בפרשת אחרי מות מפרטת את התורה סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. לאחר תיאור הקטרת הקטורת בקודש הקדשים והזאת הדמים בקודש הקדשים ובהיכל, אומרת התורה:

וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו, וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל. [ויקרא טז, יז]

מכתוב זה לומדים חז"ל [יומא מד.] על איסור להימצא בהיכל בשעת הקטרת הקטורת ובשעת מתן הדמים בהיכל.

הרי"פ פערלא תמה מדוע מוני המצוות לא מנו במניין הלאוין אזהרה זו, שלא להיכנס להיכל בשעת הקטרת הקטורת ובשעת מתן הדמים הנעשים בפנים. הרי"פ פערלא מתרץ:

דקרא ד'וכל אדם לא יהיה באהל מועד' לא אתי לאזהרה להנכנסים שם, אלא אינו אלא אחד מדקדוקי עבודת הקטורת ומתן דמים בפנים. [ביאור לספר המצוות לרס"ג, לאוין קפג]

לטענת הרי"פ פערלא, כתוב זה אינו מזהיר את הכהנים שלא ייכנסו להיכל בשעת ההקטרה ובשעת מתן הדמים בפנים, אלא הוא מורה לכהן לעשות עבודות אלו בשעה בה אין איש בהיכל. בשל כך, דין זה הוא פרט בדיני הקטרת הקטורת ועבודות הדם בהיכל, ולכן הוא אינו נמנה כאזהרה[1].

הרי"פ פערלא טוען כי הבנה זו מדויקת בלשון הכתוב:

והכי נמי משמע לישנא דקרא דכתיב 'וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו'. דמשמע ודאי דכך היא עבודה זו בענין שלא יהיה שם אדם משום דהוי ליה דבר שבחשאי. אבל אין אדם מוזהר על כך שלא יהיה שם. דאם כן הכי הוי ליה למיכתב 'וכל אדם יצא מאהל מועד' וגו', או 'וכל אדם לא יראה באהל מועד' או 'לא יבא באהל מועד' וגו'. [שם]

לפי דבריו, העובדה שלשון הכתוב מופנית כלפי הכהן העובד ולא כלפי הנכנס או הנמצא בהיכל, מלמדת כי זוהי אינה אזהרה לכהנים שלא ייכנסו להיכל, אלא זהו פרט בדיני עבודות אלו.

הגרי"ד סולוביצ'יק מדייק הבנה זו ממיקומה של הלכה זו בפסקי הרמב"ם:

חובת הפרישה הוזכרה על ידי הרמב"ם בהל' עבודת יוה"כ (פ"ד ה"ב) ובהל' תמידין ומוספין (פ"ג ה"ג) ביחס להקטרת הקטורת ומתן דמים בהיכל, אך לא הובאה בהל' ביאת מקדש, אשר שם לכאורה מקומה. ובטעם הדבר שמעתי מאבא מארי זצ"ל, שלא נקבע כאן איסור גברא דביאת מקדש, אלא דין בסדר וצורת העבודה, שהיא צריכה להתבצע בהעדר כל אדם.

[שיעורי הגרי"ד, עבודת יום הכיפורים, עמ' צא-צב]

הרי"פ פערלא והגרי"ד סולוביצ'יק מביאים להבנה זו ראיה מדברי הירושלמי:

בעון קומי ר' אבהו: והא כתיב "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו' – אפילו אותן שכתוב בהן 'ודמות פניהם פני אדם' לא יהיו באהל מועד.

[ירושלמי יומא פ"ה ה"ב]

הירושלמי לומד מדרשה שגם מלאכים אינם נמצאים בהיכל "בבואו לכפר בקודש עד צאתו". לטענת הרי"פ פערלא והגרי"ד סולוביצי'ק, אם כתוב זה מלמד על איסור הימצאות בהיכל בשעת עבודות אלו, אין מקום להחיל איסור זה על מלאכים, שאינם שייכים באיסורים ובמצוות. ואם כן, מכך שכתוב זה אמור גם ביחס למלאכים עולה כי הוא אינו מלמד על איסור, אלא על אופיין של עבודות אלו: עבודות אלו צריכות להיעשות באין רואה, כאשר בהיכל אין נוכחות – לא של בני אדם ולא של מלאכים.

