בשיעור שעבר עסקנו ביחס בין העובדה המקובלת שהשנה מתחילה בתשרי, לבין דברי התורה [שמות יב, ב] לגבי חודש ניסן: "החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה". בשיעור זה נעמיק בהבנת כתוב זה ובמשמעויותיו ההלכתיות.

כפי שהובא בשיעור הקודם, הרמב"ן סבור שתשרי לבדו הוא 'ראש השנה', וכתוב זה מצווה ששמות החדשים ייקבעו על פי היציאה ממצרים:

כי מה שאמר בתורה בניסן 'החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה', אין פירושו שיהיה ניסן ראש, אלא שיהא נקרא ראשון לנו, כלומר ראשון לגאולתינו, שנמנה החדשים לגאולתינו שיצאנו ממצרים... וזהו פירוש 'ראשון הוא לכם', שאינו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לנו, שנקרא אותו ראשון לגאולה שלנו. [דרשת הרמב"ן לראש השנה][1]

באופן זה, חודש ניסן, חודש היציאה ממצרים, נקרא 'החודש הראשון'; חודש אייר – 'החודש השני'; ועל דרך זו שמות שאר החדשים ייקבעו על פי מועד היציאה ממצרים.

הרמב"ן מוסיף ומבאר כי מצוה דומה קיימת לגבי ימי השבוע – לקרוא את שמם על שם השבת:

כי מנהג התורה שימנו החדשים והימים למצות, שהרי ימי השבוע אין להם שם בישראל, ובשאר האומות כל אחד שמו עליו... אבל בישראל אין להם שם, אלא שקורין אותם לשם מצות שבת ואומרים אחד בשבת שני בשבת וכו', כדי שנזכור השבת בכל יום. וזהו פשוטו של מקרא שאמר 'זכור את יום השבת', שנזכור אותו תמיד בכל הימים, וכך אמרו רז"ל במכילתא: 'רבי יצחק אומר: לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין, אלא תהא מונה לשם שבת', כלומר כל הימים תהא מונה אליו וממנו, ועל כן לא קראו להם לא שם עצם ולא שם תאר כלל אלא לשם שבת הם נקראים. וכן החדשים לא היה להם שם בתורה ולא בישראל, אבל היו ישראל אומרים כמו שהתורה אומרת 'בחודש הראשון', וכן 'ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן', ו'בחודש השביעי באחד לחודש' וכן כולם, ופירושו: בחודש הראשון לגאולתינו ממצרים, ובחדש השביעי ליציאת מצרים. [שם][2]

שיטת הרמב"ן מעוררת תמיהה. אם אכן קיימת מצוה מן התורה לקרוא את שמות החודשים על פי מועד היציאה ממצרים, מדוע כיום איננו קוראים לחודשים על פי היציאה ממצרים, אלא לכל חודש יש שם: תשרי, חשון, כסלו וכו'?

הרמב"ן מתייחס לכך בפירושו לתורה:

כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב 'ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון', חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו ה' יתברך. [רמב"ן שמות יב, ב]

הרמב"ן מבאר כי לאחר שיבת ציון בימי בית שני התחילו לכנות את החודשים בשמות פרסיים, כדי להודיע חסדי ה' שגאלנו משם, הוציאנו מבבל והשיבנו לארץ ישראל.

עם זאת, הדברים עדיין טעונים ביאור: כיצד בטלה מצות "החודש הזה לכם ראש חדשים", המצווה למנות את החודשים ליציאת מצרים?

רבי יוסף אלבו בספר העיקרים מציע יישוב לכך:

ונראה מזה כי הם הבינו שציווי מנין החודשים היה זמני, רוצה לומר כל עוד שתתמיד הגאולה ההיא, אבל אחר שגלו שנית ונגאלו משם ונצטוו על ידי ירמיה 'לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפון' וגו', ראו להניח המניין הראשון שהיה זכר ליציאת מצרים, וחזרו למנות מנין אחר מתשרי לשנות העולם, והשאירו שמות החודשים שעלו עמהם מאשור זכר לגאולה השנית, כי הבינו שציווי מנין החודשים מניסן היה זמניי ולא צווי נצחי אף על פי שלא נזכר בו זמן. [ספר העיקרים ג, טז]

לדבריו, השבים מגלות בבל בזמן בית השני הבינו כי המצוה למנות את החודשים לניסן היא מצוה שניתנה לזמן מסוים בלבד. בשל כך, הם קבעו, כזיכרון חסדי ה' שהשיבם לארץ לאחר גלות בבל, את שמות החודשים על פי השמות הפרסיים.

