בשעה טובה אנו עוברים לעסוק בנושא האחרון של המסכת: מצות שופר בראש השנה. לנושא זה נקדיש את השיעורים הבאים.

ראש השנה מופיע בתורה בשני מקומות, בפרשיית המועדים שבפרשת אמור ובפרשיית המוספים שבפרשת פינחס:

וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר, בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש. כל מלאכת עבדה לא תעשו, והקרבתם אשה לה'.

[ויקרא כג, כג-כה]

ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו, יום תרועה יהיה לכם. ועשיתם עלה לריח ניחח לה' פר בן בקר אחד איל אחד, כבשים בני שנה שבעה תמימם. ומנחתם סלת בלולה בשמן, שלשה עשרנים לפר שני עשרנים לאיל. ועשרון אחד לכבש האחד לשבעת הכבשים. ושעיר עזים אחד חטאת, לכפר עליכם. מלבד עלת החדש ומנחתה ועלת התמיד ומנחתה ונסכיהם כמשפטם, לריח ניחח אשה לה'. [במדבר כט, א-ו]

מבין כל המועדים, ראש השנה נזכר בתורה באופן הסתום ביותר. התורה אינה מפרטת את מהותו וטעמו של החג, וגם מצות התרועה מוזכרת במילים ספורות, ללא פירוט במה וכיצד נעשית התרועה[1].

חז"ל לומדים את דיני התרועה מהכתוב בפרשת בהר לגבי יובל:

תנו רבנן, מנין שבשופר? תלמוד לומר 'והעברת שופר תרועה'. אין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין? תלמוד לומר 'בחדש השביעי', שאין תלמוד לומר 'בחדש השביעי', ומה תלמוד לומר 'בחדש השביעי'? שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה כזה. ומנין שפשוטה לפניה? תלמוד לומר 'והעברת שופר תרועה'. ומנין שפשוטה לאחריה? תלמוד לומר 'תעבירו שופר'. ואין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין? תלמוד לומר 'בחדש השביעי', שאין תלמוד לומר 'בחדש השביעי', ומה תלמוד לומר 'בחדש השביעי'? שיהו כל תרועות החדש השביעי זה כזה. ומנין לשלש של שלש שלש? תלמוד לומר 'והעברת שופר תרועה', 'שבתון זכרון תרועה', 'יום תרועה יהיה לכם'. ומנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? תלמוד לומר 'שביעי' 'שביעי' לגזירה שווה. הא כיצד? שלש שהן תשע. [ר"ה לג:-לד.][2]

דרשה זו משווה בין מצות התרועה בראש השנה לבין מצות התרועה ביובל:

וספרת לך שבע שבתת שנים שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתת השנים תשע וארבעים שנה. והעברת שופר תרועה בחדש השבעי בעשור לחדש, ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם. וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה, יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו. [ויקרא כה, ח-י]

אמנם, לכאורה קיים הבדל יסודי בין התרועות. תרועת היובל היא הכרזה לאומית – "תעבירו שופר בכל ארצכם" – קריאה לכל העם לשילוח העבדים ולהחזרת השדות לבעליהם[3]. לעומתה, התרועה בראש השנה קרויה "זכרון תרועה", ומשתמע מכך כי התרועה היא תרועת זיכרון המעלה את זיכרונם של ישראל לפני ה'.

על פי הבחנה זו, נראה יותר לקשור בין תרועת ראש השנה לבין התרועה בחצוצרות בשעת מלחמה ובתקיעה בחצוצרות על הקרבנות:

וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת, ונזכרתם לפני ה' אלוהיכם ונושעתם מאיבכם. וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם, והיו לכם לזכרון לפני אלוהיכם, אני ה' אלוהיכם.

[במדבר י, ט-י]

התרועה בחצוצרות מעלה את זיכרונם של ישראל לפני ה', ונראה שזוהי גם טיבה של התרועה בראש השנה – העלאת זיכרונם של ישראל לפני ה'[4].

השוואה זו מופיעה בדברי חלק ממפרשי התורה:

זכרון תרועה – על ידי התרועה תזכרו למקום, כדכתיב 'והרעותם בחצוצרות וגו' ונזכרתם' וגו'. [רשב"ם ויקרא כג, כד]

אבל 'זכרון תרועה', כמו 'יום תרועה יהיה לכם', יאמר שנריע ביום הזה ויהיה לנו לזכרון לפני השם, כמו שנאמר להלן: 'ותקעתם בחצוצרות והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם'.