על אף ראיות אלו, בדברי רש"י מבואר שלא כהבנה זו. רש"י כותב בביאור הגמ' [יומא מד:] האומרת כי חכמים גזרו שלא להימצא בשעת ההקטרה גם 'בין האולם ולמזבח':

ועביד הרחקה לפרוש מבין האולם ולמזבח פרישה לכל העזרה, דילמא עייל לאולם וקא עבר א'לא יהיה באהל מועד'. [רש"י יומא מד: ד"ה קדושת]

מבואר בדברי רש"י, כי הכתוב "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד" אינו מופנה כלפי הכהן הגדול אלא כלפי שאר הכהנים, והוא מזהיר אותם שלא להימצא בהיכל בשעת עבודות אלו.

מחלוקת זו בהבנת הכתוב "וכל אדם לא יהיה באהל מועד", האם זהו דין באופן ביצוע עבודות ההקטרה ומתן הדמים בהיכל או אזהרה האוסרת על הכהנים מלהימצא בהיכל בשעה זו, מלמדת על שתי תפיסות שונות בביאור מהותו של דין זה. לפי דרכם של הרי"פ פערלא והגרי"ד סולוביצ'יק, דין זה נובע מאופיין של עבודות ההקטרה ומתן הדמים בהיכל. עבודות אלו הן עבודות האמורות להיעשות ב'חשאי' – באופן אינטימי ונסתר מעין כל – ולכן הימצאות כהנים בשעה זו בהיכל פוגמת במהותן של עבודות אלו[2]. לעומת זאת, לפי דרכו של רש"י, נראה כי דין זה נובע ממעמדו של ההיכל בשעת עשיית עבודות אלו. עבודות אלו גורמות להשראת שכינה בהיכל, ומחמתה אסור להימצא בשעה זו בהיכל.

ההבנה המבוארת לפי דרכו של רש"י, כי איסור ההימצאות בהיכל נובע מחמת השראת השכינה בשעת עבודות אלו, מפורשת בדברי רבי יוסף בכור שור:

וכל אדם לא יהיה באהל – מפני אימת השכינה שבאה בענן הקטרת, כדכתיב: 'כי בענן אראה על הכפרת'. [בכור שור ויקרא טז, יז][3]

דברי רבי יוסף בכור שור אמורים לגבי הקטרת הקטורת, ואכן קל לראות את הקשר בין ענן הקטורת להשראת השכינה הנגלית בענן[4]. קשה יותר להבין מדוע עבודות מתן הדמים בהיכל גורמות להשראת השכינה בהיכל[5]. בביאור הדבר נראה, כי המשמעות של כפרת הקודש היא חידוש השראת השכינה בהיכל. הטומאה גורמת לסילוק השכינה וריחוק ממנה, ואילו כפרת הקודש יוצרת השראת שכינה מחודשת במקדש. באופן זה, שעת עשיית העבודות המכפרות את הקודש היא שעה בה השכינה נוכחת בכל ההיכל, ולכן אסור להימצא בהיכל באותה שעה.

נראה להעמיק דברים אלו ולטעון כי אמנם ההיכל הוא "בית ה'", אך בדרך קבע השכינה נוכחת דווקא בקודש הקדשים, ואילו ההיכל מתפקד כמקום העבודה. עם זאת, בשעת הקטרת הקטורת בהיכל ובשעת מתן הדמים בהיכל, השכינה נוכחת בכל הבית. לכן, כשם שאסור להימצא בקודש הקדשים, כך אסור להימצא באותה שעה בהיכל כולו[6].