נאמר בתורה:

ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעלה. והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו. ולקח את שני השעירם והעמיד אתם לפני ה' פתח אהל מועד. ונתן אהרן על שני השעירם גרלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת. והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אתו לעזאזל המדברה. [ויקרא טז ג-י]

מן הפסוקים מבואר שכחלק מסדר עבודת יום הכיפורים על הכהן לקחת שני שעירים אשר השעיר האחד קרב כקורבן חטאת ואילו השעיר האחר משולח לעזאזל. עוד מבואר, שזהותם של שני השעירים, איזה לה' ואיזה לעזאזל, נקבעת על פי הגורלות. בשיעור הנוכחי נעסוק בגדרו של מעשה ההגרלה ובמשמעותו.

המשנה בריש פרק רביעי עוסק בסדר מעשה ההגרלה:

טרף בקלפי והעלה שני גורלות, אחד כתוב עליו לשם ואחד כתוב עליו לעזאזל. הסגן בימינו וראש בית אב משמאלו. אם של שם עלה בימינו, הסגן אומר לו: אישי כהן גדול הגבה ימינך. ואם של שם עלה בשמאלו, ראש בית אב אומר לו: אישי כהן גדול הגבה שמאלך. [לט.]

מדברי המשנה עולה שההגרלה מתבצעת על ידי הכהן הגדול. בגמרא מובאת תוספתא, אשר לפיה במעשה ההגרלה משתתף גם הסגן:

מתניתין דלא כי האי תנא דתניא, רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: הסגן וכהן גדול מכניסין ידן בקלפי. אם בימינו של כהן גדול עולה, הסגן אומר לו: אישי כהן גדול הגבה ימינך. ואם בימינו של סגן עולה, ראש בית אב אומר לו לכהן גדול: דבר מילך. [שם]

הראשונים התקשו בשאלה, כיצד יכול הסגן לקחת חלק בהגרלת השעירים, הרי כלל נקוט בידנו שכל עבודות יום הכיפורים אינן כשרות אלא בכהן גדול[1]. בעניין זה כותב רש"י:

אבל הגרלה, דלאו עבודה היא, שכשרה בסגן למאן דאמר לעיל הסגן וכהן גדול מכניסין ידיהן של ימין בקלפי. [רש"י לט: ד"ה הני]

רש"י סובר שהסיבה שהגרלת השעירים כשרה אף בסגן, היא משום שההגרלה אינה נחשבת 'עבודה'[2].

הגבורת ארי התקשה אף הוא בעניין זה, אך הציע לכך פתרון שונה[3]:

לפיכך נראה לי על דרך שפירשנו לקמן, דודאי עיקר מצות הגרלה אינו אלא לברר איזה מן השעירים לשם ואיזה מהם לעזאזל, ולפיכך בעלית גורל אחד סגי לברר, כגון דאם עלה לו בימין גורל לה' שעיר של ימין הוברר לה' וממילא מבורר השעיר השני לעזאזל, ואף על פי שלא עלה גורלו מן הקלפי אפילו הכי מבורר ועומד הוא מאיליו, מדחבירו לה' הוא עומד לעזאזל, וכן להיפך בעלית גורל לעזאזל מבורר חבירו לה' מאיליו בין שעלה ראשון בימין בין שעלה בשמאל חבירו של ימין מבורר מאיליו שעלה לגורל שכנגדו, נמצא שניהם מבוררים ומתפרשים על ידי גורל בעלית גורל של אחד מהם, דהא גורל זה הוי גורל לעצמו ולחבירו ממילא... והשתא אתי שפיר הא דשמעתין, דסגן וכהן גדול מכניסין לידן לקלפי, כיון דכהן גדול מעלה הגורל א' מתוך הקלפי נעשה עיקר מצות הגרלה על ידי כהן גדול המלובש בבגדי לבן לחוד, דעל ידי הגרלת שעיר יחידי שמעלה הוא הוי נמי ממילא הגרלה לחבירו שמעלה הסגן. [גבורת ארי לט. ד"ה הסגן]

