בתחילת פרשת אחרי מות כותבת התורה:

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן, בקרבתם לפני ה' וימתו. ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת, אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת. בזאת יבא אהרן אל הקדש, בפר בן בקר לחטאת ואיל לעלה. [ויקרא טז, א-ג]

בכתובים אלו התורה קובעת כי אין לבוא אל הקודש "בכל עת", והיא מפרטת את ההליך המאפשר לבוא את הקודש, שראשיתו בהבאת פר לחטאת ואיל לעולה על ידי אהרן הכהן. נראה מכך כי הפר הוא כעין 'מתיר' לכניסה אל הקודש[1].

אמנם, מהמשך הפרשייה עולה רושם שונה. התורה ממשיכה ומתארת את כניסת אהרן הכהן לקודש הקדשים, ולאחר מכן היא מפרטת בהרחבה את עבודות הכפרה השונות הנעשות עם דם הפר ועם דם השעיר:

ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה, ולפני הכפרת יזה שבע פעמים מן הדם באצבעו. ושחט את שעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו אל מבית לפרכת, ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והזה אתו על הכפרת ולפני הכפרת. וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, וכן יעשה לאהל מועד השכן אתם בתוך טמאתם. וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו, וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל. ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו, ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב. והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים, וטהרו וקדשו מטמאת בני ישראל. [שם, יד-יט]

מפסוקים אלו עולה כי הפר והשעיר באים לשם כפרת המקדש, הכהנים וישראל[2]. מכך עולה כי קרבנות אלו אינם באים כדי לאפשר את הכניסה לקודש הקדשים, אלא להיפך: מטרת הקרבנות היא כפרת הקודש, והכניסה לקודש הקדשים היא חלק מהליך כפרת הקודש.

על פי הרשמים השונים העולים מן הכתובים יש לשאול מה טיבו של פרו של כהן גדול[3] – מתיר את הכניסה לקודש הקדשים או מהווה חלק מכפרת הקודש?

פתרון אפשרי לתמיהה זו נמצא בטענת הגרי"ד סולוביצ'יק כי לפרו של כהן גדול יש זהות כפולה:

נראה שהפר באמת איננו רק קרבן אחד אלא שנים... והוא קרב הן כקרבן פרטי לו ולביתו והן כקרבן עבור אחיו הכהנים. [שיעורי הגרי"ד עמ' כט]

לדברי הגרי"ד, הפר מהווה, בעת ובעונה אחת, גם קרבן פרטי של הכהן הגדול וגם קרבן המכפר על כל הכהנים[4]. כך, שתי המגמות דלעיל אינן סותרות אלא קיימות זו לצד זו: הפר כקרבן פרטי של הכהן הגדול בא כדי להתיר את הכניסה לקודש הקדשים, ואילו הפר כקרבן של כל הכהנים בא לשם כפרת הקודש (ובכלל זה הכהנים המהווים בלתי נפרד מהקודש והמקדש)[5].

ההגדרה כי הפר הוא קרבנו של הכהן הגדול הבא כדי להתיר את כניסתו לקודש הקדשים עולה מהדין הייחודי שהפר צריך לבוא מממונו של הכהן הגדול:

'אשר לו' – משלו הוא מביא ולא משל ציבור. יכול לא יביא משל ציבור, שאין הציבור מתכפרין בו, אבל יביא משל אחיו הכהנים, שהרי אחיו הכהנים מתכפרים בו? תלמוד לומר 'אשר לו'. יכול לא יביא ואם הביא כשר? תלמוד לומר שוב 'אשר לו', שנה הכתוב עליו לעכב. [יומא נא:]

עם זאת, כפי שנאמר לעיל, הפר מכפר לא עבור הכהן הגדול בלבד, אלא עבור כל אחיו הכהנים. הגרי"ד מבאר על פי דרכו את ספק הגמרא לגבי אופן כפרת הכהנים בפרו של הכהן הגדול:

בעי רבי אלעזר: לדברי האומר פר יום הכיפורים קרבן יחיד, עושה תמורה או אינו עושה תמורה... אחיו הכהנים בקביעותא מתכפרי או דילמא בקופיא מתכפרי. [יומא נ:]

הגמ' מסתפקת האם הכהנים מתכפרים בפר זה כפרה קבועה כשאר המתכפרים בקרבנותיהם, או "בקופיא מתכפרי" – "כלומר, אין כפרתן קבועה, אלא צפה על גב כפרת כהן גדול כדבר הצף על פני המים ואין הקרבן נקרא על שמם וקרבן יחיד הוא"[6].

