בשיעורים הקודמים עסקנו בגורל הנעשה על שני השעירים. בשיעורים הבאים נעסוק בכניסת הכהן הגדול לקודש הקדשים. כהקדמה לכך נעסוק באיסור הכניסה לקודש הקדשים, וביחס בין איסור זה לאיסור 'ביאה ריקנית' להיכל.

בפרשת אחרי מות מזהירה התורה:

ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת, אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת. [ויקרא טז, ב]

בפשטות, אזהרה זו אמורה על קודש הקדשים לבדו: במקום זה שורה השכינה, ובשל כך אסורה הכניסה לשם[1].

הבנה זו משתמעת מדברי המשנה במסכת כלים:

קדש הקדשים מקודש מהם, שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכפורים בשעת העבודה.

[משנה כלים פ"א מ"ט]

אולם, בספרא מבואר כי הכתוב דלעיל אינו מתייחס לקודש הקדשים לבדו, והוא מלמד על איסור 'ביאה ריקנית' גם להיכל:

מבית לפרוכת – להזהיר על כל הבית. יכול על כל הבית במיתה? תלמוד לומר 'אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות', הא כיצד? אל פני הכפורת במיתה, ושאר כל הבית באזהרה. [ספרא פרשת אחרי מות פרשה א הל' י]

לפי דרשה זו, הכתוב מדבר על שלושה מקומות: "הקודש" – ההיכל, "מבית לפרוכת" – קודש הקדשים, ו"אל פני הכפורת אשר על הארון" – מקום הארון. בהתאם לכך, דרשה זו מחלקת כתוב זה לשני חלקים:

א."ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת" – איסור כניסה לקודש ולקודש הקדשים.

ב."אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות" – חיוב מיתה על הכניסה למקום הארון[2].

הגמרא במסכת מנחות מביאה בעניין זה מחלוקת תנאים:

וטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו בארבעים, מבית לפרכת אל פני הכפרת במיתה. רבי יהודה אומר: כל היכל כולו ומבית לפרכת בארבעים, ואל פני הכפרת במיתה.

[מנחות כז:]

דרשת הספרא זהה לשיטת רבי יהודה, ועל פיה רק כניסה "אל פני הכפרת" גורמת למיתה. לעומת זאת, לשיטת רבנן, גם כניסה לקודש הקדשים גורמת למיתה[3].

על כל פנים, לכל דעות התנאים, לא רק הכניסה לקודש הקדשים אסורה, אלא אסורה כל כניסה אל ההיכל שלא לשם עבודה.

הראשונים נחלקו האם מותרת הכניסה להיכל לצורך השתחוויה. תוספות מביאים את קושיית רבנו יום טוב מלפנצו על איסור 'ביאה ריקנית' להיכל מהמשנה במסכת תמיד [פ"ז מ"א], בה מבואר שהכהן הגדול היה נכנס להיכל כדי להשתחוות:

הקשה ה"ר יום טוב מלפנצו מהא דתנן בפרק בתרא דתמיד 'בזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות לשם, שלשה אוחזין בו אחד מימינו ואחד משמאלו ואחד באבנים טובות כו', הגביה לו הפרוכת נכנס והשתחווה ויצא, נכנסו אחיו הכהנים והשתחוו ויצאו'. אלמא להיכל שרו. [תוס' מנחות כז: ד"ה להיכל]

תוספות מביאים את תירוצו של רבנו תם:

ותירץ רבנו תם, דהשתחוואה צורך עבודה היא. [שם]

לדברי רבנו תם, מותרת כניסה להיכל לצורך השתחוויה, הואיל "דהשתחוואה צורך עבודה היא".

הסמ"ג חולק וסובר כי הכניסה להיכל לצורך השתחוויה אסורה:

ומה ששנינו במסכת תמיד 'בזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות' כו', בגמר עבודה מדבר.