האחרונים [פירוש הכותב על עין יעקב תחילת מס' מגילה; תפארת ישראל למהר"ל פרק סד; גט פשוט סי' קכו ס"ק לה; מנחת חינוך מצוה שיא אות ה; ביאור הרי"פ פערלא עשין נו] דוחים את דברי בעל ספר העיקרים, והם טוענים בתוקף כי לא ייתכן שמצות "החודש הזה לכם ראש חדשים" אינה קיימת לדורות. בשל כך, רבי יעקב בן חביב טוען כי יש להבין את דברי הרמב"ן באופן שונה:

אמת ויציב מה שכתב הרב שמצוה עלינו בכל עת שנזכיר החדשים בדרך מניין שיחס אותו מניין ראוי שיהיה בערך אל חודש האביב, כי בו יצאנו ממצרים, וגם היום הזה חובה עלינו להיות נזהרים בזה... אבל קריאת שמות החודשים אינו סותר לזה כלל, כי גם בזמן הבית מי מעכב בידינו אם נקרא בשם כל חודש וחודש... ובתנאי שבכל עת שיזכיר מניין החודשים יהיה בערך אל מניין יציאת מצרים, כמו 'בחודש העשירי הוא חודש טבת', ורבים כאלו במגילת אסתר. [פירוש הכותב לעין יעקב, תחילת מסכת מגילה]

לדבריו, מצות התורה אינה אמורה ביחס לשמות החודשים, ששמם אמור להזכיר את יציאת מצרים, אלא למניינם, שיש למנות אותם ליציאת מצרים. בשל כך, אסור למנות אותם שלא ליציאת מצרים, אך אין איסור לקרוא להם בשמות אחרים[3].

אמנם, בדברי הרמב"ן בדרשה לראש השנה מפורש הסבר שונה לשינוי שמות החודשים לאחר העלייה מבבל. הרמב"ן כותב, כדבריו בפירושו לתורה, ששמות החודשים הם שמות פרסיים, והוא מוסיף וכותב:

לפי שמתחילה נצטווינו למנותם בזכרון גאולת מצרים, וכשיצאנו מבבל ונצטוינו 'לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון' וגו', חזרנו לקרות חדשינו לגאולת צפון, ולא שנשנה השמות הראשונים ונשכח גאולת מצרים, אלא שנצרף שם שמות בבל להודיע ולזכור ששם עמדנו ומשם הוציאנו ה'. [שם]

הרמב"ן מדגיש, כי שמות החודשים הללו אינם מבטלים את שמות החודשים הקודמים, המזכירים את יציאת מצרים, אלא מצטרפים אליהם[4]. באופן זה, שמות החודשים מזכירים גם את יציאת מצרים וגם את היציאה מבבל והשיבה לארץ[5].

על פי דרכו של הרמב"ן וסיעתו, שקיימת מצוה למנות את החודשים ליציאת מצרים, יש לבאר את דברי הגמרא [ז.] הקובעת את ניסן כ"ראש השנה לחודשים", כמלמדים על מצוה זו[6]. אמנם, הרשב"א כותב ביחס לדברי הגמרא:

הא דתנו רבנן באחד בניסן ראש השנה לחדשים, לא ידענא למאי הלכתא. ויש לומר, דנפקא מינה לידע החגים שכתוב בהן בראשון בחדש השלישי ובחדש השביעי, וכן לשאר סיפורי הכתובים שכתוב בהן בחדש השני ובחדש העשירי וכיוצא בהן, לדעת אימת היה. וכן לענין פסח ושאר המועדות, גבי פסח כתיב 'בראשון', ובראש השנה ויום הכפורים כתיב 'בחודש השביעי', ואם לא ידענו איזה חודש ראש לחדשים אין אחד מן המועדות ידוע, וזה עיקר.

[רשב"א ז.][7]

הרשב"א כותב כי הקביעה ש"באחד בניסן ראש השנה לחודשים" נצרכת לשם ידיעת זמני החודשים הכתובים במקרא. עולה מכך, כי לשיטתו אין מצוה למנות את החודשים ליציאת מצרים. לפי זה, הכתוב "החודש הזה לכם ראש חודשים" אינו ציווי – למנות את החודשים ליציאת מצרים, אלא קביעה – חודש ניסן הוא החודש הראשון בלוח השנה העברי.

מחלוקת זו בביאור הכתוב, האם הוא מהווה ציווי או קביעה, תלויה בשתי השיטות שהובאו בשיעור הקודם בביאור זיהויו של ניסן כ'ראש השנה'. לפי הרמב"ן, מצד האמת תשרי הוא 'ראש השנה' היחיד, ולכן הכתוב מתפרש כמצווה לכנות את ניסן 'החודש הראשון' ולמנות את החודשים על פיו. לעומת זאת, לפי ההבנה המשתמעת מדברי ראב"ע, ניסן מוגדר כ'ראש השנה' – שכן בו מתחילה שנת הלבנה – ולכן הכתוב מתפרש כמגדיר את זהותו של ניסן, ואין בו כל רמז לציווי כיצד יש לכנות ולמנות את החודשים[8].