[רמב"ן שם, ד"ה זכרון תרועה]

להגדרה זו, כי תרועת ראש השנה היא תרועת זיכרון, קיימות ישנן הלכתיות שונות.

המשנה מלמדת על פסול שופר של פרה:

כל השופרות כשרים חוץ משל פרה, מפני שהוא קרן. [משנה כו.]

הגמרא מביאה את טעמו של עולא לפסול זה:

עולא אמר: היינו טעמא דרבנן, כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה? לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. [ר"ה כו.]

עולא מבאר שהפסול הוא "לפי שאין קטיגור נעשה סניגור"[5]. מבואר מכך כי השופר במהותו הוא סניגור' – העלאת זיכרונם של ישראל לטובה לפני ה', ולכן שופר המזכיר עוון פסול.

וכן מפורש בהמשך הסוגיה:

והא איכא בגדי זהב מבחוץ? מבפנים קא אמרינן. שופר נמי מבחוץ הוא? כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי. [שם]

הגמרא אומרת כי על אף שהכלל 'אין קטיגור נעשה סניגור' אמור דווקא לגבי דברים הנעשים לפני ולפנים, כלל זה אמור גם ביחס לשופר, הואיל והוא בא לזיכרון – "כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי".

נראה שעיקרון זה עומד גם ביסוד הדיון במין השופר ובצורתו[6].

מקור דין זה במשנה:

שופר של ראש השנה של יעל פשוט... רבי יהודה אומר: בראש השנה תוקעין בשל זכרים וביובלות בשל יעלים. [משנה כו:]

לפי רבנן יש לתקוע בשופר של יעל פשוט, ולפי רבי יהודה יש לתקוע בשופר של איל כפוף.

הגמרא מבארת את טעמן של שתי השיטות:

במאי קמיפלגי? מר סבר בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה[7] טפי מעלי... ומר סבר בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי. [ר"ה כו:]

רש"י כותב:

כמה דכייף איניש – בתפילתו, פניו כבושין לארץ, טפי עדיף, משום 'והיו עיני ולבי שם'. הלכך, בראש השנה דלתפילה ולהזכיר עקידת יצחק בא בעינן כפופין... כמה דפשיט טפי עדיף – משום 'נשא לבבנו אל כפים'. הלכך, בראש השנה בפשוטין, דלתפילה הוא.

[רש"י שם, ד"ה כמה דכייף, וד"ה כמה דפשיט]

לדברי רש"י, לשתי הדעות שופר של ראש השנה בא לתפילה, אלא שהן חלוקות באופן עמידת האדם בתפילתו: כפוף או פשוט[8]. רש"י מוסיף בשיטת רבנן, כי השופר "להזכיר עקידת יצחק בא", ומשום כך עליו להיות כפוף. נראה שבדבריו אלו רומז רש"י לדרשת רבי אבהו:

אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקב"ה: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.

[ר"ה טז.]

לדברי רבי אבהו, תקיעת השופר מזכירה לפני ה' את עקידת יצחק, ובכך היא מעלה את זיכרוננו לטובה לפניו[9]. נמצא, כי השופר מעלה את זיכרונם של ישראל לפני ה', ותקיעת השופר היא מעשה של תפילה וזעקה[10].

הגדרה זו בטיבה של תקיעת השופר עולה גם מסוגיית הגמרא הדנה האם 'מצוות צריכות כוונה'. הגמרא מעלה סברה לחלק בעניין זה בין מצה לשופר:

שלחו ליה לאבוה דשמואל: כפאו ואכל מצה יצא... אמר רבא: זאת אומרת התוקע לשיר יצא. פשיטא, היינו הך. מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא, והא אכל, אבל הכא 'זכרון תרועה' כתיב, והאי מתעסק בעלמא הוא, קא משמע לן. [ר"ה כח.-:]

הראשונים נחלקו בביאור החילוק. רש"י [שם, ד"ה מהו דתימא, וד"ה קמ"ל] מבאר, שקיימת סברה שדווקא 'התוקע לשיר' אינו יוצא, הואיל והוא נחשב ל'מתעסק בעלמא', ואילו האוכל מצה אינו מוגדר כמתעסק הואיל "ונהנה באכילתו"[11]. לעומתו, רבנו חננאל כותב בביאור החילוק:

