בשיעור הקודם עסקנו במהות מצות שופר וביחס בינה לבין מצות התרועה ביובל והתקיעה בחצוצרות. בשיעור זה נבחן היבט נוסף במצות שופר: גדר המצוה – שמיעה או תקיעה?

בדברי הרמב"ם הגדרה ברורה בעניין זה. בספר המצוות כותב הרמב"ם:

והמצוה הק"ע היא שציוונו לשמוע קול שופר ביום ראשון מתשרי, והוא אמרו יתעלה בו 'יום תרועה יהיה לכם'. [ספר המצוות לרמב"ם מ"ע קע]

הרמב"ם מגדיר שהמצוה היא "לשמוע קול שופר".

וכן כותב הרמב"ם בתחילת הלכות שופר:

מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה שנאמר 'יום תרועה יהיה לכם'.

[הל' שופר פ"א ה"א]

ועל פי הגדרה זו מנמק הרמב"ם מדוע אין פסול בשופר גזול:

שופר הגזול שתקע בו יצא, שאין המצוה אלא בשמיעת הקול, אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע, ואין בקול דין גזל. [שם, ה"ג][1]

הרמב"ם פורש את שיטתו בהרחבה בתשובתו. הרמב"ם נשאל על נוסח הברכה: "מה ההבדל בין 'לשמוע קול שופר' ובין 'על תקיעת שופר'", והוא משיב:

ההבדל ביניהם גדול מאד. וזה, שהמצוה המחויבת אינה התקיעה אלא שמיעת התקיעה. והיוצא מזה, שאילו היתה המצוה המחויבת היא התקיעה, היה חייב כל אדם ואדם מן הזכרים לתקוע, כמו שחייב כל אדם ואדם לישב בסוכה וליטול לולב, והשומע, שלא תקע, לא היה יוצא ידי חובתו, והיה גם כן התוקע, שלא שמע, יוצא ידי חובתו, כגון אם סתם אזניו תכלית הסתימה ותקע היה יוצא, משום שתקע. ואין הדבר כן, אלא המצוה היא השמיעה לא התקיעה, ואין אנו תוקעין אלא כדי לשמוע, כמו שהמצוה היא ישיבת הסוכה לא עשייתה, ואין אנו עושין אלא כדי לישב, ולכן נברך לישב ולא נברך לעשות, ונברך לשמוע קול שופר ולא נברך על תקיעת שופר. [שו"ת הרמב"ם מהד' בלאו סי' קמב]

הרמב"ם מגדיר באופן חד וברור כי המצוה היא השמיעה, והתקיעה אינה אלא 'הכשר מצוה', ולכן יש לברך "לשמוע קול שופר".

לעומתו, הסמ"ג מגדיר את המצוה באופן שונה:

מצות עשה לתקוע בשופר בראש השנה, שנאמר 'יום תרועה יהיה לכם'. [סמ"ג עשין סי' מב]

לדידו, המצוה אינה השמיעה אלא התקיעה. ואכן, הסמ"ג חולק על הרמב"ם גם בנוסח הברכה:

וכי מברך מברך על תקיעת שופר ושהחיינו. [שם]

לשיטתו, נוסח הברכה אינו "לשמוע קול שופר" אלא "על תקיעת שופר".

שתי דעות אלו מובאות בדברי הרא"ש:

ורבנו תם כתב שיש לברך על תקיעת שופר, משום דעשייתה היא גמר מצותה. וראבי"ה הביא הירושלמי: תוקע שופר צריך לברך אקב"ו לשמוע בקול שופר ושהחיינו ואחר כך תוקעין. וכן כתב בה"ג: הא דמברכים לשמוע בקול שופר ולא מברכים לתקוע בשופר או על תקיעת שופר כמו על מקרא מגילה, משום דבשמיעת קול שופר הוא יוצא ולא בתקיעת שופר. כדתנן, התוקע לתוך הבור וכו', ופעמים שהתוקע בעצמו לא יצא, כגון שהיה עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותקע. [רא"ש ר"ה פ"ד סי' י]

הרא"ש מכריע כשיטת הרמב"ם, שהמצוה היא השמיעה ולכן יש לברך "לשמוע קול שופר", מכוח דברי המשנה:

התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס, אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא. [משנה כז:]

מבואר במשנה שתוקע שלא שמע את קול השופר לא יצא ידי חובה, ומכאן שהמצוה היא שמיעת קול השופר.

