בשיעור שעבר התחלנו לעסוק ביסודות קידוש החודש, והבאנו את דברי חז"ל המלמדים כי קידוש החודש נעשה על ידי ראיית עדים את הלבנה:

'החדש הזה לכם' וגו' – רבי ישמעאל אמר: משה הראה את החדש לישראל ואמר להם, כזה יהיו רואין וקובעין את החודש לדורות. [מכילתא מסכתא דפסחא פרשה א]

דברים אלו מעלים תמיהה: כיצד החודשים נקבעים בזמן הזה ללא ראיית העדים וללא קידוש בית דין?

בשיעור הקודם הובאה שיטת רס"ג [תשובות הגאונים ליק סי' א] ורבנו חננאל [ברבנו בחיי שמות יב, ב], החולקת על ההנחה דלעיל, ועל פיה קביעת החודשים נעשית על פי החשבון ואילו הראייה היא תקנת חכמים מאוחרת. על פי שיטתם, תמיהה זו אינה קיימת: בכל הזמנים קביעת החודשים נעשית על פי החשבון האסטרונומי בלבד. אמנם, כפי שהתבאר בשיעור הקודם, רוב הראשונים חולקים על שיטה זו בתוקף, ולשיטתם התמיהה עומדת בעינה.

הר"י מיגאש נשאל מדוע בזמן הזה לא מקדשים את החודש על פי הראייה:

ולאיזה סיבה בטלה היום עדות החדש... ואם הסיבה משום דידעינן בקביעא דירחא, מאיזה טעם לא נקדש על הראיה. [שו"ת ר"י מיגאש סי' קמו]

הר"י מיגאש משיב:

ומה שחויב בזמן הזה שאין מצטרפים לעשות קידוש על הראיה, הוא משום דידעינן בקביעא דירחא לא הוצרכו לקדשו בבית דין הגדול, שכבר קידשוהו שמים. [שם]

לשיטתו, עיקר קביעת החודשים נעשית על פי החשבון האסטרונומי, וקידוש בית הדין על פי הראיה אינו אלא דרך נוספת לקביעת החודשים – כאשר "לא ידעינן בקביעא דירחא"[1]. בשל כך, בזמן הזה, "דידעינן בקביעא דירחא", אנו קובעים את החודשים על פי החשבון האסטרונומי[2].

מדברי הרמב"ם עולה שיטה מתונה יותר:

ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא, שבזמן שיש סנהדרין קובעין על הראייה ובזמן שאין שם סנהדרין קובעין על חשבון זה שאנו מחשבין בו היום ואין נזקקין לראייה.

[הל' קידוש החודש פ"ה ה"ב]

בדומה לר"י מיגאש, גם הרמב"ם סובר שישנן שתי דרכים לקביעת החודשים: ראייה וחשבון. אולם, בניגוד לר"י מיגאש הרואה בחשבון את הדרך המועדפת, הרמב"ם רואה דווקא בראייה את הדרך המועדפת, ולשיטתו החשבון אינו נוהג אלא בזמן שלא ניתן לקדש בו על פי הראייה[3]. בהתאם לכך, הרמב"ם נזקק לקבוע שזו 'הלכה למשה מסיני' – כאשר אין אפשרות לקדש על פי הראייה, קביעת החודשים נעשית על פי החשבון.

על פי דברי הרמב"ם האלו, ניתן היה להבין כי קביעת בית הדין נצרכת רק כאשר מקדשים על פי הראייה, אך כאשר לא מקדשים על פי הראייה – החודשים נקבעים מאליהם על פי החשבון.

הבנה זו עולה מדברי תלמיד הרא"ש, רבי יצחק הישראלי, בספרו 'יסוד עולם':

וכפי זה שביררנו היה דין קיבוע ראשי חדשים והמועדים ועיבור השנים נוהג בזמן הראשון על פי בית דין, עד שבטלה הסמיכה, וראו החכמים הזקנים שעמדו באחרונה כי ים הגלות הולך וסוער והצרות באות ומתחדשות בכל יום... אז עמדו להם חכמי ישראל כולם וראשי האבות והזקנים שהיו בדור האחרון ההוא, והסכימו על עצה נכונה, ומן השמים נסתייעו עליה, ויסדו לנו החשבון הנכון הזה המסור בידינו עתה מהם... שכך היתה קבלה ומסורת בידם, כשיגרמו העוונות שלא יישאר בית דין סמוך ויבטל דין הקביעות על פי הראייה, יתחילו מפני כן לנהוג ולעשות על פי החשבון המתוקן האמור... ונתפשטה זה בכל ישראל, וקיבלו כאילו מהר סיני, ואין לסור ממנה עד יבוא מורה צדק. [יסוד עולם מאמר ד פרק ו]

