בשיעורים הקודמים עסקנו בענייני "ארבעה ראשי שנים" – ראשי השנה השונים והדינים העולים מהם. בשיעורים הבאים נעסוק בחטיבה נוספת: יסודות קידוש החודש.

המשנה עוסקת בקידוש החודש בהרחבה בחציו הראשון של הפרק הראשון, בפרק השני ובתחילת הפרק השלישי. משניות אלו מפרטות את הליך קידוש החודש: ראיית העדים, הגעתם לבית הדין, חקירתם, קידוש החודש על ידי בית הדין ופרסום מועד החודש בארץ ובגולה.

על פי התיאור המפורט במשניות, קידוש החודש נעשה על ידי ראיית העדים את התחדשות הלבנה וקידוש החודש על ידי בית הדין. מקור הדברים בכתוב "החודש הזה לכם":

'החדש הזה לכם' וגומר – רבי ישמעאל אמר: משה הראה את החדש לישראל ואמר להם, כזה יהיו רואין וקובעין את החודש לדורות. [מכילתא מסכתא דפסחא פרשה א]

יכול כשם שמעברין את השנה ואת החדש לצורך, כך מקדשין את החדש לצורך? תלמוד לומר 'החדש הזה לכם', כזה ראה וקדש. [ר"ה כ.]

עם זאת, מסוגיית הגמרא [יט:-כ:] עולה כי קידוש החודש אינו נקבע על פי הראייה לבדה, אלא יש משמעות גם לחשבון האסטרונומי של זמן מולד הלבנה וגם לשיקולים נוספים:

א.הגמרא [יט:] אומרת: "שלחו ליה למר עוקבא: אדר הסמוך לניסן לעולם חסר. מתיב רב נחמן: על שני חדשים מחללין את השבת, על ניסן ועל תשרי. אי אמרת בשלמא זמנין מלא זמנין חסר, משום הכי מחללינן. אלא אי אמרת לעולם חסר, אמאי מחללינן? משום דמצוה לקדש על פי הראייה". מבואר בגמרא כי קידוש על פי הראייה אינו הגורם הבלעדי לקביעת החודשים; חודש העיבור הוא תמיד חסר, בלי קשר למולד הלבנה, אלא שיש מצוה לכתחילה לקדש על פי הראייה.

ב.הגמרא [כ.] מביאה מחלוקת האם מקדשים ומעברים את החודש "לצורך" (=כדי ששבת ויום הכיפורים לא יצאו סמוכים וכדו'), והיא מביאה בעניין זה ברייתא: "יכול כשם שמעברין את השנה ואת החדש לצורך, כך מקדשין את החדש לצורך? תלמוד לומר 'החדש הזה לכם' – כזה ראה וקדש. וכי הא דאמר רבי יהושע בן לוי: מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו לעברו, ואין מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו לקדשו". מדברי הברייתא עולה כי ניתן לקבוע את החודש בניגוד לראיית העדים, על ידי 'איום' על העדים[1].

ג.הגמרא [כ:] אומרת: "אמר שמואל: יכילנא לתקוני לכולה גולה. אמר ליה אבא אבוה דרבי שמלאי לשמואל: ידע מר האי מילתא דתניא בסוד העיבור: נולד קודם חצות או נולד אחר חצות? אמר ליה: לא. אמר ליה: מדהא לא ידע מר, איכא מילי אחרנייתא דלא ידע מר". הגמרא מדברת על אפשרות לקבוע את החודשים על פי חשבון המולד האסטרונומי, וללא ראיית הלבנה על ידי העדים.

לאור מקורות אלו, יש לעיין כיצד מקדשים את החודש – על פי הראייה או על פי החשבון?

רבנו בחיי מביא בשם רבנו חננאל עמדה נחרצת בעניין זה:

קביעות החדשים אינו אלא על פי החשבון לא על פי ראית הלבנה. [רבנו בחיי שמות יב, ב]

רבנו חננאל מבאר, על פי דרכו, כי המנהג לקדש על פי הראייה התחיל רק בתקופת התנאים, כדי להוכיח את צדקת חשבונם של חז"ל כנגד טענות הצדוקים:

כך היו נוהגים כל ישראל לקבוע חדשים על פי החשבון אלף ומאה שנים מימות משה רבנו ועד אנטיגנוס ראש גולה וראש סנהדרין, והיו בכלל תלמידיו שנים והם צדוק וביתוס... ויצאו לתרבות רעה והתחילו לעורר בזה בקביעות הירח, ואמרו כי אין עיקר המצוה לקבוע חדשים על פי החשבון כי אם בראיית הלבנה, והוא הדבר הצודק והמכוון. והוצרכו חכמי הדור להכחיש דבריהם ולהודיע להם בראיות גמורות... כי רבן גמליאל עשה צורות הללו לבאר לתלמידי צדוק וביתוס ידיעתו במהלך הלבנה בכל חדש וחדש, וכי הוא יודע בכל חדש וחדש באיזו צורה תולד אם ארוכה אם קצרה וכמה תהיה גבוה בגלגל ולאיזה צד תהיה נוטה, והיה בכל חדש וחדש מבאר לתלמידים ואמר להם הלבנה בזה החדש צורתה כך וכך ונטיתה לצד כך וכך, וכאותה צורה שהיה מראה לתלמידיו בה היו מעידים העדים בכל חדש וחדש, וכיון שראו כך חדש אחר חדש, שנה אחר שנה, נתברר להם שאין העיקר אלא החשבון ובטלו דברי החולקים. ואף על פי שהיו מקבלים העדים זכר לדבר, לא היתה סמיכת בית דין כי אם על החשבון. [שם]

שיטה זו מקורה בדברי רב סעדיה גאון [תשובות הגאונים ליק סי' א][2], והרמב"ם חולק עליה בחריפות רבה:

ואני מתפלא על אדם שמכחיש ומתווכח בדבר הברור, ואומר שדת היהודים אינו בנוי על ראיית החדש אלא על החשבון בלבד והוא מאמין בכל הלשונות האלה. ואיני חושב שהאומר כן מאמין בכך, אלא היתה מטרתו בדבר זה לנגח את יריבו באיזו צורה שתהיה שלא בצדק או בצדק כיון שלא מצא מפלט מלחץ הוויכוח. ומה שראוי שאתה תאמין שעיקר דתנו בנוי על הראייה, ואם לא ייראה החדש משלימין שלשים יום לחדש היוצא, ולשונות המשנה והתלמוד והמעשיות רבים שאירעו בענין זה במשך כל השנים מעידים באמתות דבר זה. אמר ה' 'החדש הזה לכם ראש חדשים', ובא בקבלה האמתית: 'מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה דמות לבנה ואמר לו כזה ראה וקדש'. ולא היו סומכין על החשבון אלא כדי לדעת אם ייראה או לא ייראה... לא שיסמכו על החשבון בלבד ויעשו ראש חדש על פי החשבון אם מחייב שייראה. [פירוש המשנה לרמב"ם ר"ה פ"ב מ"ז][3]

לדברי הרמב"ם, לא ניתן לחלוק על המקורות בהם מפורש שקידוש החודש נעשה על ידי ראייה. לשיטתו, אין חולק על כך שקידוש החודש נעשה על ידי הראייה, ותפקיד החשבון הוא רק כדי לברר האם הירח אמור להיראות ביום זה, ובאופן זה הוא מגלה האם העדים הם עדי שקר[4].

מדברי הרמב"ם נראה כי אליבא דאמת קידוש החודש נעשה על ידי הראייה. אמנם, כאמור, מהמקורות דלעיל עולה שקיימים גורמים נוספים על פיהם נקבע קידוש החודש: חשבון ו'צורך'[5]. ואכן, דברי הרמב"ם עשירים במקום אחר, בפרק י"ח מהלכות קידוש החודש.

הרמב"ם מאריך לבאר כי במצבים רבים הירח אינו נראה בעיניים בזמן בו הוא אמור להיראות על פי החשבון:

דבר ידוע וברור שאם יוציא לך החשבון שהירח יראה בלילה, אפשר שיראה ואפשר שלא יראה מפני העבים שמכסין אותו או מפני המקום שהוא גיא או שהיה הר גבוה כנגד רוח מערב לאנשי אותו המקום שנמצאו כאלו הן יושבין בגיא... וכן בימות הגשמים אם יהיה יום צח יראה הירח יותר ממה שיראה בימות החמה... אבל בימות החמה יהיה האויר כאילו הוא מעושן מפני האבק ולא יראה הירח הקטן... וכל זמן שתמצא קשת הראייה והאורך הראשון שתערוך לה עם שני הקצין שלהם בצמצום, יהיה הירח קטן ביותר ולא יראה אלא במקום גבוה ביותר. [הל' קידוש החודש פי"ח ה"א-ג]

הרמב"ם מוסיף ומבאר את המצב האבסורדי שיכול להיגרם כאשר הירח אינו נראה מספר חודשים רצופים:

