בשעה טובה אנו פותחים את סדרת שיעורי 'יסודות ראש השנה'. בסדרה זו נעסוק בשלושה נושאים מרכזיים:

א.קביעת ראשי השנים – הנושא הפותח את המסכת והנידון בהרחבה על ידי הגמרא [דפים ב.-טו:].

ב.ענייני קידוש החודש – בהם עוסקת המשנה בחציו השני של הפרק הראשון, בפרק השני ובתחילת הפרק השלישי [דפים יט:-כו.].

ג.מצות שופר בראש השנה – בה עוסקת המשנה בפרק השלישי ובפרק הרביעי [דף כו: - סוף המסכת].

המשנה הפותחת את המסכת מונה ארבעה ראשי שנים:

ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו. [משנה ב.]

קביעה זו, כי ישנם "ארבעה ראשי שנים", טעונה ביאור: לכאורה, ראש השנה הוא הזמן הפותח את השנה, וכך אמור להיות 'ראש השנה' אחד בלבד! כיצד, אם כן, ישנה בכל שנה ארבעה 'ראשים' שונים?

תמיהה זו מתקהה לאור דברי הברייתא:

ששה עשר בניסן ראש השנה לעומר, ששה בסיון ראש השנה לשתי הלחם. [ר"ה ז:]

הברייתא מגדירה את יום הבאת העומר כ"ראש השנה לעומר", ואת יום הבאת שתי הלחם כ"ראש השנה לשתי הלחם". ברור שאין כוונתה שימים אלו אכן מהווים 'ראש השנה', אלא הברייתא משתמשת במונח 'ראש השנה' במשמעות מושאלת: הואיל ותאריך זה מהווה נקודת התחלה לעניין מסוים, היא מכנה אותו כ'ראש השנה' ביחס לתחום זה. באופן זה ניתן להבין גם את דברי המשנה. מסתבר שאין כוונתה שלשנה יש ארבעה ראשים שונים; תשרי לבדו הוא 'ראש השנה' – כמפורש בתורה [שמות כג, טז]: "...וחג האסיף בצאת השנה"[1] – אלא שישנם תאריכים שונים המשמעותיים לתחומים מסוימים, ותאריכים אלו נחשבים ביחס אותם תחומים כ'ראש השנה'. כך, ניסן הוא ראש השנה לרגלים – הואיל ואיסור 'בל תאחר' קיים כאשר עברו עליו שלושת הרגלים כסדרם: פסח, שבועות וסוכות[2]; אלול הוא ראש השנה למעשר בהמה – הואיל וזהו סוף זמן ההמלטה, ולכן הנולדים לאחר מכן נחשבים לשייכים לשנת המלטה חדשה; שבט הוא ראש השנה לאילן – "הואיל ויצאו רוב גשמי שנה"[3].

עם זאת, לא די בכך כדי לבאר את הדין הפותח את המשנה: "באחד בניסן ראש השנה למלכים". הגמרא [ב.-:] מבארת, כי מניין שנות מלכי ישראל הוא מניסן. הגמרא מביאה ברייתא המרחיבה את מעמדו של ניסן כ'ראש השנה':

תנו רבנן, באחד בניסן ראש השנה לחדשים ולעיבורין ולתרומת שקלים. [ר"ה ז.]

הגמרא מבארת את המקור לכך שאחד בניסן הוא ראש השנה לחדשים ולתרומת שקלים:

לחדשים מנלן? דכתיב 'החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה'... ולתרומת שקלים מנלן? אמר רבי יאשיה: אמר קרא 'זאת עלת חדש בחדשו לחדשי השנה' – אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, וגמרי שנה שנה מניסן, דכתיב 'ראשון הוא לכם לחדשי השנה'. [שם]

הגמרא קושרת דינים אלו בדברי התורה [שמות יב, ב]: "החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה", המלמדים כי חודש ניסן הוא החודש הראשון, ולכן החובה להביא את הקרבנות מתרומה חדשה חלה באחד בניסן.