אמנם, הרמב"ם כותב בהמשך דבריו:

זה שאנו מחשבין בזמן הזה כל אחד ואחד בעירו ואומרין שראש חדש יום פלוני ויום טוב ביום פלוני, לא בחשבון שלנו אנו קובעין ולא עליו אנו סומכין, שאין מעברין שנים וקובעין חדשים בחוצה לארץ, ואין אנו סומכין אלא על חשבון בני ארץ ישראל וקביעתם, וזה שאנו מחשבין לגלות הדבר בלבד הוא, כיון שאנו יודעין שעל חשבון זה הן סומכין אנו מחשבין לידע יום שקבעו בו בני ארץ ישראל איזה יום הוא. ובקביעת בני ארץ ישראל אותו הוא שיהיה ראש חדש או יום טוב, לא מפני חשבון שאנו מחשבין. [הל' קידוש החודש שם, הי"ג]

הרמב"ם כותב שגם בזמן הזה קביעת החודשים נעשית על ידי בני ארץ ישראל, וחשבונם של בני חוץ לארץ אינה אלא "לגילוי מילתא" בעלמא. עולה מכך, כי גם כאשר החודשים נקבעים על פי החשבון, חלות הקביעה תלויה בקביעת המועדות על ידי בני ארץ ישראל[4].

וכן כותב הרמב"ם ביתר הרחבה בספר המצוות:

ובכאן שורש גדול מאד משרשי האמונה, לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה. וזה, שהיותנו היום בחוצה לארץ מונים במלאכת העיבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חדש וזה היום יום טוב, לא מפני חשבוננו נקבעהו יום טוב בשום פנים, אלא מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעוהו זה היום ראש חודש או יום טוב. ומפני אמרם שזה היום ראש חדש או יום טוב יהיה ראש חדש או יום טוב, בין שהיתה פעולתם זאת בחשבון או בראיה. כמו שבא בפירוש: 'אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם – אין לי מועדות אלא אלו', כלומר שיאמרו הם שהם מועדות אפילו שוגגין אפילו אנוסין אפילו מוטעין כמו שבאתנו הקבלה. ואנחנו אמנם נחשב היום כדי שנדע היום שקבעו הם, ר"ל בני ארץ ישראל, בו ראש חודש, כי במלאכה הזאת בעצמה מונין וקובעין היום, לא בראיה. ועל קביעתם נסמוך לא על חשבוננו, אבל חשבוננו הוא לגלויי מילתא. והבין זה מאד.

[ספר המצוות לרמב"ם מ"ע קנג]

על פי דבריו אלו מוסיף הרמב"ם:

ואני אוסיף לך באור. אילו איפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים. לפי שאין לנו רשות שנחשב בחוצה לארץ ונעבר שנים ונקבע חדשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו. 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'. [שם]

לדבריו, קיום התורה בזמן הזה תלוי בהימצאות בני ארץ ישראל בארץ ישראל, שכן בלעדיהם אין משמעות לחשבון והחודשים אינם נקבעים.

הרמב"ן תמה על דברי הרמב"ם:

אמר הכותב, ידעתי כי שכלי איננו שלם ובריא בתלמוד, ועם כל זה אינני חושד אותו להיות חולה או בלתי שלם בדבר הזה. שמן הידוע כי קדוש החדש ועבור שנה צריכין מומחין... ודבר גלוי הוא שהיום מכמה שנים בטלו סמוכין מארץ ישראל ואין דנים שם אפילו דיני קנסות, כל שכן שיקדשו על פי הראייה או על פי החשבון. [השגות הרמב"ן לספר המצוות, שם]

הרמב"ן טוען, כי קביעת החודשים אינה יכולה להיות תלויה בהימצאות בארץ ישראל, הואיל וקידוש החודש צריך להיעשות על ידי דיינים מומחים, וכיום בטלה הסמיכה ובני ארץ ישראל אינם דיינים מומחים.