עדים שראו את החדש בזמנו ובאו והעידו וקבלום בית דין וקדשו את החדש הזה הראשון ומנו תשעה ועשרים יום מן היום המקודש, וליל שלשים לא נראה הירח מפני שאי אפשר לו להראות או מפני שכיסוהו עבים, והרי בית דין מצפין לו כל יום שלשים כמו שביארנו, ולא באו עדים ועברו את החדש ונמצא יום ראש החדש השני יום אחד ושלשים כמו שבארנו. והתחילו למנות תשעה ועשרים יום מן יום ראש החדש השני וליל שלשים לא נראה הירח, אם תאמר שכך מעברין את זה ועושין אותו שלשים וקובעין ראש החדש השלישי יום אחד ושלשים, כך אפשר שלא יראה הירח בליל שלשים גם מחדש זה, ונמצאו מעברין והולכין ועושין חדשים שלשים אחר שלשים כל השנה כולה, ונמצא בחדש אחרון אפשר שיראה הירח בליל חמשה ועשרים בו או בליל ששה ועשרים, ואין לך דבר שחוק והפסד יתר מזה.

[שם, ה"ה-ו]

הרמב"ם כותב כי מציאות זו, שחודשים רצופים הם מעוברים, אינה אפשרית, שכן באופן זה המולד האמתי יוצא שלא בסוף החודש. הרמב"ם מבאר, כי כדי להימנע ממציאות זו, במצבים אלו קביעת החודשים נעשית על פי החשבון ולא על פי הראייה:

אלא הקבלה שביד החכמים איש מפי איש מפי משה רבינו כך היא, שבזמן שלא יראה הירח בתחלת החדשים חדש אחר חדש, בית דין קובעין חדש מעובר משלשים יום וחדש חסר מתשעה ועשרים יום, וכן מחשבין וקובעין חדש מעובר וחדש חסר בקביעה לא בקידוש, שאין מקדשין אלא על הראייה. ופעמים עושין מלא אחר מלא או חסר אחר חסר כמו שיראה להם מן החשבון. ומתכוונין לעולם בחשבונם שאם יראה הירח בחדש הבא יראה בזמנו או בליל עיבורו, לא שיראה קודם זמנו שהוא ליל שמונה ועשרים... ועל זה סומכין ומעברין חדש אחר חדש או עושין חדש חסר אחר חדש חסר. [שם, ה"ח-ט]

הרמב"ם נוקט שקידוש על פי הראייה מתקיים רק כאשר יש ביכולת האדם לראות את הלבנה בחידושה, אבל כשאין ביכולת האדם לראות את הלילה, משום שמולד הלבנה ביום או ביום המעונן וכדו', אין מקדשים על פי הראייה אלא הולכים אחר החשבון האסטרונומי.

על פי שיטתו כותב הרמב"ם:

וכן זה שאמרו חכמים שמעברין את החדש לצורך, הוא בחדשים אלו שמעברין אותן לפי חשבון ועושין אחד מלא ואחד חסר, ויש להם לעבר חודש אחר חודש או לחסר, בזה הוא שמעברין לצורך מפני שלא נראה הירח בזמנו. אבל בעת שיראה הירח בזמנו, שהוא תחלת היותו נראה אחר שנתקבץ עם השמש, מקדשין לעולם ואי אפשר לא לדחות ולא לעבר.

[שם, הי"א]

לשיטתו, כאשר קיימת אפשרות לראות את הלבנה, בית הדין יושב ומצפה לעדים ומקדש על פי עדותם, ללא אפשרות להקדים או לאחר "לצורך". רק כאשר אין אפשרות לקדש על פי הראייה, קביעת החודש נעשית על פי החשבון האסטרונומי[6], ובמציאות זו בית הדין יכולים לעבר את החודש "לצורך".

תפיסתו העקרונית של הרמב"ם מוצגת בבהירות בדברי התשב"ץ:

שכשהיו מקדשין על פי הראיה אי אפשר לדחות שלא יהיה יום הקבוע בעת הראיה, שכך הראה לו הקדוש ברוך הוא למשה כזה ראה וקדש, ואם אין אנו קובעין ביום הראיה אין זה ראש חודש אלא אמצע החדש. על כן על כורחנו יש לנו לקבוע אותו יום ואין לנו לחוש לירקיא ומתיא ופרסום ערבה. אבל עכשיו שאי אפשר לקבוע על פי הראיה, שאין לנו בית הועד, ומסרו לנו אבותינו זה הקבוע שאנו קובעין על פי המולד... ראינו לתקן בזה תקנה לירקיא ומתיא וליום ערבה כדי לפרסמה שהיא מן התורה מפני תרעומת המינים, ורשאים אנו בכך, שנאמר: 'אשר תקראו אותם' וכתיב 'אתם'. על כן כשהיו מקדשין על פי הראיה לא היו שם ימים פסולים, שאי אפשר לדחות יום הראיה כלל. ועכשיו שאנו מקדשין על פי המולד אנו פוסלים קצת ימים מפני התקנה. [שו"ת תשב"ץ ח"א סי' קלו]

התשב"ץ אוחז בשיטתו העקרונית של הרמב"ם, כי קיימות שתי דרכים לקביעת החודשים: ראייה וחשבון, ורק בקביעה על ידי חשבון יכולים לעבר את החודש "לצורך". על פי זה כותב התשב"ץ, כי הכלל "לא אד"ו ראש ולא בד"ו פסח" (=קביעת החודשים באופן שראש השנה לא יצא בימים אד"ו, ופסח לא יצא בימים בד"ו) נוהג רק בזמן שמקדשים על פי החשבון, ולא כאשר מקדשים על פי הראייה.

