאות הפנימיות, לעומת זאת, אינן צריכות להיעשות בהיכל, אלא "לפני ה' את פני פרוכת הקודש" [ויקרא ד, ו] – אל מול מקום קודש הקדשים. בשל כך, הזאות אלו כשרות גם אם נגעו בפרוכת[7].

מדברי הרמב"ם עולה שיטה שונה בעניין זה. מפורש בדברי הרמב"ם כי הזאות דם הפר והשעיר של יום הכיפורים היו נעשות "כנגד הארון":

ואחר כך נוטל דם הפר מעל הכן ומזה ממנו על הפרוכת כנגד הארון שמונה הזיות, ומניח דם הפר ונוטל דם השעיר ומזה ממנו על הפרוכת כנגד הארון שמונה הזיות.

[הל' עבודת יום הכיפורים פ"ד ה"ב][8]

לעומת זאת, לגבי הזאות שאר החטאות הפנימיות כותב הרמב"ם:

פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין זורק דם מכל אחד מהם שבע הזיות על הפרוכת המבדלת בין הקדש ובין קדש הקדשים, וארבע הזיות על ארבע קרנות מזבח הזהב.

[הל' מעשה הקרבנות פ"ה הי"ג]

הרמב"ם כותב באופן סתמי שיש להזות "על הפרוכת המבדלת בין הקודש ובין קודש הקדשים", ואינו מציין שיש להזות דווקא "כנגד הארון". ואם כן, לשיטתו קיים חילוק בעניין זה בין הזאות פר ושעיר של יום הכיפורים להזאות שאר החטאות הפנימיות[9].

טעם חילוק זה מבואר בספר 'נר שמואל' (לרבי שמואל ווילנסקי זצ"ל):

ונראה בביאור דברי הרמב"ם, דדין בין הבדים בהזאות פר ושעיר של יום הכיפורים אין לו עניין לדין בין הבדים שבהזאות פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין, ולא גמרינן להו מהדדי. דהנה דגוף הדין דבפר ושעיר של יום הכיפורים צריך להזות על הפרוכת, ילפינן לה בגמ' יומא דף נ"ו ע"ב מדכתיב 'וכן יעשה לאוהל מועד – מה תלמוד לומר, כשם שמזה לפני ולפנים כך מזה בהיכל, מה לפני ולפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר, כך מזה בהיכל, וכשם שלפני ולפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם השעיר, כך מזה בהיכל', עיי"ש. ולפום רהיטא קשיא, דנהי דהאי קרא גלי לן דצריך להזות גם באוהל מועד, אבל מהיכא תיתי דההזאה צריכה להיות על הפרוכת דוקא, דבשלמא גבי פר כהן משוח כתיב קרא 'והיזה מן הדם שבע פעמים לפני ד' את פני פרוכת הקדש'... אבל פר ושעיר של יום הכיפורים מנלן. אכן נראה דהגמ' מפרשת לקרא ד'וכן יעשה לאהל מועד', שתהא ההזאה שבאהל מועד דוגמת ההזאה דלפני לפנים – מה ההזאה דלפני לפנים מכוונת כנגד שני בדי הארון, כך ההזאה שבאוהל מועד צריכה להיות כנגד שני בדי הארון... ונמצא דכל דין הזאות פר ושעיר של יום הכיפורים על הפרוכת הוא מטעם שהוא צריך להזות כנגד שני בדי הארון, ולא דמי לפר כהן משיח ופר העלם דבר, דהתם התורה נתנה את מקום ההזאה על פני פרוכת הקודש.

[נר שמואל ח"א סי' טו][10]

לפי דבריו, קיים הבדל עקרוני במקום ההזאה בין הפרים והשעירים הנשרפים לבין פר ושעיר של יום הכיפורים: מקום הזאת דם הפרים והשעירים הנשרפים הוא "את פני פרוכת הקודש" – אל מול קודש הקדשים[11]. לעומת זאת, מקום הזאת דם פר ושעיר של יום הכיפורים הוא 'בין הבדים' – לפני ולפנים, במקום השראת השכינה. אולם, הכתוב "וכן יעשה לאוהל מועד" מלמד כי חובה לשוב ולהזות בהיכל כדוגמת ההזאות הנעשות לפני ולפנים, ולכן הכהן הגדול צריך לשוב ולהזות על הפרוכת "כנגד הארון".

נראה להעמיק טענה זו. יום הכיפורים הוא יום ניקוי המקדש מהטומאה שדבקה בו במהלך השנה, וכך הוא מהווה יום חידוש השראת השכינה במקדש. חידוש השראת השכינה נעשה בעיקרו על ידי ההזאות בין בדי הארון, מקום השראת השכינה; הזאות אלו מכפרות על הטומאה שהייתה בעבר ומקדשת אותו מכאן ולהבא[12]. אולם, לא די בכך – השראת השכינה אינה אמורה להצטמצם בין בדי הארון בלבד, אלא עליה להתפשט ולקדש את הבית כולו. מטעם זה מצווה התורה לשוב ולהזות בהיכל כדוגמת ההזאות הנעשות לפני ולפנים; כך נוצר קשר מחודש בין ההיכל לקודש הקדשים, והשכינה שורה בבית כולו[13].