הרמב"ן מוסיף לתמוה על דברי הרמב"ם:

והתימה מן הרב, כי הוא אומר שהמצוה הזאת לא יעשה אותה לעולם אלא בית דין הגדול ובארץ ישראל בלבד, ולפיכך בטלה הראיה אצלינו היום להעדר הבית דין הגדול... ובין בראייה בין בחשבון, בזמן הרע הזה שאין בארץ ישראל סנהדרין ולא בית דין סמוכין כלל, ואין בחו"ל בית דין שנסמך בארץ, לא יועיל חשבוננו שום תועלת בשום פנים כפי דברי הרב, שכבר נעדר מארץ ישראל בית דין, ואין שם כלל בית דין לקדש החודש ולעבר השנה, וכן מחוצה לארץ נעדר לגמרי בית דין שנסמך בארץ. [שם]

הרמב"ן תמה, כי הרמב"ם [שם] כותב כי קידוש החודש נעשה רק על ידי בית הדין הגדול, ולכן, הואיל וכיום בטלה הסנהדרין, אנו נזקקים לקבוע את המועדות על פי החשבון. ואם כן, כיצד ניתן לתלות את קביעת המועדות בהימצאות בני ארץ ישראל בארץ ישראל, ללא קיום הסנהדרין, על אף שאין בכוחם לקדש את החודש[5]?!

הגרי"ד סולוביצ'יק מבאר את שיטת הרמב"ם על פי ההנחה שקידוש החודש ביסודו אינו מסור לבית דין אלא לעם ישראל:

דקידוש החודש ועיבור השנה לא נמסרו לכתחילה לסנהדרין גדולה, כי אם לכנסת ישראל כולה, דהיא היא קובעת את המועדים על ידי קידוש חודשים ועיבור שנים.

[אגרות הגרי"ד הלוי הל' קידוש החודש פ"ה ה"א-ב]

לאור הנחה זו כותב הגרי"ד:

ואשר על כן נראה דזהו פירושם של דברי הרמב"ם דעכשיו אין אנו סומכים אלא על חשבון בני ארץ ישראל וקביעתם וכו', וקביעות בני ארץ ישראל אותו הוא שיהיה ראש חודש או יום טוב לא מפני חשבון שאנו מחשבין. והרמב"ן צווח ככרוכיא, היכן הוא בית דין הקובע בזמן הזה, דהא נתבאר דקביעות זו על פי החשבון אינה זקוקה למעשה קידוש על ידי בית דין, כי אם לשמירת וניהוג המועדים, דקיום המועדות קובע את החודשים ומעבר את השנים כפי חשבוננו, וקביעות זו חלה ומתקיימת על ידי כל ישראל. וזהו שכתב הרמב"ם, כי בני ארץ ישראל המה הקובעים, לא בני חו"ל. ותוכן דבריו הוא, דבני ארץ ישראל על ידי ניהוג המועדות על פי החשבון מקדשים את הזמנים וגורמים למועדות שיקבעו. ברם אין לנו קביעות אחרת אלא זו של שמירת המועדים בלבד, ושיטת הרמב"ם היא, דגם בנוגע לקביעות ממילא של מועדים על ידי ניהוגם וקיומם, דין של ארץ ישראל נאמר, דבני ארץ ישראל המה הקובעים, המקדשים והמעברים, וארץ ישראל לא נאמרה במסוים במעשה קידוש ועיבור המתקיים על ידי בית דין, אלא בקביעת מועדים בכלל. [שם]

לפי דבריו, קביעות החודשים נעשית על ידי עם ישראל; "ישראל דקדשינהו לזמנים". כאשר הסנהדרין הגדולה קיימת, היא מייצגת את עם ישראל, והיא מקדשת את החודשים על פי הראייה. לעומת זאת, כאשר הסנהדרין הגדולה אינה קיימת, קביעות החודשים נעשית על ידי ישראל עצמם; בני ארץ ישראל הנמצאים בארץ ישראל, הם, "על ידי ניהוג המועדות על פי החשבון", הקובעים את החודשים והמועדים. ולכן, "אילו אפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל" – "חלילה לא-ל מעשות זאת" – בטלים כל החודשים והמועדים[6].