לדברי הגבורת ארי, מטרת ההגרלה היא אחת – בירור זהותם של השעירים, מי לה' ומי לעזאזל. לכן, מרגע שעלה הגורל על אחד השעירים על ידי הכהן הגדול, התבצעה ההגרלה. שכן קביעת זהותו של השעיר האחד על ידי הגורל, מכריעה באופן ישיר בדבר זהותו של השעיר השני. ממילא, נמצא שאף שהסגן משתתף במעשה ההגרלה, "עיקר מצות הגרלה" נעשה על ידי הכהן הגדול. על פי יסוד זה, מיישב הגבורת ארי קושי נוסף הקיים בדין עבודת ההגרלה. התוספות ישנים הקשה [לט. ד"ה כי], כיצד כשרה עבודת ההגרלה בשמאל, הרי קיימא לן שאין עבודה כשרה בשמאל. הגבורת ארי סובר שניתן ליישב קושי זה באופן דומה:

ובהכי ניחא נמי הא דכהן גדול לתנא דידן מכניס ב' ידיו כא' ונוטל גורל א' בימינו ואחד בשמאלו בבת אחת ביחד, כדאמר רבא: 'ואינה מחזקת אלא ב' ידים', והא אין עבודה כשירה בשמאל. אלא ודאי כדפרישית, דבעליית גורל אחד הוי עיקר הגרלה לב' שעירים, וכיון שמעלה גורל אחד בימינו סגי בהכי. [שם]

לדבריו, כיוון שעיקר עבודת ההגרלה מתבצעת על ידי עליית הגורל הראשונה, שוב אין משמעות לעליית הגורל השנייה, ואין כל עיכוב בכך שהיא תיעשה בשמאל ולא בימין[4].

אמנם, כפי שראינו לעיל, רש"י סובר שאכן אם ההגרלה הייתה מוגדרת כעבודה, הסגן לא היה כשר בה. האפשרות היחידה להתיר את השתתפותו של הסגן בהגרלה מבוססת על ההנחה ש'הגרלה לאו עבודה היא'. אם כן, מסתבר שרש"י סובר שעיקר עבודת ההגרלה אינו מתמצה בבירור זהותם של השעירים בלבד, אלא שלהגרלה ישנה משמעות נוספת[5].

הבנה זו מפורשת בדברי המאירי:

ומתוך כך ההגרלה, ר"ל העלאת הגורלות מתוך הקלפי, פסולה בכל אדם אף על פי שאינה עבודה גמורה, שהרי אינה אלא כעין הקדש, ועד שהוקדש אין שם עבודה עליו.

[מאירי לט: ד"ה הגרלה זו]

לדברי המאירי, בנוסף לבירור זהות השעירים, תפקיד ההגרלה הוא להקדיש את השעירים[6]. לפי זה, ברור מדוע עבודת ההגרלה אינה מתמצה בהעלאת הגורל על ידי הכהן הגדול בלבד. שכן בכדי להקדיש את השעירים יש להעלות את שני הגורלות, גורל כנגד כל שעיר.

הקושי בדברי המאירי הללו, הוא שבסוגיה אחרת נראה שהשעירים קדושים בקדושת הגוף אף קודם ההגרלה:

תנו רבנן, שני שעירי יום הכיפורים ששחטן בחוץ עד שלא הגריל עליהן חייב על שניהם. משהגריל עליהן חייב על של שם ופטור על של עזאזל. עד שלא הגריל עליהם חייב על שניהם, למאי חזו? אמר רב חסדא: הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ. [סב:]

מדברי הגמרא מבואר שהשוחט את אחד השעירים בחוץ חייב, משום שהשעירים ראויים להיות קרבים לקרבן המוספים. אם כן משמע, שהשעירים קדושים בקדושת הגוף אף קודם ההגרלה[7].

על כורחנו צריך לומר, שהמאירי מודה שהשעירים קדושים בקדושת הגוף קודם ההגרלה. נראה שהדבר אף מדויק בלשונו שכתב "מעין הקדש" ולא הקדש ממש. לפי דבריו, נראה שבמעשה ההגרלה ישנה תוספת קדושה על גבי קדושת הגוף, אשר חלה כבר מרגע הפרשת השעירים.