כאמור, הרמב"ם בתשובתו מביא ראיה נוספת לכך שהמצוה היא בשמיעה:

שאילו היתה המצוה המחויבת היא התקיעה, היה חייב כל אדם ואדם מן הזכרים לתקוע, כמו שחייב כל אדם ואדם לישב בסוכה וליטול לולב, והשומע, שלא תקע, לא היה יוצא ידי חובתו. [שו"ת הרמב"ם מהד' בלאו סי' קמב]

לטענתו, מכך שאין חובה שכל אחד יתקע בפני עצמו ודי שאחד יתקע והשאר ישמעו ויצאו ידי חובה[2], מוכח שהמצוה אינה התקיעה אלא השמיעה.

הרב שלמה פישר בספרו 'בית ישי' מיישב דינים אלו לפי השיטה החולקת:

ובדעת רבנו תם נראה פשוט, דסבירא ליה דתקיעת שופר הוא מין ממיני הדיבור, שהוא עניין תפילה וצעקה לשמים, ושייך בו דין שומע כעונה... ומה שהקשה הרמב"ם והבה"ג, דאי התקיעה היא המצוה מאי טעמא השמיעה מעכבת, יש לומר דאף על גב דבמצוה של דיבור, כגון קריאת שמע, פליגי תנאי אי השמעת אזנים מעכבת, אבל במין דיבור זה דתקיעת שופר, שכל עניינו הוא השמעת קול, ולא שייך ביה לחש כבדיבור גמור, אם כן סברא היא דאף לתוקע עצמו כל שאינו שומע את הקול אין למעשה תקיעתו צביון של צעקה.

[בית ישי סי' ל]

לפי דבריו, שיטת רבנו תם והסמ"ג מבוססת על התפיסה שתקיעת השופר היא מעשה של זעקה ותפילה. בשל כך, לתקיעת השופר יש גדר של דיבור – זעקה חסרת מילים לשמים – ולכן דין 'שומע כעונה', האמור ביחס לאמירה, קיים גם בה. כמו כן, הואיל והתקיעה היא מעשה של זעקה, התקיעה צריכה להישמע לתוקע, ולכן התוקע ואינו שומע את תקיעתו לא יצא ידי חובה.

הבית ישי מוסיף וטוען כי שיטת הרמב"ם, שהמצוה היא בשמיעת קול השופר, מבוססת על תפיסה שונה במהותו של השופר:

והרמב"ם לטעמיה, שכתב בפרק ג' מהלכות תשובה הל' ד, דטעם מצות תקיעת שופר הוא, 'כלומר עורו ישנים משנתכם כו' וחזרו בתשובה' כו', ולפי זה ודאי המצוה בשמיעה. [שם]

הרמב"ם סבור שמהות השופר היא שמיעת הקול המעורר לתשובה, ועל פי זה הוא מגדיר את מצות השופר כמצות שמיעה.

חיזוק להבנה זו בשיטת הרמב"ם מדברי הריטב"א:

דהכא שמיעת השופר היא עיקר המצוה, וכוונת התורה כדי שיעור אדם לחזור בתשובה וגם שיכוון לרצות למידת הדין ביום הזה, ואילו תקע ולא שמע לא יצא, ולפיכך תקנו הנוסח בשמיעה. [ריטב"א לד. ד"ה כתב הרי"ף]

הריטב"א מבאר בדבריו אלו נוסח ברכת השופר – "לשמוע קול שופר". הריטב"א כותב כי השמיעה היא עיקר המצוה, והוא כורך הגדרה זו עם טעם מצות השופר – התעוררות לתשובה וכוונה לריצוי למידת הדין[3].

בדברינו עד עתה הובאו ראיות שונות לשיטת הרמב"ם וסיעתו, שהמצוה היא בשמיעת קול השופר. עם זאת, גם שיטה זו אינה חפה מקשיים.