כאמור, הרמב"ן חולק על שיטת הרמב"ם, והוא מבאר באופן אחר כיצד החודשים נקבעים ללא בית דין בזמן הזה:

אבל מרפא הקושי הגדול הזה הוא, שרבי הלל הנשיא בנו שלרבי יהודה הנשיא שתיקן חשבון העבור הוא קדש חודשים ועבר שנים הראויין להתעבר לפי מניינו עד שיבוא אליהו ז"ל ונחזור לקידושנו על פי הראייה בבית הדין בבית הגדול והקדוש, אמן במהרה בימינו יהיה. שהוא זכור לטוב ראה שיתבטלו המועדות מפני הפסד הסמיכה, כמו שנתבטלו דיני קנסות וכל דבר שצריך מומחין, ועמד ותיקן החשבון וקידש ועבר בו חודשים ושנים עד שיבנה בית המקדש. [השגות הרמב"ן לספר המצוות, שם]

הרמב"ן מסביר שכל החדשים התקדשו בידי הלל השני, מתקן הלוח שבידינו, מזמנו ועד שתתחדש הסנהדרין.

מדברי הרמב"ן עולים שני חידושים:

א.קידוש החודש על ידי בית הדין יכול להיעשות גם ללא ראיית העדים.

ב.קידוש החודש יכול להיעשות גם שלא בראש החודש, ובית הדין יכול לקדש את החודשים שמזמנו ולהבא עד חידוש הסנהדרין[7].

הרמב"ן מוסיף וכותב:

ואני סבור שאין קדוש החודש מעכב בחודשים, ולא הצריכו חכמים לומר מקודש מקודש, אלא שהוא מצוה לפרסומי מילתא בעלמא, אבל מכיון שהסכימה דעת בית דין שיהיה החדש הזה מלא או חסר, קורא אני בו 'אשר תקראו אותם'... וכן אמרו שמצוה לקדש על פי הראייה, ואינו מעכב. [שם]

לדבריו, קביעת החודשים תלויה בקביעת בית הדין, ואילו ראיית העדים ומעשה הקידוש (=אמירת 'מקודש מקודש') הם דינים לכתחילה בלבד. בדברים אלו יש קרבה מסוימת לשיטת רס"ג ורבנו חננאל דלעיל, על פיה הראייה אינה הגורם העיקרי בקביעת החודשים. עם זאת, קיים הבדל יסודי ביניהם: לפי רבנו חננאל קביעות החודשים תלויה בחשבון האסטרונומי, ואילו לפי הרמב"ן קביעות החודשים תלויה בבית הדין – "אשר תקראו אותם".

לסיכום: קביעת החודשים בזמן הזה מעוררת שתי שאלות:

א.כיצד החודשים נקבעים ללא ראיית העדים?

ב.כיצד החודשים נקבעים ללא בית דין?

לראשונים שיטות שונות בהבנת העניין:

א.לפי רס"ג ורבנו חננאל: גם בזמן הסנהדרין קביעת החודשים נעשית על פי החשבון, ולכן קושיא מעיקרא ליתא.

ב.לפי בעל ספר 'יסוד עולם': בזמן הסנהדרין קביעת החודשים נעשית על פי הראייה, אך קיימת הלכה שכאשר אין סנהדרין קביעת החודשים נעשית על פי החשבון.

ג.לפי הרמב"ם: קיימות שתי דרכים לקביעת החודשים: על פי הראייה ועל פי החשבון. בשתי דרכים אלו יש צורך לקביעת החודשים על ידי ישראל: כאשר יש סנהדרין – הם מייצגים את עם ישראל בקביעת החודשים, ובזמן הזה – קביעת החודשים נעשית על ידי עם ישראל עצמו, באמצעות "ניהוגי המועדות על פי החשבון".

ד.לפי הרמב"ן: קביעת החודשים נעשית על ידי בית הדין. כאשר יש דיינים מומחים – הם הקובעים את החודש בכל חודש וחודש במועדו, ובזמן הזה – בית הדין שתיקן את הלוח קבע את כל החודשים עד שתתחדש הסנהדרין.