בשיעור הקודם עסקנו בטבילות המלוות את עבודת יום הכיפורים. עיקרה של חובה זו מפורשת בתורה, בתחילת פרשיית סדר העבודה ובסופה:

כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגר ובמצנפת בד יצנף, בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם...ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבאו אל הקדש, והניחם שם. ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו, ויצא ועשה את עלתו ואת עלת העם וכפר בעדו ובעד העם. [ויקרא טז, ג; שם, כג-כד]

אמנם, כפי שראינו בשיעור שעבר, חז"ל [יומא לב.] לומדים מדרשה ש"כל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה", וכך הכהן הגדול טובל ביום הכיפורים חמש טבילות. בנוסף, חז"ל לומדים מדרשה כי לפני ואחרי כל טבילה הכהן הגדול מקדש ידיו ורגליו:

אמר רבי: מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום? שנאמר 'כתנת בד קדש ילבש... בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם', הא למדת שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה... ומנין שכל טבילה וטבילה צריכה שני קידושין? תלמוד לומר 'ופשט ורחץ, ורחץ ולבש'. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: קל וחומר, ומה במקום שאין טעון טבילה טעון קידוש, מקום שטעון טבילה אינו דין שטעון קידוש?! אי מה להלן קידוש אחד אף כאן קידוש אחד, תלמוד לומר 'ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש' – מה תלמוד לומר 'אשר לבש', כלום אדם פושט אלא מה שלבש, אלא להקיש פשיטה ללבישה, מה לבישה טעון קידוש אף פשיטה טעון קידוש. [יומא לב.]

רבי לומד חובה זו מהכתוב "ופשט את בגדי הבד... ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו" [ויקרא טז, כג-כד]. לפי פשטות הכתובים, הפסוק עוסק בטבילת כל גופו במים בשעת פשיטת בגדי הלבן, אך רבי לומד את חובת הטבילה מכתוב אחר, ולכן לשיטתו כתוב זה מלמד על חובת קידוש ידיים ורגליים בשעת לבישת ופשיטת הבגדים. לעומתו, רבי אלעזר ברבי שמעון לומד את יסוד חובת קידוש ידיים ורגליים ב'קל וחומר' מחובת קידוש ידיים ורגליים בכל יום לפני תחילת העבודה, וההיקש הקיים בין הפשיטה ללבישה – "ופשט... אשר לבש" – מלמד כי בדומה ללבישת הבגדים, גם פשיטתם טעונה קידוש ידיים ורגליים.

לפי רבי אלעזר ברבי שמעון, קידוש ידיים ורגליים ביום הכיפורים נלמד מקידוש ידיים ורגליים שבכל יום. מכך מסתבר כי חובת קידוש ידיים ורגליים ביום הכיפורים דומה במהותה ובדיניה לחובת קידוש ידיים ורגליים הנוהגת בכל יום. הבנה זו משתמעת מדברי התוספות ישנים המבאר מדוע הכהן הגדול צריך לקדש ידיו ורגליו בעזרה:

דאין קידוש אלא בפנים, כדאמר 'קידש בכלי שרת בחוץ או בכלי חול בפנים ועבד עבודתו פסולה'. [תוספות ישנים לא: ד"ה פושט]

התוספות ישנים מביא כמקור לכך את הדין הנאמר בגמרא [זבחים כ:] לגבי קידוש ידיים ורגליים בכל השנה. עולה מכך, כי לשיטתו דינים אלו דומים במהותם ובדיניהם.

הבנה זו עולה גם מדברי הרמב"ן המשווה בין שני הדינים בהקשר נוסף:

אבל הכיור ציווה בו להזמנה ואיננו מעכב ולא מצוה, כי ביום הכיפורים כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עושין לכבודו, אבל למדנו מן הכיור כי צריכה כלי.

[רמב"ן שמות ל, יט]

הרמב"ן לומד מדברי המשנה [יומא מג:] כי הכהן הגדול היה מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב, שאין חובה לקדש ידיים ורגליים בתחילת העבודה דווקא מן הכיור. דבריו מבוססים על ההנחה שיש השוואה בין קידוש ידיים ורגליים של הכהן הגדול לבין קידוש ידיים ורגליים בכל יום בתחילת העבודה.