מדברי הרשב"ם בפירושו לתורה עולה שיטה שלישית בעניין זה:

ראש חדשים – כרבי יהושע שבניסן נברא העולם. לחדשי השנה – בכל מקום שאומר לכם בחדשים שמיני תשיעי, לחודש הזה הם. ולרבי אליעזר האומר בתשרי נברא העולם, עיקר פשוטו כך: 'החדש הזה לכם' – אף על פי שאינו ראש חדשים לשאר אומות, לכם יהיה ראש חדשים למנות ששי שביעי שמיני תשיעי חדש שנים עשר הוא חודש אדר. ממנו תמנו להיות לכם זכרון, כי בו יצאתם ממצרים. [רשב"ם שמות יב, ב]

הרשב"ם מציג שתי דרכים בהבנת הכתוב, התלויות במחלוקת התנאים [ר"ה י:-יא.] באיזה חודש נברא העולם:

א.לפי רבי יהושע הסובר שבניסן נברא העולם, הכתוב מלמד שחודש ניסן הוא "ראש חדשים", הואיל ובחודש זה נברא העולם.

ב.לפי רבי אליעזר הסובר שבתשרי נברא העולם, הכתוב מורה שהחודשים נמנים לישראל מניסן.

נראה מכך, כי לשיטתו שתי ההבנות דלעיל תלויות במחלוקת רבי יהושע ורבי אליעזר: לפי רבי יהושע הכתוב מציין עובדה קיימת, ואילו לפי רבי אליעזר הכתוב מצווה למנות את החודשים מניסן[9].

על פי שיטת הרמב"ן וסיעתו, דנים הפוסקים האם מותר להשתמש בתאריך לועזי.

רבי ישכר שלמה טייכטל הי"ד כותב בשו"ת משנה שכיר:

באמת אין נפקא מינה באיזה שם יכנה את החודש, רק שידקדק שמניין החודש יהיה למניין שציוותה התורה, היינו שחודש האביב יהיה תמיד הראשון. ויוכל לומר מערץ, אפריל וכדומה, אבל רק שיזכור אותם שיהיו בערך ומספר לחודש האביב ולא לזמן אחר. נמצא דאם יכתוב בשעה שעומד בחודש אפריל שהוא חודש הרביעי, אם כן לא הווה המספר בערך אל חודש האביב, רק אל זמן אחר, היינו אל 'יענער' שהוא באמצע החורף, ונמצא דיעבור בזה על מצות עשה דאורייתא 'ראשון הוא לכם לחדשי השנה'... על כן יותר עדיף שלא יקצר שם החודש, רק תמיד יכתוב את שם החודש בפירוש, למשל אם יכתוב 'טען אפריל' וכדומה אז יינצל מאיסור זה. [שו"ת משנה שכיר או"ח סי' קמד]

הרב טייכטל נוקט בשיטת רבי יעקב בן חביב (בעל פירוש 'הכותב' על העין יעקב) המובאת לעיל, שהמצוה אמורה דווקא לגבי מניין החודשים, ומכך הוא מסיק כי קיים איסור תורה למנות את החודשים על פי המניין הלועזי, אך אין איסור להשתמש בשמות החודשים הלועזיים[10].

שיטה זו אינה מוסכמת, ויש החולקים עליה משני טעמים:

א.הציץ אליעזר [ח"ח סי' ח אות ח-יב] כותב שבמקום בו יש צורך להשתמש בתאריך לועזי, עדיף להשתמש במספרים ולא בשמות החודשים, שנקבעו על פי שמות אליליים. הציץ אליעזר מוסיף, שיש לציין שתאריך זה הוא 'למניין הנהוג' וכדו', וראוי להוסיף ולכתוב בצידו את התאריך העברי, ובאופן זה "אין חשש לעבירת איסור על 'ראשון הוא לכם'".

ב.יש הטוענים [תשובות והנהגות כרך א סי' תתל; מנחת אשר, שם] כי שימוש בתאריך לועזי כלל אינו מבטל את מצות "החודש הזה לכם ראש חודשים". לדבריהם, מצוה זו אמורה ביחס ללוח השנה העברי, שביחס אליו יש למנות את ניסן כחודש הראשון, ואילו המונה את תשרי כחודש הראשון מבטל מצוה זו. אולם, אין כל איסור להשתמש בלוח שנה לועזי ולמנות את חודשיו על פי המניין הנהוג.