מהו דתימא התם 'תאכלו מצות' אמר רחמנא, והא אכליה; אבל הכא בעניין תקיעות כוונת הלב בעינן וליכא. [רבנו חננאל, שם]

לדבריו, קיימת סברה שקיים הבדל מהותי בין מצות מצה למצות שופר: מצות מצה מתקיימת בעצם מעשה האכילה, ואילו מצות השופר טעונה כוונת הלב, הואיל וגדר המצוה הוא "זכרון תרועה". מבואר אם כן שגדר המצוה הוא תפילה וזיכרון, ולכן קיימת סברה שגם לשיטה שמצוות אינן צריכות כוונה – מצות שופר טעונה כוונה[12].

ביטוי הלכתי נוסף לכך שתרועת השופר באה לזיכרון, מדברי הריטב"א לגבי 'מצוה הבאה בעבירה'. הריטב"א מביא את שיטת תוספות:

דלא אמרינן מצוה הבאה בעבירה אלא בדבר שהוא בא לרצות, כגון קרבן שופר ולולב וכיוצא בהם, אבל בסוכה שאין בה ריצוי ליכא משום מצוה הבאה בעבירה.

[ריטב"א סוכה לא. ד"ה תנו רבנן]

לפי שיטה זו, פסול 'מצוה הבאה בעבירה' קיים רק בדברים הבאים לרצות[13]. שיטה זו מונה את שופר בכלל הדברים הבאים לרצות, ואם זהו ביטוי נוסף למהות מצות השופר – תרועה הבא לשם זיכרון וריצוי.

נראה שיש בדברים אלו כדי לבאר את שיטת הירושלמי הרואה את מצות השופר כמצוה שעיקרה במקדש. הירושלמי [פ"ד ה"א] סובר – בניגוד למסקנת הבבלי [כט:] – כי מדין תורה לא תוקעים במדינה בראש השנה שחל בשבת. על פי זה נזקק הירושלמי לבאר מדוע במקדש תוקעים גם בשבת:

מעתה אף במקדש לא ידחה... תני רשב"י: 'והקרבתם' – במקום שהקרבנות קריבין.

[ירושלמי פ"ד ה"א]

הירושלמי כותב כי מצות השופר נאמרה במקום הקרבת הקרבנות – בבית המקדש, ולכן רק שם היא מתקיימת בשבת.

שיטה זו מבוארת על ידי הראב"ד:

שאין לשופר עיקר מפורש בגבולין, שלא אמרה תורה 'שבתון זכרון תרועה' אלא במקום 'והקרבתם אשה לה'', ולא נאמר 'בכל ארצכם' אלא ביובל, וכיון שאינו מפורש בגבולין אלא מדרשא אתי, משום הכי גזרו. ['כתוב שם' לראב"ד סוכה כא. אות א][14]

לדבריו, עיקר מצות שופר המפורשת בתורה היא במקדש, וחובת התקיעה בגבולין היא הרחבה שמקורה בדרשה.

נראה כי לשיטה זו, מצות התרועה בראש השנה דומה במהותה למצות התקיעה בחצוצרות על הקרבנות. בימי השמחה, המועדים וראשי החודשים קיימת מצוה לתקוע בחצוצרות על הקרבנות כדי להיזכר לפני ה', ובדומה לכך בראש השנה קיימת מצות תרועה נוספת, המתקיימת גם היא במקום הקרבת הקרבנות, וגם מגמתה היא העלאת זיכרוננו לטובה לפני ה'[15].

לכאורה, מדברים אלו עולה כי מצות השופר בראש השנה דומה במהותה למצות החצוצרות, ולפי זה יש להבין את ה'גזירה שווה' שבין ראש השנה ליובל כדרשה הלכתית שאינה מלמדת על קשר ענייני ומהותי בין התחומים. עם זאת, המשנה מלמדת על השוואה בין ראש השנה ליובל גם ביחס למין השופר ולצורתו וגם ביחס לברכות 'מלכויות, זכרונות ושופרות' המלוות את תקיעת השופר:

שווה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. [משנה כו:]