הגדרה זו עולה גם מביאורו של רש"י לכך שאחד בניסן הוא ראש השנה "להפסקת עיבורין":

שכיון שקידשו את החודש לשם ניסן פסקה שנה שעברה מלהיות מעוברת עוד, שאין רשאין לעשות ניסן אדר, שכבר נכנסה שנה אחרת לעניין עיבור. [רש"י שם, ד"ה הפסקת עיבורין]

לפי דבריו, בראש חודש ניסן מתחילה שנה חדשה, ולכן משנכנס ניסן לא ניתן לעבר את השנה הקודמת[4].

על פי דברים אלו יש לשוב ולתמוה: הואיל והשנה מתחילה בתשרי, כיצד ייתכן שניסן הוא "ראש חדשים"? כיצד ייתכן שניסן ותשרי נחשבים שניהם ל'ראש השנה'?

הרמב"ן עומד על תמיהה זו בדרשתו לראש השנה, בביאורו לכתוב [ויקרא כג, כד]: "בחדש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש":

ובתחילה יש עלינו לפרש מה שאומר 'בחודש השביעי', כי יכול השואל להקשות לנו היאך זה חדש השביעי והלא כל ישראל קורין אותו ראש השנה, ומפי עוללים ויונקים ראש השנה שמו, וכן קורין אותו רבותינו בתלמוד ואומרים בכל מקום ראש השנה ויום הכיפורים. והכתוב עצמו מורה שזה החודש הוא ראשון וראש לשנה, שנאמר 'בחג הסוכות בצאת השנה', כלומר בחדש שיצאה השנה והשניה מתחלת, וכן אמר 'תקופת השנה', שמקפת וחוזרת, כמו לתקופות הימים. ואם הוא ראש השנה החודש שלו ראשון לשנה על כל פנים, שזה קשר של קיימה הוא שהחדש הראשון הוא ראש השנה, שהשנה מחוברת היא מחדשים.

[דרשת הרמב"ן לראש השנה]

הרמב"ן דוחה הצעה המחלקת בין מועד תחילת השנה לקביעת החודש הראשון:

ואל יתפתה אדם להפריש ביניהם ולומר שזה לחדשים וזה לשנה, כי הראשון לשנה על כל פנים הוא ראשון לחדשי השנה למי שיודע הדבר בלי שבוש. [שם]

הרמב"ן מיישב תמיהה זו על פי ביאורו לכתוב "החודש הזה לכם ראש חדשים":

ותשובת השאלה הזאת, כי מה שאומר בתורה בניסן 'החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה', אין פירושו שיהיה ניסן ראש, אלא שיהא נקרא ראשון לנו, כלומר ראשון לגאולתינו, שנמנה החדשים לגאולתינו שיצאנו ממצרים... וכן אמרו במכילתא: 'החדש הזה לכם – לא מנה בו אדם הראשון'. כלומר, אדם הראשון שהוא ראש ליצירה, הוא היודע ועד שתשרי הוא הראשון, שבו נברא העולם, אבל אתם תעשו אותו ראשון לכם לגאולתיכם. [שם]

לדברי הרמב"ן, אמנם השנה מתחילה בתשרי[5], אך כדי להזכיר את גאולת מצרים נצטווינו למנות את ניסן כחודש הראשון. כך, לשנה יש 'ראש השנה' אחד בלבד: אחד בתשרי. ואף על פי כן, נצטווינו למנות את ניסן ולכנותו החודש הראשון, הואיל והוא חודש הגאולה – החודש בו יצאנו ממצרים לחירות עולם[6].

מדברי רבי אברהם אבן עזרא עולה שיטה שונה. ראב"ע מעלה גם הוא את התמיהה דלעיל:

והאומות אומרים, כי אם השנה בנויה מהחדשים, הנה חדש האביב הוא יסוד וראש, אם כן למה תחלו מספרכם מהחדש השביעי, ותאמרו כי הוא ראש השנה.