[סמ"ג לאוין סי' שג]

הקרן אורה מקשה על שיטת רבנו תם המתיר להיכנס לקודש הקדשים לצורך השתחוויה:

דאם כן לקודש הקדשים גם כן מותר ליכנס להשתחות, וזו לא מצינו, ובדברי הרמב"ם ז"ל (הל' ביאת מקדש פ"ב ה"ג) מבואר דכהן שנכנס לקודש הקדשים אפילו ביום הכיפורים כניסה חמישית חייב מיתה. ואי בעינן דוקא עבודה אתי שפיר, דליכא עבודה אלא ד' פעמים ביום הכיפורים, אבל אם השתחואה בכלל עבודה היא אף על גב דאינה מחוייבת, אם כן כי היכי דהותר בהיכל הכניסה להשתחוות הכא נמי תותר בקודש הקדשים, כיון דבחד לאו כתיבי. [קרן אורה מנחות כז: תוס' בד"ה להיכל]

לטענת הקרן אורה, הואיל ודבר ברור הוא שאסורה הכניסה לצורך השתחוויה לקודש הקדשים, בהכרח אסורה הכניסה לצורך השתחוויה גם להיכל – "כיון דבחד לאו כתיבי".

דברי הקרן אורה מבוססים על הנחה כי איסור 'ביאה ריקנית' להיכל זהה במהותו לאיסור 'ביאה ריקנית' לקודש הקדשים, והחילוק ביניהם הוא בחומרת האיסור בלבד. הגרי"ד סולוביצ'יק חולק על הנחה זו מעיקרה:

דהיכל חלוק הוא מקודש הקדשים ביסוד איסורו והיתירו. דבהיכל חלות שם ביאה ריקנית תלויה בשלא לצורך, וצורך הוא המפקיע של שם ביאה ריקנית. מה שאין כן בקודש הקדשים דחלות שם ביאה ריקנית לא נאמרה כלל כי אם ביאה שלא לשם עבודה. והיינו דהמתיר של ביאת כהן גדול ביום הכיפורים לקודש הקדשים אינו חלות שם צורך, כי אם חלות שם עבודה, דגם הביאה עצמה היא מעבודת היום... ואם כן בכניסה על ידי השתחוואה, אף דהויא צורך, כיון שאינה עבודה אינה מתרת כניסה.

[חידושי הגר"מ והגרי"ד הל' עבודת הכיפורים פ"ה הכ"ה]

הגרי"ד טוען כי איסור 'ביאה ריקנית' להיכל אוסר על ביאה שלא לצורך, וכל צורך מתיר את הכניסה להיכל. לעומת זאת, איסור 'ביאה ריקנית' לקודש הקדשים אוסר על כל ביאה שאינה במסגרת עבודה. מטעם זה, השתחוויה, שאינה עבודה אך אינה ביאה שלא לצורך, מותרת בהיכל ואסורה בקודש הקדשים[4].

נראה שביסוד דברי הגרי"ד עומדת הבחנה עקרונית בין שני האיסורים. איסור 'ביאה ריקנית' להיכל הוא מחמת הפגיעה בקדושת המקום הכרוכה בכניסה סתמית, ולכן כל צורך מתיר את הכניסה להיכל. איסור 'ביאה ריקנית' לקודש הקדשים, לעומת זאת, אינו מחמת הפגיעה בקדושת המקום אלא מחמת השכינה השורה במקום. בשל כך, אסורה כל ביאה לקודש הקדשים – גם כאשר יש בה צורך – מלבד ביאה הנעשית בציוויו של מקום כחלק מעבודות היום[5].

נאמר להעמיק הבחנה זו לאור הכתובים בפרשת אחרי מות. כפי שנאמר בתחילת השיעור, מן הכתובים עולה כי איסור הכניסה "בכל עת" לקודש הקדשים נובע מן השכינה השורה שם:

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן, בקרבתם לפני ה' וימתו. ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת, אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת. [ויקרא טז, א-ב]

בשל כך – כפי שראינו בשיעור הראשון ['סדר עבודת יום הכיפורים – טעמו ומהותו'] – התורה מפרטת מהם המעשים המאפשרים את הכניסה לקודש הקדשים:

בזאת יבא אהרן אל הקדש, בפר בן בקר לחטאת ואיל לעלה. כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגר ובמצנפת בד יצנף, בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם... ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' ומלא חפניו קטרת סמים דקה, והביא מבית לפרכת. ונתן את הקטרת על האש לפני ה', וכסה ענן הקטרת את הכפרת אשר על העדות ולא ימות. [שם, ג-יג]

העבודות המפורטות בכתובים אלו באות על מנת לאפשר את כניסת הכהן הגדול לקודש הקדשים[6]; וכחלק ממגמה זו נדרש הכהן הגדול להיכנס עם קטורת: "וכסה ענן הקטרת את הכפרת אשר על העדות ולא ימות" – הקטרת הקטורת בקודש הקדשים היא המונעת את מיתת הכהן הגדול.