עם זאת, מדברי הירושלמי עולה חילוק בין הדינים בעניין זה. על משנה זו אומר הירושלמי:

אמר רבי יונה: חוץ מקידוש ראשון. [ירושלמי יומא פ"ד ה"ה]

רבי יונה אומר, כי דברי המשנה אינם אמורים לגבי הקידוש הראשון, שהוא צריך להיעשות דווקא מן הכיור[1]. הגרי"ז מבאר את טעם החילוק בין קידוש ראשון לשאר הקידושים:

משום דהנך קידושין של יום הכיפורים לא כתיבי כלל בפרשת כיור האמורה בכי תשא, רק נלמדין מהקרא ד'ורחץ את בשרו במים' האמור באחרי מות, ועל כן חלוקים הם בעיקר דינם מדין קידוש ידיים ורגליים של כל השנה, שהוא קידוש ראשון, ולא נאמר בהם מצות כיור כלל. [חידושי מרן רי"ז הלוי הל' עבודת יום הכיפורים פ"ב ה"ג]

לפי דבריו, הירושלמי מחלק בין קידוש ידיים ורגליים בכל יום לפני תחילת העבודה לבין חובת עשרה קידושים ביום הכיפורים. בשל כך, סובר הירושלמי כי קידוש ידיים ורגליים בכל יום צריך להיעשות מן הכיור, ולכן גם הקידוש הראשון הנעשה ביום הכיפורים – בו מחויב הכהן הגדול כמו בכל יום לפני תחילת העבודה – צריך להיעשות מן הכיור. לעומת זאת, שאר הקידושים הנעשים ביום הכיפורים המהווים חיוב שונה, אינם צריכים להיעשות מן הכיור.

הגרי"ז מביא ראיה נוספת לחילוק בין הקידוש ביום הכיפורים לקידוש שבכל יום מדברי הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים:

כל הטבילות האלו והקידושין כולן במקדש, שנאמר 'ורחץ את בשרו במים במקום קדוש'.

[רמב"ם הל' עבודת יום הכיפורים פ"ב ה"ג]

הגרי"ז טוען כי הרמב"ם נזקק להביא לכך מקור מיוחד, ולא למד זאת מכך שקידוש ידיים ורגליים בכל יום צריך להיעשות דווקא בעזרה (כדברי הגמ' בזבחים [כ:] שהובאו לעיל), משום שהוא מחלק בין הדינים: קידוש ידיים ורגליים ביום הכיפורים מהווה דין נפרד בעל גדרים שונים, ולכן לא ניתן ללמוד את דיניו מדיני קידוש ידיים ורגליים שבכל יום.

בדברי הגרי"ז במקום אחר מובא חילוק זה בתוספת ביאור:

ואמר הגרי"ז זצ"ל דדין עשרה קידושין דיום הכיפורים אין דינו שווה לקידוש דכל השנה, דקידוש דכל השנה עושה חלות דהידים מקודשות ועל ידי זה ראוי הכהן לעבודה, מה שאין כן י' קידושין הוי דין בסדר עבודות יום הכיפורים דבעי' י' קידושין, כלומר ב' קידושין בין כל בגד, ודומיא דה' טבילות דלא הוי דין העושה חלות על הכהן הגדול המכשירו לעבודה אלא הוא דין בסדר עבודת יום הכיפורים. [חידושי הגרי"ז זבחים יט: ד"ה ואחד]

לפי דבריו, הקידוש בתחילת העבודה מכשיר את הכהן לעבודה, ואילו הקידוש ביום הכיפורים אינו משנה במאומה את מעמדו של הכהן; הכהן ראוי לעבוד לפני הקידוש כמו לאחריו, והוא אינו אלא "דין בסדר עבודת יום הכיפורים". נראה להגדיר כי הקידוש שבתחילת העבודה הוא דין בכהן העובד – כהן שאינו רחוץ ידיים ורגליים אינו ראוי לעבודה, ולכן הוא חייב מיתה[2] ועבודתו מחוללת[3]. לעומת זאת, הקידוש ביום הכיפורים הוא דין בקדושת הבגדים – מקור הדין, לפי דרשתו של רבי אלעזר ברבי שמעון דלעיל, הוא בכתוב [ויקרא טז, כג-כד] "ופשט את בגדי הבד... ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו", וממנו עולה כי קדושת הבגדים מחייבת קידוש ידיים ורגליים בשעת לבישתם ובשעת פשיטתם[4].