הגרי"ד טוען כי הספק נובע מזהותו המורכבת של הפר:

ובכן שאלת הגמרא היתה, כיצד לכלכל שני צדדים אלה בפר אחד; ועל זה באה התשובה דלענין ההשתתפות הממונית, הקרבן אכן שייך באופן בלעדי לאהרן הכהן; ואשר לאופי הכפרה יש לדון האם להגדירה ככפרה מקיבעא או מקופיא. [שיעורי הגרי"ד, שם]

לפי דבריו, הואיל והפר הוא גם פרו של הכהן הגדול וגם פר המשמש לכפרת הכהנים, מסתפקת הגמרא כיצד להבין את כפרת הכהנים בפר זה: האם הפר הוא קרבנו של הכהן הגדול בלבד והכהנים מתכפרים בו 'מקופיא' (=באופן אגבי) בלבד, או שביחס לכפרה הפר נחשב כקרבנם של כל הכהנים.

ראיה ברורה לכך שפרו של אהרן אינו בא לשם כפרת הכהנים בלבד אלא גם כדי להתיר את הכניסה לקודש הקדשים, מדיון הגמרא לגבי כהן גדול שמת לאחר שחיטת פרו:

איבעיא להו, שחט ומת מה הוא שיכנס אחר בדמו? מי אמרינן 'בפר' ואפילו בדמו של פר, או דילמא 'בפר' ולא בדמו של פר? רבי חנינא אומר: 'בפר' ולא בדמו של פר, וריש לקיש אמר: 'בפר' ואפילו בדמו של פר. רבי אמי אמר: 'בפר' ולא בדמו של פר, רבי יצחק אמר: 'בפר' ואפילו בדמו של פר. [יומא מט:]

הגמרא דנה בדין כהן גדול שמת לאחר שחיטת פרו ונכנס כהן גדול תחתיו, האם די בכניסתו לקודש הקדשים עם דם הפר או שחובה עליו להביא פר לה' כדי להתיר את הכניסה לקודש הקדשים. מבואר מכך, כי לא די שיהיה פר שבו ייעשו מעשי הכפרה, אלא קיימת חובה שכניסת הכהן הגדול לקודש הקדשים תהיה מלווה בהבאת פר לחטאת.

הגמרא מוסיפה לדון בעניין זה:

אמר רב אשי: מסתברא כמאן דאמר דם איקרי פר, דכתיב 'בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר' – אטו בקרניה מעייל ליה?! אלא בדמו וקרי ליה פר. ואידך, במה הוכשר אהרן לבא אל הקדש? בפר בן בקר לחטאת. [יומא נ.]

רב אשי טוען כי בהכרח "דם איקרי פר", שהרי הכהן הגדול נכנס לקודש הקדשים רק עם דם הפר, ואף על פי כן אומרת התורה כי הכהן הגדול בא אל הקודש "בפר בן בקר". הגמרא מבארת כי השיטה החולקת סבורה שכוונת התורה אינה שיש להכניס את הפר לקודש הקדשים, אלא שיש להביא פר לעזרה ולעשות את עבודתו וכך הכהן מוכשר להיכנס לקודש הקדשים.

מדברי הגמרא עולות שתי דרכים בביאור הכתוב "בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר". לפי רב אשי, כוונת התורה שאהרן צריך להיכנס לקודש הקדשים עם דמו של הפר. לעומת זאת, לפי הדעה החולקת, כוונת התורה שהבאת הפר לעזרה היא המתירה לכהן את הכניסה לקודש הקדשים[7].

תוספות ישנים דנים מדוע הגמרא דנה בדין כהן גדול ששחט את פרו ומת ולא בדין כהן גדול ששחט את פרו ונטמא:

והוא הדין נמי שחט ונטמא, אלא מילתא אגב אורחיה קא משמע לן דחטאת שמתו בעליה דציבור היא ולא למיתה אזלא כדלקמן. ועוד, כיון שהראשון חי והקרבן שלו כדפרישית לעיל, היינו כשלו, שאינו אלא שלוחו של ראשון, ופר עצמו קרינא ביה.