[ראב"ע (הפירוש הארוך), שם]

ביישוב תמיהה זו כותב ראב"ע:

והתשובה, כבר הזכירו חז"ל, כי 'ארבעה ראשי שנים הם'. וראינו מפורש כי קדוש שנת היובל 'בחדש השביעי בעשור לחדש'. ועוד, כי צוה השם לקרוא בתורה 'במועד שנת השמיטה בחג הסוכות', 'למען ישמעו ולמען ילמדו'. ואם בתחילת שנת השמיטה תהיה מניסן, למה לא ציווה לקרוא בתורה בחג המצות, והנה חצי שנה עמדו בטלים. וכתוב 'חג האסיף תקופת השנה', ובמקום אחר הוא אומר 'וחג האסיף בצאת השנה'... והנה כי דברי חכמינו ז"ל הם נכונים. [שם]

ראב"ע מוכיח ממקורות שונים שעל אף דברי התורה "החודש הזה לכם ראש חדשים", תשרי מהווה גם הוא 'ראש השנה'. בכך מראה ראב"ע את נכונות דברי חז"ל שמנו ארבעה ראשי שנים.

מדברים אלו עולה כי להבנתו, בניגוד לדברי הרמב"ן, ישנם כמה 'ראשי שנים' המשמשים זה לצד זה. באופן זה, תשרי וניסן נחשבים שניהם ל'ראש השנה'. על פי דרכו יש לבאר, כי לוח השנה העברי מורכב משני לוחות שונים: לוח אחד מתחיל בניסן, ולוח שני מתחיל בתשרי.

הרב יואל בן נון [בספרו 'זכור ושמור' עמ' 209-224] מוסיף לכך הסבר. השנה הטבעית היא שנת החמה, בה נשלם סיבוב של כדור הארץ סביב השמש. על שנה זו ועל עונותיה השונות מבוסס המחזור החקלאי, ושנה זו מתחילה בתשרי – מועד השלמת המחזור החקלאי הקודם (באיסוף היבול) והתחלת מחזור חקלאי חדש (בציפייה לגשם שיצמיח יבול חדש). לעומתה, שנת לבנה אינה קיימת בטבע, אלא זו קביעה שרירותית ששנים עשר מחזורים בהם הירח מסתובב סביב כדור הארץ נחשבים לשנה. בהתאם לכך, בלוח ירחי מועד תחילת השנה הוא שרירותי, וכל תחילת חודש יכול להיחשב כ'ראש השנה', ממנו יתחיל מניין י"ב החודשים המרכיבים את השנה.

הרב יואל בן נון מבאר כי זוהי המשמעות העמוקה של הכתוב "החודש הזה לכם ראש חדשים":

המצרים חיו לפי לוח שמש קבוע ומסודר... שום דבר לא התחדש במצרים, כמו השמש שאינה מתחדשת... יציאת מצרים מוכרחת היתה לפתוח בחודש הירחי כיסוד הלוח. אם לא היה משתנה הלוח, לא היו בני ישראל יכולים לצאת ממצרים ומתרבותה, שכולה שמש, קביעות ויציבות. כאן התחילה מהפכת ההתחדשות. נס היציאה ממצרים והתערבות ה' בהיסטוריה תוך שבירת חוקי הטבע כרוכים היו בשינוי הלוח – בעזיבת הלוח השמשי, המבוסס על הטבע הקבוע והיציב, ובאימוץ הלוח הירחי, המבוסס על הירח הנעלם והמתחדש בכל חודש ומשנה את צורתו ומקומו בכל העת. לא במקרה פותחת התורה בלוח החודשים הירחי כ"מצוה ראשונה שנצטוו ישראל"... מצד שני, נטישה מוחלטת של הלוח השמשי ואימוץ הלוח הירחי בלבד אף הם אינם עולים על הדעת באומה המתעתדת להיכנס לארץ ולעסוק בחקלאות... אולם מנגד גם לא תיתכן כניסה לארץ ישראל ולחקלאות ארץ ישראלית בלי התאמה של לוח החודשים הירחי לעונות השנה השמשית-חקלאית. לכן הכרח הוא ללכת אחר לוח כפול, שבו מותאמים חודשי הירח לעונות השנה.