מדברי רש"י [שם, ד"ה שוה היובל, ד"ה כמה דכייף, וד"ה כמה דפשיט] ותוספות [שם, ד"ה של] עולה כי גם השוואה זו מבוססת על דמיון הלכתי הקיים בין התחומים, על אף ההבדל העקרוני הקיים ביניהם במהות התקיעה: בראש השנה – "לתפילה ולזיכרון", וביובל – "סימן שילוח עבדים והשמטות שדות החוזרות לבעלים"[16]. אולם, הטורי אבן תמה מה מקום יש לחייב באמירת 'מלכויות, זכרונות ושופרות' ביום הכיפורים של יובל:

איני יודע מה ענין מלכיות וזכרונות ליום הכיפורים של יובל, דבראש השנה היינו טעמא כדאמר בפרק ב ופרק ד: 'אמרו מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר'. אבל ביובל התקיעה אינו לא לזיכרון ולא לתפילה אלא לסימן לשלוח עבדים והשמטת קרקעות כדפירש"י. [טורי אבן כו: ד"ה שוה]

לטענתו, אמירת 'מלכויות, זכרונות ושופרות' שייכת דווקא בראש השנה, "יום הזיכרון", אך במה היא שייכת ביום הכיפורים של יובל, בו התקיעה באה כסימן חירות ושחרור[17]?

ניתן להציע כי אכן קיים קשר הדוק בין שתי התרועות, של ראש השנה ושל היובל[18]. שופרו של היובל אינו מהווה רק סימן לשחרור עבדים ולהשמטת קרקעות. שופרו של היובל קורא: "והארץ לא תמכר לצמתת כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" [ויקרא כה, כג]. שופרו של היובל מבטא את מלכות ה' "בכל ארצכם", וגילוי מלכות ה' הוא שמפקיע את הבעלות האנושית על העבדים ועל הקרקעות והוא שמוציא אותם לחירות. 'קריאה' זו של השופר – "כי לי הארץ", דומה במהותה לקריאתו של השופר בראש השנה: "מלך על כל הארץ"; ראש השנה הוא יום המלכת ה', ושופרו של ראש השנה ממליך את ה' בעולם. בהתאם לכך, דיני השופר בראש השנה וביובל דומים זה לזה: בשניהם התקיעה נעשית בשופר, ובשניהם יש ללוות את תקיעת השופר באמירת ברכות 'מלכויות, זכרונות ושופרות'.

דברים אלו חושפים שני פנים הקיימים בראש השנה: זיכרון והמלכה. הזיכרון קושר בין ראש השנה לתקיעה בחצוצרות, ואילו ההמלכה קושרת את ראש השנה עם היובל. שני פנים אלו יוצקים שתי משמעויות לתקיעת השופר: העלאת זכרוננו לפני ה' ומעשה המלכה.

הרמב"ם יוצק משמעות נוספת לתקיעת השופר:

אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו: עורו עורו ישינים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה. [הל' תשובה פ"ג ה"ד]

לדבריו, השופר פונה אל האדם, מעורר אותו מתרדמתו, מזכיר לו את בוראו וקורא לו לשוב בתשובה.

דברים אלו של הרמב"ם נובעים משיטתו העקרונית שראש השנה ביסודו הוא יום של התעוררות לתשובה:

לפי שאין קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים, לפי שהם ימי עבודה והכנעה לה', ויראה ממנו ומנוס אליו, ותשובה ותחנונים ובקשת סליחה, ואינם נאותים בזמנים אלו השמחה והששון. [פירוש המשנה לרמב"ם ר"ה ג, ז]

אבל ראש השנה ויום הכיפורים אין בהן הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתירה. [הל' חנוכה פ"ג ה"ו]

וכן ראש השנה יום אחד, כי הוא יום תשובה והערה לבני אדם מתרדמתם, ולפיכך תוקעין בו בשופר, כמו שבארנו במשנה תורה, וכאילו הוא הצעה ופתיחה ליום הצום.

[מורה הנבוכים ג, מג][19]

ייתכן ותפיסתו זו קשורה לשיטתו ההלכתית בגדר מצות השופר [ספר המצוות מ"ע קע; הל' שופר פ"א ה"א; שו"ת הרמב"ם (מהד' בלאו) סי' קמב], שהמצוה היא השמיעה ולא התקיעה[20]; בעזרת ה' נעסוק בכך בהרחבה בשיעור הבא.