אם כן, שונה איסור 'ביאה ריקנית' להיכל ביסודו מאיסור 'ביאה ריקנית' לקודש הקדשים. ההיכל ביסודו ראוי לכניסת בני אדם, אלא שמפאת כבוד ההיכל אסורה הכניסה אליו ללא מטרה. קודש הקדשים, לעומת זאת, הוא מקום בו שורה השכינה; מקום "אש להבת שלהבת" שאדם אינו יכול להימצא בו[7]. כדי לאפשר את ההימצאות במקום השכינה נדרש הכהן הגדול להקדים 'סדר עבודה' מיוחד שיתיר לו את הכניסה לקודש הקדשים, ועל ידו יצא הכהן הגדול "מבית קדשי הקדשים בשלום בלי פגע".

מדברי הרמב"ם עולה שיטה שונה בעניין זה. לעומת הבחנה זו בין איסור הכניסה להיכל לאיסור הכניסה לקודש הקדשים, כותב הרמב"ם במורה הנבוכים:

ואפילו הכהנים גם כן הכשרים העומדים במקדש מוזהרים משבת בו ומהיכנס אל ההיכל בכל עת, ומהיכנס לקדשי הקדשים כלל אלא כהן גדול ביום הכפורים ארבע פעמים ולא יותר, כל זה להגדיל המקדש. [מורה הנבוכים ג, מה]

הרמב"ם כורך בכריכה אחת את איסור הכניסה להיכל ולקדש הקדשים, והוא רואה את האיסור כנובע ממגמה לרומם את המקדש ולייקר אותו, דבר הנעשה על ידי הגבלת היתר הכניסה אליו[8].

הבנה זו מפורשת בדברי ספר החינוך:

שלא יכנסו הכהנים בכל עת אל המקדש אלא בעת העבודה, שנאמר 'ואל יבא בכל עת'. ויזהיר בכאן כהן גדול מהיכנס בבית קדש הקדשים, ואפילו ביום הכיפורים, אלא בזמן העבודה, וכן יכנס באזהרה כהן הדיוט מהיכנס בהיכל כל השנה אלא בזמן העבודה. ויהיה ביאור ענין המניעה לומר שכל כהן לא יכנס במקום שהוא ראוי אלא בזמן שהוא ראוי להיכנס בו, דהיינו בשעת עבודה... משרשי המצוה, שיקבעו המשרתים בנפשותם גדולת המקום ומעלתו, ותהיה יראתו תמיד על פניהם. [ספר החינוך מצוה קפד]

הרמב"ם וספר החינוך קושרים בין שני האיסורים על בסיס ההבנה שיסוד האיסור הוא הגבלת הכניסה אל הקודש כדי לרומם אותו ולירא ממנו. אמנם, ניתן לבאר את השיטה הקושרת את איסור הכניסה להיכל ולקודש הקדשים באופן שונה. ייתכן ובשניהם יסוד האיסור הוא מחמת הקרבה למקום השכינה, דבר שאין לעשותו אלא בציוויו של מקום. קודש הקדשים הוא עיקר מקום השראת השכינה, בו שוכנת השכינה בדרך קבע, ולכן כניסה לשם שלא ברשות מחייבת מיתה. ההיכל, לעומת זאת, אינו מקום השראת השכינה בדרך קבע, אך הואיל והוא חלק מ"בית ה'", וישנם מצבים בהם השכינה ממלאת את הבית כולו – "וכבוד ה' מלא את המשכן" – אף בו אסורה 'ביאה ריקנית', והנכנס אליו שלא לצורך עבודה חייב מלקות.