[זכור ושמור עמ' 222-224]

לפי דבריו, הלוח העברי כולל בתוכו שני לוחות שונים: לוח שמשי – עליו מבוססת החקלאות, המתחיל בתשרי; ולוח ירחי – המבטא את ההתחדשות שראשיתה ביציאת מצרים, המתחיל בניסן.

דברים אלו שופכים אור על דרשת הגמרא מניין שלעניין תרומת שקלים השנה מתחילה בניסן:

ולתרומת שקלים מנלן? אמר רבי יאשיה: אמר קרא 'זאת עלת חדש בחדשו לחדשי השנה', אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, וגמרי שנה שנה מניסן דכתיב 'ראשון הוא לכם לחדשי השנה'. ולגמור שנה שנה מתשרי דכתיב 'מראשית השנה'? דנין שנה שיש עמה חדשים משנה שיש עמה חדשים, ואין דנין שנה שיש עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים.

[ר"ה ז.]

מדברי הגמרא עולה כי "שנה שיש עמה חדשים" מתחילה בניסן, ואילו "שנה שאין עמה חדשים" מתחילה בתשרי. על פי האמור, "שנה שיש עמה חדשים" היא שנת לבנה, ולגביה אומרת התורה: "החודש הזה לכם ראש חדשים"; לעומתה, "שנה שאין עמה חדשים" היא שנת החמה, והיא מתחילה בתשרי.

יש בדברים אלו כדי לבאר את החילוק בין מניין מלכי ישראל למניין מלכי אומות העולם. כאמור, המשנה אומרת כי "באחד בניסן ראש השנה למלכים", והגמרא מלמדת כי הדברים אמורים דווקא לגבי מלכי ישראל:

אמר רב חסדא: לא שנו אלא למלכי ישראל, אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן.

[ר"ה ג.]

הגמרא מבארת את מקור חילוק זה, אך אינה מבארת את טעמו[7]. על פי האמור נראה כי מלכות אומות העולם היא מלכות טבעית, ולכן היא נמנית על פי השנה הטבעית שראשיתה בתשרי. לעומתה, מלכות ישראל אמורה לגלות את כבוד ה', ולכן היא נמנית ליציאת מצרים, בה התגלה שם ה' בעולם.

לסיכום: מהכתובים ומדברי חז"ל עולה שתשרי הוא 'ראש השנה'. המשנה קובעת שישנם "ארבעה ראשי שנים", אך ניתן להבין שזו לשון מושאלת לנקודת זמן המשמעותית לדינים מסוימים. התורה מגדירה את ניסן כ"ראש חדשים", ובפשטות נראה מכך כי הוא מהווה 'ראש השנה'. הרמב"ן טוען כי תשרי לבדו נחשב 'ראש השנה', אלא שכדי לזכור את יציאת מצרים נצטווינו למנות את ניסן כחודש הראשון. ניתן להציע הסבר אחר (שראשיתו בדברי ראב"ע), שאכן גם ניסן וגם תשרי מהווים 'ראש השנה' – תשרי הוא ראש שנת החמה, ואילו ניסן הוא ראש שנת הלבנה שראשיתה ביציאת מצרים. בהתאם לכך, תשרי הוא ראש השנה הטבעי, החקלאי והאוניברסלי, ואילו ניסן הוא ראש השנה המבטא את הנס, החידוש והמיוחד לישראל.

בעזרת ה' בשיעור הבא נעמיק בביאור הכתוב "החודש הזה לכם ראש חדשים", ונעמוד על המשמעויות ההלכתיות העולות ממנו.