מדברי השפת אמת עולה חילוק מתון יותר בין הקידוש ביום הכיפורים לקידוש שבכל יום. השפת אמת מביא את דברי הרמב"ם:

כיצד מצות קידוש, מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ושוחה ומקדש... ואינו מקדש כשהוא יושב מפני שהוא כעבודה, ואין עבודה אלא מעומד שנאמר 'לעמוד לשרת'. [הל' ביאת מקדש פ"ה הט"ז][5]

מדברי הרמב"ם עולה שהקידוש שבכל יום אינו רק מעשה המכשיר את הכהן לעבודה, אלא זהו חלק ממעשה השירות; השלב הפותח את עבודת היום במקדש הוא קידוש הידיים והרגליים, וכך הוא מהווה חלק מגוף עבודת המקדש[6].

על פי דברים אלו כותב השפת אמת:

ואם כן נראה דבלאו הכי צריך להיות הקידוש כשהוא לבוש, דעבודה פסולה במחוסר בגדים. ואין להקשות על זה מהני קידושי דיומא ביום כיפור דאיכא מאן דאמר דהוי קודם לבישה, דהני גזירת הכתוב נינהו ואינן בכלל 'לשרת' דכתיב גבי קידוש ידים ורגלים דכל השנה.

[שפת אמת לב: ד"ה לא]

לדברי השפת אמת, דווקא הקידוש שבכל השנה מהווה מעשה של 'שירות', ולכן הוא צריך להיעשות כאשר הכהן לבוש בבגדי כהונה; ביום הכיפורים הקידוש אינו 'שירות', ולכן קיימת דעה שהוא נעשה לאחר פשיטת הבגדים[7].

על פי דבריו נראה כי באופן בסיסי שני הקידושים דומים זה לזה; בשניהם הכהן מקדש את עצמו על ידי רחיצת הידיים והרגליים. ההבדל ביניהם הוא ברובד נוסף הקיים בקידוש שבכל יום בלבד – רק קידוש זה, הפותח את עבודות היום, מהווה מעשה של 'שירות', אך הקידוש שביום הכיפורים מהווה קידוש אך לא 'שירות'.

כתוספת לדברים אלו נציין כי בגמרא מפורש שקיים חילוק בין הקידוש שבכל יום לקידוש של יום הכיפורים לגבי הדין בדיעבד:

תנו רבנן, כהן גדול שלא טבל ושלא קידש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה ועבד – עבודתו כשרה. ואחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שלא קידש ידיו ורגליו שחרית ועבד – עבודתו פסולה. [זבחים יט:]

כהן שעבד ללא קידוש ידיים ורגליים עבודתו פסולה, ואילו כהן גדול שלא קידש ידיו ורגליו בשעת החלפת הבגדים עבודתו כשרה. על פי חילוקו של הגרי"ז, ההבדל בין הדינים נובע מההבדל העקרוני ביניהם: קידוש הבא לקדש את הכהן מעכב, אך קידוש הבא לכבוד הבגדים בלבד אינו מעכב[8]. לעומת זאת, על פי דרכו של השפת אמת יש לבאר כי אמנם שני הקידושים באים כדי לקדש את הכהן, אך אף על פי כן קיים הבדל ביניהם: הקידושים שביום הכיפורים באים לאחר שהכהן כבר התקדש בקידוש הראשון, וכך הוא כבר ראוי לעבודה; לכן הקידושים הנוספים הם לתוספת מעלה בלבד אך אינם מעכבים[9].

בשולי הדברים נעיר, כי אמנם קידוש ידיים ורגליים אינו מפורש בפרשיית סדר העבודה, אך נראה ששורשו נמצא בכתובים עצמם. בשיעור שעבר עמדנו על ההבדל הקיים לגבי הטבילות בין הנראה מפשטות הכתובים לבין ההלכה האמורה על ידי חז"ל. על פי פשטות הכתובים, הטבילות באות לכבוד בגדי הלבן, והן נעשות בשעת לבישתם ובשעת פשיטתם. לעומת זאת, על פי חז"ל, הטבילות אינן קשורות לבגדים, והן באות בכל 'שינוי מעבודה לעבודה'. נראה שהפער בין הפשט לדרש נובע מכך שאמנם על פי פשטות הכתובים הטבילות באות לשם תוספת קדושה, אך בשאר המקומות מצאנו טבילה הבאה לשם טהרה מטומאה או לשם שינוי מעמד הגברא (כטבילת גר וכדו') בלבד, ואילו קידוש האדם נעשה על ידי מעשה אחר: רחיצת הידיים והרגליים[10]. בשל כך, התורה שבעל פה מלמדת כי הטבילה וההתקדשות נעשים על ידי הכהן הגדול בשני מעשים שונים: בטבילת כל גופו – בכל שינוי מעבודה לעבודה, ובקידוש ידיו ורגליו – בשעת לבישת הבגדים ופשיטתם.