ייתכן שניתן לבסס אפשרות זו, באמצעות הסוגיה העוסקת בשעיר שאבד לאחר ההגרלה. בגמרא [סה.] מבואר שלפי שיטת ר' יהודה, אם אבד אחד השעירים, ולאחר שהגרילו על שני שעירים נוספים נמצא השעיר הראשון – דין השעיר הראשון למיתה. על כך מקשה הגמרא מדוע לא ניתן להשתמש בשעיר זה ביום הכיפורים בשנה הבאה, ועונה ר' זירא:

אלא אמר רבי זירא: לפי שאין הגורל קובע משנה לחברתה. ונייתי ונגריל? גזירה שמא יאמרו הגורל קובע משנה לחברתה. [סה:]

לפי ר' זירא, הסיבה שר' יהודה סובר שלא ניתן להשתמש בשעיר שנמצא לאחר ההגרלה היא משום שהגורל אינו קובע משנה אחת לאחרת. על כך הקשתה הגמרא, שעדיין היה ניתן להשתמש בשעיר שנמצא, על ידי כך שיצרפו אליו שעיר נוסף ויערכו את ההגרלה מחדש. הגמרא דוחה גם אפשרות כזו משום גזירה. על דברי הגמרא הקשו התוספות ישנים:

ותימה לריב"א, אם כן שאין הגורל מועיל כלום למה ימות, והלא יכול לשנותו לשעיר הנעשה בחוץ ולשעירי הרגלים. ויש לדחות, דמכל מקום מהני מה שהגרילו עליהם שאין לשנותם לשום שעיר, ואף על גב שאינו מועיל כלום לענין שכשיבא יום הכפורים אחר יגרילו, ואולי יחול על של שם של עזאזל ועל של עזאזל של שם שיהיה הגורל להפך ממה שהיה אשתקד.

[תוספות ישנים סז. ד"ה ונייתי]

תוספות ישנים מקשים, אם כפי שעולה מדברי הגמרא, "אין הגורל קובע משנה לחברתה", ולמעשה אין כל משמעות להגרלה שהתבצעה בשנה הקודמת, מדוע לא ניתן להקריב את השעיר שנמצא כקורבן מוסף בשאר הרגלים? תשובת התוספות ישנים לשאלה זו היא, שכנראה אין זה מדויק לקבוע שאין כל משמעות להגרלה שכבר נעשתה, אלא יפה כוחה בכדי לקבוע את מעמדם של השעירים כשעירי יום הכיפורים, ולמנוע את האפשרות ששעירים אלו ייועדו לצורך אחר. ייתכן שזוהי משמעות ההקדש שיש במעשה ההגרלה על פי דברי המאירי. מלבד הבירור בנוגע לזהות השעירים, ההגרלה גם קובעת את מעמד השעירים כשעירי יום הכיפורים, ובכך מייחדת את ייעודם מייעוד קורבן רגיל לייעוד ייחודי של 'שעירי יום הכיפורים'[8].

ייתכן שעל פי יסוד זה, לפיו מטרת ההגרלה אינה בירור גרידא של ייעוד השעירים, אלא היא כוללת מימד נוסף של הקדשת השעירים, ניתן להבין אף את שיטת התוספות רא"ש בדין הכרזת הכהן. לעיל דנו בשאלה כיצד רשאי הסגן להשתתף בהגרלת השעירים, אם הוא אינו כשר לעבודות יום הכיפורים. התוספות רא"ש התקשה אף הוא בשאלה זו, וענה:

ויש לומר דעיקר הברירה בכהן גדול שהוא אומר לשם חטאת, ואמרינן נמי לקמן הגרלה לאו עבודה היא. [תוספות רא"ש לט. ד"ה הסגן]

לפי התוספות רא"ש, הסיבה שהכהן רשאי להעלות את הגורל מתוך הקלפי היא משום שזו אינה עיקרה של העבודה. עיקר העבודה לפי הרא"ש הוא בהכרזת הכהן על השעיר לה'. הקושי בדברי התוספות רא"ש הוא, שמבואר בגמרא [מ.] שלמאן דאמר שההגרלה מעכבת[9], אין כל משמעות להכרזת הכהן. במידה והכהן מכריז על השעירים בניגוד לתוצאות ההגרלה, אין בדבריו ממש. על פי טענתנו לעיל נראה לבאר, שהרא"ש סובר אף הוא שתהליך ההגרלה כולל את הקדשת השעירים, אלא שלשיטתו ההקדשה אינה נעשית בהגרלה עצמה אלא בהכרזת הכהן. וכך, תפקיד ההגרלה הוא לקבוע איזה שעיר צריך הכהן להקדיש לחטאת לה', אבל ההקדשה עצמה חלה על ידי דיבורו של הכהן בלבד[10].