השאגת אריה כותב:

דעל כורחך תקיעת שופר לאו בשמיעה לחוד תליא, אלא בעיקר תקיעה נמי תליא, כמו מצוות התלויין בדיבור, דבקריאת הפה תליא מצוותן... דהא תנן בפרק ד' דראש השנה: 'המתעסק לא יצא, והשומע מן המתעסק לא יצא'. ותנן נמי בסוף פרק ג' דראש השנה: 'חרש שוטה וקטן אינו מוציא את הרבים ידי חובתם'. ואי סלקא דעתך דתקיעת שופר בשמיעה לחוד נגמר מצוותו, אמאי השומע מן המתעסק וממי שאינו מחוייב בדבר לא יצא... דהא מכל מקום קול שופר שומע, אלא וודאי כדאמרן. [שאגת אריה סי' ו]

השאגת אריה מוכיח שהמצוה אינה שמיעת קול השופר בלבד, מהמשניות [כט.; לב:] המלמדות שדרושה כוונה לשם תקיעה וכן דרושה תקיעה הנעשית על ידי בר חיובא כדי לצאת ידי חובה.

בנוסף, יש להקשות על שיטת הרמב"ם מדברי הגמרא שחובה על המשמיע להתכוון לתקוע בעבור השומע:

אמר ליה רבי זירא לשמעיה: איכוון ותקע לי. אלמא קסבר משמיע בעי כוונה. [ר"ה כח:-כט.]

לפי שיטת הרמב"ם, שהשמיעה היא המצוה, מדוע חובה לתקוע בעבור השומע? מדוע לא די בכך שהשומע ישמע את קול השופר[4]?

בביאור שיטת הרמב"ם כותב החזון איש:

וכן לענין תקיעת שופר אינו יוצא בשמיעה אלא בקול שופר של מצוה, והלכך אינו יוצא לא מחרש שוטה וקטן ולא ממתעסק. וכן כשלא כיון חבירו להוציאו, דלדידיה לא הוי קול שופר של מצוה. [חזון איש או"ח סי' כט ס"ק ד]

לדברי החזון איש, אמנם המצוה היא בשמיעת קול השופר, אך כדי שהקול ייחשב כ"קול שופר של מצוה", המשמיע צריך להיות בר חיובא[5], והוא צריך להיות מופנה אל השומע[6].

עד כה הוצגו שתי שיטות קיצוניות בגדר מצות שופר: לפי הרמב"ם וסיעתו המצוה היא בשמיעת קול השופר, ואילו לפי הסמ"ג וסיעתו המצוה היא במעשה התקיעה. עם זאת, כאמור, סוגיות אחדות תומכות בהבנה שהמצוה היא בשמיעה, וסוגיות אחרות תומכות בהבנה שהמצוה היא במעשה התקיעה. בשל כך, יש אחרונים שהעלו תפיסות מורכבות יותר בגדר המצוה.

השאגת אריה, בדבריו דלעיל, מסיק שהמצוה כוללת גם את התקיעה וגם את השמיעה:

דעל כורחך תקיעת שופר לאו בשמיעה לחוד תליא, אלא בעיקר תקיעה נמי תליא.

[שאגת אריה סי' ו]

וכן כותב המנחת חינוך:

ועי' מ"ש האחרונים דשניהם הן שמיעה והן התקיעה הוא המצוה, ואחד בלא חבירו לא מהניא, דהשומע מאינו חייב, כגון מנשים ודומה, אינו יוצא, אלמא דהמצוה לאו בשומע לחוד, רק צריך להיות תוקע ואז הוא יוצא דוקא מחבירו המחויב. וכן תקיעה בלא שמיעה לא מהניא, כמבואר התוקע לתוך הבור וכו'. וגם לא אם אינם ביחד, כגון שומע מאינו מחויב ואחרי זה תוקע לתוך הבור, אינו יוצא, דצריכים השמיעה והתקיעה להיות ביחד. אך על השמיעה לא שייך שליח וצריך לשמוע בעצמו, וחלק התקיעה יוצא על ידי אחר, ודוקא ממחויב בדבר ככל המצות. [מנחת חינוך מצוה תה]

הגרי"ד סולוביצ'יק מביא בשם סבו, הגר"ח מבריסק, הגדרה שונה:

והנה שמעתי מפי אאמו"ר הגאון החסיד שליט"א בשם אא"ז הגאון החסיד זצ"ל, שהקשה אמאי בעינן כוונת שומע ומשמיע בשופר, הא המצוה לשמוע, אם כן לא בעינן כלל תקיעת המשמיע שתצטרף לגבי השומע. ותירץ... דאף דקיום המצוה הוי שמיעה, מכל מקום מעשה המצוה הוי תקיעה, ולפיכך בעינן כוונת שומע ומשמיע. [הררי קדם ח"א סי' טו אות א][7]

לפי דבריו, יש להבחין בין 'מעשה המצוה' לבין 'קיום המצוה': מעשה המצוה הוא התקיעה, אך קיום המצוה הוא בשמיעת קול השופר.