כאמור, מדברי הרמב"ן בדרשתו לראש השנה נראה כי המצוה היא קריאת שמות החודשים באופן המזכיר את יציאת מצרים. לפי זה, לכאורה, קיים איסור בכל שימוש בשמות אחרים מלבד השמות שקבעה התורה[11]. עם זאת, הבנה זו בשיטת הרמב"ן נסתרת מכך שלא מצאנו חובה להקפיד ולציין את מניין החודשים ליציאת מצרים בכל הזכרת שם החודש[12], ובעל כורחנו גם לשיטתו אין איסור בשימוש בשמות אחרים מלבד השמות שקבעה התורה[13].

אמנם, גם אם אין איסור בשימוש בתאריך לועזי בשעת הצורך, דברי הרמב"ן מלמדים על ערכו של התאריך העברי ועל חשיבות השימוש בו.

דברים נוקבים בעניין זה כותב החתם סופר:

'החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא' וגו' – כתב הרמב"ן, אין שם פרטי לחודשים בתורה, רק ראשון ושני, כדי להיות זכרון ליציאת מצרים, וכן ימי שבת מונין כך: יום ראשון בשבת, יום שני, וכן כולם, והוא בכלל 'זכור את יום השבת'. וזה תוכחת מוסר שנכתב בהמכתבים וכדומה יום ראשון בשבת וחודש ראשון, להעיד על בריית שמים וארץ בששת ימים וינח ביום השביעי ועל יציאת מצרים, לא ח"ו כמספרם של אומות העולם.

[תורת משה, פרשת בא ד"ה החודש הזה]

החתם סופר מביא את דברי הרמב"ן ומכוחם קורא תיגר על המשתמשים בתאריך לועזי, אך הוא אינו כותב שיש בכך איסור הלכתי. יתרה מכך; ישנן עדויות שהחתם סופר בעצמו השתמש בתאריך לועזי במכתבים אל הממשלה, ומכאן שאף לשיטתו אין בכך איסור הלכתי, ועיקר הבעיה היא כאשר הדבר נעשה מתוך מגמה להידמות לגויים[14].

לסיום הדברים נביא את מסקנתו ההלכתית של הציץ אליעזר:

ואם כי בודאי באין כל צורך ורק לשם חיקוי, אין לכתוב התאריך למניינם, ויש להדר ולהנהיג לכתוב לפי התאריך העברי, דהיינו לבריאת עולם ולמנין החדשים שלנו... וכלפי אלו שמכוונים לחקות בזה את העמים ולמצוא חן בעיניהם, ולמאוס בתאריך העברי אשר לבדד ישכון ובין הגוים לא יתחשב, מכוונים דבריו הנרגשים החוצבים להבות אש של רבינו החתם סופר ז"ל... אבל כשיש הכרח מסחרי או משרדי ומכל שכן מדיני לכתוב למניינם, על כגון דא לא אמורים תוקף דברי החתם סופר. [שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' ח אות ט]

לסיכום: הראשונים נחלקו בביאור הכתוב "החודש הזה לכם ראש חדשים": לפי הרמב"ן זו מצוה, ולפי הרשב"א זו קביעת עובדה. [מדברי הרשב"ם נראה ששיטות אלו יסודן במחלוקת התנאים האם העולם נברא בניסן או בתשרי].

בין ההולכים בשיטת הרמב"ן יש שלוש דעות:

א.ספר העיקרים סובר כי מצוה זו אינה נוהגת לדורות. [האחרונים חולקים על שיטתו בתוקף].

ב.רבי יעקב בן חביב ואחרונים נוספים נוקטים כי המצוה היא שמניין החודשים יהיה ליציאת מצרים, אך אין איסור לכנות את החודשים בשמות שונים.

ג.מדברי הרמב"ן עצמו (בדרשה לראש השנה) עולה כי המצוה היא לקרוא את שמות החודשים באופן המזכיר את יציאת מצרים, אלא שבזמן הבית השני הוסיפו לחודשים שמות נוספים כדי להזכיר את חסדי ה' שהוציאם מגלות בבל.

יש אחרונים הנוקטים בשיטת רבי יעקב בן חביב, והמסיקים ממנה שקיים איסור למנות את החודשים לפי המניין הלועזי. אחרונים אחרים חולקים ונוקטים שאין איסור להשתמש בתאריך לועזי במקום הצורך, בפרט כאשר מציינים שתאריך זה הוא 'למניינם'.

אף על פי כן, דברי הרמב"ן מלמדים על חשיבות התאריך העברי ועל משמעות השימוש בו, וכמובן יש להעדיף את השימוש בו ויש להתנהל על פיו, בפרט בציון תאריכים משמעותיים בחייו של האדם.