דברים אלו שנויים במחלוקת רש"י ותוספות. רש"י כותב כדברי התשב"ץ, כי כלל זה אינו מתקיים כאשר מקדשים על פי הראייה:

בשני בשבת – חד מימות החול נקט. ואית דאמרי, יומא קמא דשבתא דחזי לארביסר נקט, וחד בשבתא לא חזי לארביסר, דלא בד"ו פסח. ולאו מילתא היא, שהרי על פי הראייה היו מקדשין. [רש"י פסחים נח: ד"ה בשני]

תוספות חולקים על דבריו:

ורש"י שהקשה דעל פי הראייה היו מקדשין, אין נראה לר"י, דאף על גב דהיו מקדשין על פי הראייה היו נזהרין שלא יבאו תרי שבי בהדי הדדי. דאמרינן בהדיא פרק קמא דראש השנה: 'מאיימין על העדים על החודש שנראה בזמנו לומר שלא ראו'. [תוס' שם, ד"ה כאילו]

לדבריהם, גם כאשר מקדשים על פי הראייה היו מקפידים על כלל זה, כדי שיום הכיפורים לא יצא בסמוך לשבת. תוספות מבססים את דבריהם על דברי הגמרא [ר"ה כ.]: "מאיימין על העדים על החודש שנראה בזמנו לומר שלא ראו". הגמרא אומרת שבית הדין היו מאיימים על העדים ומונעים מהם מלהעיד על החודש, כדי ששבת ויום הכיפורים לא יצאו סמוכים זה לזה. מבואר מכך, כי גם כאשר מקדשים על פי הראייה, היו מקפידים על הכלל "לא אד"ו ראש ולא בד"ו פסח", ומעברים את החודש "לצורך"[7].

נראה כי שיטת תוספות מתבארת על פי דברי הרשב"א:

דכל שיש מקום הועד, חייבים הם לקדש על פי הראיה עם עדות החשבון. הא לאו הכי, מערימין ולא נקדש עד שנכוין הראיה עם החשבון, או נערים להקדים הראיה אף על פי שלא ראו כדי לקדש בזמן המכוון לחשבון... אלמא העיקר הוא החשבון. אלא שבזמן שהיה בית דין בבית הועד, מצוה לקדש על פי הראיה. [שו"ת הרשב"א ח"ד סי' רנד]

לדברי הרשב"א, קביעת החודשים אינה תלויה בראיית העדים אלא בחשבון. עם זאת, הליך קביעת החודשים צריך להיעשות על ידי עדים. בשל כך, כאשר עדים מעידים בזמן שאינו מתאים לחשבון, מאיימים עליהם ודואגים שעדותם לא תקבע את החודשים בזמן שאינו ראוי.

כעין זה סוברים תוספות. קביעת החודשים אינה תלויה בראיית העדים, ובית הדין צריכים לעבר את החודש "לצורך". עם זאת, הואיל והליך קביעת החודשים צריך להיעשות על ידי עדים, כאשר עדים מעידים בזמן שאינו מתאים – מאיימים עליהם ודואגים שעדותם לא תקבע את החודשים באופן שיום הכיפורים ושבת יהיו סמוכים זה לזה[8].

לסיכום: המשניות במסכת ראש השנה מלמדות שקידוש החודש נעשה על פי הראייה, ואילו ממקורות אחרים עולה שקידוש החודש נעשה על פי החשבון. בביאור היחס בין הראייה לחשבון קיימות שלוש שיטות מרכזיות:

א.לפי רס"ג ורבנו חננאל: קידוש החודש נעשה על פי חשבון, והראייה היא תקנת חכמים מאוחרת.

ב.לפי הרמב"ם: ראייה וחשבון אלו שתי דרכים שונות לקדש את החודש. כאשר מקדשים על פי הראייה, אין לבית הדין סמכות 'להתערב' ולקבוע את זמן החודשים; לעומת זאת, כאשר מקדשים על פי החשבון, בית הדין יכולים 'להתערב' ולקבוע את זמן החודשים על פי שיקוליהם.