הרב אשר וייס [מנחת אשר מועדים סי' ג אות ב, ד] מוסיף הסבר להבחנה זו. לדבריו, אמנם מהות המצוה היא שמיעת קול השופר, אך הואיל ואין שמיעה ללא תקיעה, מעשה המצוה אינו השמיעה – שכלל אינה מהווה מעשה – אלא התקיעה הנעשית לצורך השמיעה. באופן זה, ציווי התורה הוא לתקוע כדי לשמוע את קול השופר. ולכן, התקיעה, שהיא מעשה המצוה, צריכה להיעשות על ידי בר חיובא ומתוך כוונה לצאת ידי חובה, אך לא יוצאים ידי חובה ללא שמיעת הקול היוצא מתקיעת השופר[8].

שיטה ייחודית עולה מדברי רבנו יהונתן מלוניל:

ויחיד שלא תקע חברו תוקע לו, דהא לא כתוב 'ותקעתם', כדכתיב בלולב 'ולקחתם', שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד, אלא 'זכרון תרועה', ו'יום תרועה'. לפיכך, כיון ששמע התקיעה מחבירו, 'יום תרועה' איכא ו'זכרון תרועה' איכא. [ר"י מלוניל ר"ה לד: ד"ה ויחיד]

מדבריו עולה כי מצות שופר יכולה להתקיים בשתי דרכים: על ידי תקיעה או על ידי שמיעה[9].

ייתכן וביסוד דבריו עומד חילוק יסודי בין מצות שופר לבין מצוות אחרות. בשונה ממצוות אחרות, מצות השופר ביסודה אינה ציווי על מעשה מסוים, אלא זו חובה לעצב ולהגדיר את יום כ"יום תרועה" – "מצות היום בשופר". בשל כך, אין הבדל אם האדם שומע את השופר או תוקע בו, בשני אופנים אלו הוא מגדיר את היום כ"יום תרועה", ובכך הוא מקיים את מצות היום[10].

בשולי הדברים נעיר, כי שיטת הרמב"ם בגדר מצות שופר יוצרת הבחנה עקרונית בין שופר של ראש השנה לשופר של יובל. לגבי ראש השנה סובר הרמב"ם שהמצוה היא השמיעה, ואילו לגבי יובל כותב הרמב"ם:

מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל, ומצוה זו מסורה לבית דין תחלה, וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע שנאמר 'תעבירו שופר', ותוקעין בשופר תשע כדרך שתוקעין בראש השנה, ומעבירין שופר בכל גבול ישראל. [הל' שמיטה ויובל פ"י ה"י]

עולה מכך, כי לעומת ראש השנה, שהמצוה היא שמיעת קול השופר, ביובל המצוה היא מעשה התקיעה.

הבחנה זו רמוזה בדברי הרמב"ם בספר המצוות:

והמצוה הקל"ז היא שציוונו לתקוע בשופר בעשירי מתשרי משנה זו ולקרא בכל ארצותינו דרור לעבדים ולצאת כל עבד עברי לחרות בלי פדיון ביום הזה, כלומר העשירי מתשרי. והוא אמרו יתעלה: 'והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש, ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם'. ואמר: 'וקראתם דרור בארץ לכל יושביה'. הנה התבאר ששווה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות... וידוע שהתקיעה הזאת ביובל אמנם היא לפרסם החרות ושהוא מין מן ההכרזה, והוא אמרו 'וקראתם דרור'. ואין עניינה עניין תקיעת ראש השנה, כי היא 'זכרון לפני ה'', וזו להוציא את העבדים כמו שבארנו.

[ספר המצוות לרמב"ם מ"ע קלז]

הרמב"ם טורח להדגיש את ההבדל בין שופר של ראש השנה לשופר של יובל. המהר"ם אלשקר [בתשובותיו סי' ח וסי' י] מבאר כי הדגשה זו באה כדי לבאר את הגדר השונה של שתי התקיעות: "תקיעת ראש השנה היא לזכרון ולתפילה, וכדי שישמע אותה האדם ויכניע את יצרו ויזדעזעו איבריו ויתעורר בתשובה", ולכן בה המצוה היא בשמיעת קול השופר. לעומת זאת, תקיעת היובל היא "כדי להכריז על הדבר ולפרסמו", ולכן המצוה היא במעשה התקיעה[11].