[תוספות ישנים מט: ד"ה שחט ומת]

מדבריהם עולה ספק האם דין 'שחט ונטמא' כדין 'שחט ומת', או שיש חילוק ביניהם: דווקא ב'שחט ומת' הפר צריך להיות של הכהן המחליף, אך ב'שחט ונטמא' הפר צריך להיות של הכהן הקבוע. ביסוד הספק עומדת שאלה עקרונית: כאשר כהן גדול נטמא ואת עבודות יום הכיפורים עושה כהן אחר, מי מביניהם מביא את הפר?

תוספות ישנים מביאים בעניין זה שתי שיטות:

ואומר ריב"א, דמכל מקום הוי הפר משל כהן שעבר שהיה קבוע בכל יום. ומביא ראיה מן הירושלמי, דבעי התם גבי כהן המתמנה תחת אותו שאירע בו פסול: 'עבודתו משל מי? נשמעינה מן הדא מעשה בבן אולם שאירע פסול בכהן גדול ונתמנה תחתיו ושימש בו ביום בכהונה גדולה, אמר לו: אדני המלך, פר ושעיר של יום הכיפורים משל מי, משלי או משל כהן גדול? משלי יהו קריבין, שאם יהו משלי אהא כהן גדול, ואם משל כהן שעבר לא אהא כהן גדול. ידע המלך מה אמר לו'. משמע שיש לו לפר ושעיר להיות קריבין משל כהן שעבר. מיהו אומר רבינו שהירושלמי יש לפרש כן: 'משלי או משל כהן גדול', כלומר קריבין משלי ואם כן דין הוא שאהא כהן גדול קבוע. [תוס' ישנים יב: ד"ה שני]

לפי ריב"א, את הפר מביא הכהן הקבוע. לעומת זאת, לפי "רבינו", את הפר מביא הכהן המחליף העושה את עבודות יום הכיפורים.

לכאורה היה ניתן להבחין בעניין זה בין שני ייעודיו של הפר דלעיל. לגבי ייעודו של הפר להתיר את הכניסה לקודש הקדשים, מסתבר והוא צריך לבוא על ידי הכהן המחליף הנכנס לקודש הקדשים. לעומת זאת, לגבי ייעודו של הפר לכפרת הכהנים, ייתכן והוא צריך לבוא על ידי הכהן הגדול הקבוע; שכן קרבנם של הכהנים צריך לבוא על ידי 'ראש הכהנים'[8], והכהן המחליף אינו מתמנה להיות "ראש לכל הכהנים"[9], אלא הוא מהווה 'ממלא מקום' בלבד[10].

דברים אלו ניתנים להיאמר מסברה, אך מבחינה מעשית הפר צריך לבוא על ידי כהן אחד בלבד, ואם כן בהכרח שני תפקידיו של הפר מתקיימים לפי כל אחת מהשיטות דלעיל. לשיטת ריב"א יש לבאר כיצד היתר הכניסה לקודש הקדשים יכול להיעשות על ידי הכהן הקבוע, על אף שהוא אינו הכהן הנכנס לקודש הקדשים. ביאור לכך עולה מדברי התוספות ישנים [מט: ד"ה שחט] שהובאו לעיל: "כיון שראשון חי והקרבן שלו... הינו כשלו, שאינו אלא שלוחו של ראשון ופר עצמו קרינא ביה". מדבריו עולה כי הואיל והכהן הנכנס הוא שלוחו של הכהן הקבוע, והוא נכנס כ'ממלא מקומו', את הקרבן המתיר את הכניסה מביא הכהן הקבוע. לשיטת "רבינו", שהכהן המחליף מביא את הפר, יש לבאר כיצד כפרת הכהנים נעשית על ידו. ניתן להציע לכך שני ביאורים: או משום שלשיטתו הכהן המחליף נחשב ביום זה כ'ראש הכהנים' ולכן בכוחו לכפר על כל שבט הכהנים, או שלשיטתו כפרת הכהנים יכולה להיעשות על ידי כל כהן גדול ולאו דווקא על ידי 'ראש הכהנים'.